יום האישה הבינלאומי מצויין בעקבות התאגדותן של פועלות במפעל טקטסיל בניו-יורק ופתחו במחאה ב-8 למרץ 1857 כנגד תנאי העבודה הקשים שלהן.

יום האישה הבינלאומי הוא איננו החגיגה הצרכנית המטופשת שמנסים לכפות עלינו, איננו מצויין כדי שאנחנו הנשים נפצח בחגיגת שופינג מטורפת של איפור ונעליים, הוא הרבה מעבר לזה.

יום האישה הבינלאומי נועד כדי להזכיר לנו שלמרות שהרבה בחורות נהנות ממהות הפמיניזם- שזה אומר בעיניי- הזכות לבחור להיות מי שאת רוצה להיות, אבל עדיין נשים מרוויחות הרבה פחות מגברים, רק בגלל שהן נשים. כי עדיין במקומות רבים בעולם ואפילו כאן בישראל נשים נתפסות כרכוש- שאפשר לרצוח אם היא "חיללה" את כבוד המשפחה, שאפשר להכות, אפשר לחתן אותה עם מי שרוצים ובכלל עדיף שתישאר במטבח ותשתוק.

כי הנה אנחנו עם כל הפמינזם והמאה ה-21 וסקס והעיר- נשים ומיניות זה מעיין טאבו. נשים נשפטות על מספר הגברים שהן בילו איתם במיטה, והמשוואה של סקס וכבוד עדיין קיימת, כאילו אנחנו אי שם בימי הביניים, והבנות צריכות להיות סגורות בביתן עד יום חתונתן. וזה משליך לדברים אחרים- כמו אם התלבשת "חשוף" (כאילו אנחנו באירן ויש איזה חוק להיות מכוסה ברעלה) אז מגיע לך שיטרידו אותך או גם יותר מזה. כי עדיין נאמרים המשפטים "זו כולה צביטה בטוסיק", "היא רצתה את זה" או "מה חשבת שעלית איתו הבייתה אחרי דייט", כאילו התחייבת בחוזה חתום לקיים יחסי מין ואסור לך בשום פנים ואופן להתחרט.

ועדיין הרבה גברים וגם נשים תופסים נשים ונשים תופסות את עצמן כאובייקט מיני ותו לא.

וסליחה, אני רוצה להיות סקסית, מבלי שיראו בי רק כוס מהלך (סליחה על הבוטות).

ויש גם הדרת נשים, וזה מרגיז שרק מעצם העובדה שאני אישה איזה גבר צריך להגיד לי איפה לשבת באוטובוס, או על איזה מדרכה ללכת או מה ללבוש. כי הוא רק רואה אותי בתור ערווה, בתור איבר מין, כאילו התכלית שלי היא רק להיות מינית ומפתה.

ובעיקר, יום האישה הבינלאומי נועד להזכיר לנו שאפשר לצעוק, אפשר למחות, אפשר להגיד את מה שמציק ומפריע ולהתעלם מכל הקולות של "מה את עושה סיפור".