כבר מספר פעמים יצא לי ולחבר לשוחח לגבי איך אני מרגישה מבחינה חברתית.

הקשר עם החברים של פעם דיי ניתק. זאת אומרת, יש פייסבוק וכמובן שאם ניפגש ככה סתם במקרה אני מאוד אשמח, אבל סך הכל הקשר כמעט ואינו קיים. להוציא את הילה שגרה בשכנות אליי ויוצא לנו קצת יותר להיפגש ולדבר וגם את רועי, שאני משתדלת לשמור איתו על קשר למרות שכרגע אני מאוד עמוסה.

יש את החברים שלנו, זאת אומרת אנחנו חבורה של שש זוגות שאיכשהו התגבשה בעיקר בגלל החברויות של הבנים. דיי ברור לי שאם באופן תיאורטי אני והחבר ניפרד- אני לא אראה אותם יותר.

וכמובן יש את החברות מהעבודה והלימודים ואני לא יודעת אם זה נחשב או לא.

החבר שלי אומר שאני מאוד סגורה, לא משתפת, לא נותנת לאף אחד להכיר אותי באמת, שאני חושבת יותר מדיי על מה יגידו ומה יחשבו. יכול להיות שזה נכון, אבל טוב לי ככה. אני לא איזה סוציומטית, תמיד הסתדרתי עם אנשים ואני מסתדרת עם אנשים. עובדה, זו גם העבודה שלי. אני כן יכולה ליצור קשרים ולשוחח, אפילו שאני לא טובה בסמול טוק, ונכון שאני קצת ביישנית ולוקח לי זמן להיפתח, אני חושבת שדווקא התקדמתי יפה מהבחינה הזו.

אבל, אני יודעת שאני יכולה להסתדר לבד. כשהייתי ילדה לא היו לי הרבה חברים, למעשה תמיד הייתה לי חברה אחת וגם זה לא היה תמיד. ידעתי יפה מאוד להעסיק את עצמי והיה לי דמיון מאוד מפותח.

והרבה פעמים אני יושבת עם אנשים ואני מרגישה כל כך לבד. אני חושבת שאנשים פשוט לא מבינים אותי או שאולי אני לא רוצה לתת להם להבין אותי. אני חושבת שאף אחד מהם לא יודע עליי כמעט שום דבר. אולי בחור אחד, חבר טוב של החבר שלי שיצא פעם קצת לשוחח וסיפרתי לו על זה שאני כותבת למגירה וגם על כל ההפרעות אכילה ודימויי גוף בעייתי שלי. חלק מהבנות ב"חבורה" חברות ממש טובות, אבל לעיתים זה נראה לי מעט מזוייף. אני לא מרגישה חלק מזה. לפעמים אני מרגישה... אוי, זה נשמע ממש נורא, כאילו אני איזו "מלכת כיתה" או הילדה שמלכות הכיתה מתעללות בה... מרגישה סוג של קנאה. כבר היו מקרים שמישהי נורא לא פרגנה, כל הזמן העירה הערות לגבי התמונות שלי והפוזות שלי, ואחותי והחבר אמרו שהיא פשוט מקנאה. החבר שלי פעם זרק שהן מקנאות בי ואני לא רוצה להיות במקום הזה. זה כל כך רע. מה יש לקנא בי בכלל?

ההתנהלות שלי היא לשים מסיכה ולא לקלף את השכבות. תראו אותי, הנה אני הסטודנטית המוצלחת שמשלבת גם עבודה אמיתית של גדולים, המנהלת שעובדת קשה יותר מכולם ועושה כסף ונמצאת בתחילת הקריירה, זו שתמיד לבושה יפה בחצאיות וגרביונים ורק על עקבים גבוהים והאיפור תמיד מתוקתק ותמיד נראית טוב ותראו איזו יפה ורזה אני והחברים שלכם כל הזמן בוהים בי. (אני מרגישה רע לכתוב את זה, זה נשמע נורא מתנשא.. אולי גם אמרתי את זה בהקצנה. אולי זה לא בהקצנה, אולי זה נכון ובגלל זה לא אוהבים אותי? אולי אני צריכה להיות מכוערת?)

אבל בעצם אף אחד לא יודע עליי כלום.

שאני לא מרגישה כזו יפה. ויש לי מאבקים ותסביכים עם עצמי. והדימוי גוף שלי בעייתי. ואני לא אחשוף את הדברים היותר פגיעים שעברתי. לא אחשוף את הדיכאונות, האנורקסיה, החתכים. לא אחשוף את ה.... מילה ההיא. כשהם צוחקים ומסתלבטים וכועסים שאנחנו "מבריזים", אני לא יכולה לספר כי שהרגשתי כל כך רע ולא הפסקתי לבכות. לא יודעים שאני אוהבת לשבת ולקרוא, לא יודעים שאני כותבת ואפילו טובה בזה, לא יודעים במה אני מתעניינת, במה שמניע אותי, באג'נדות שלי, בחלומות שלי, באישיות שלי. מצחיק, האנשים הזרים שקוראים כאן יודעים עליי הרבה יותר.

אולי הבעיה היא בי. אני לא רוצה שירחמו עליי, קודם כל. לא רוצה שיתייגו אותי בתור "מופרעת" או "קורבן". ואולי אני חוששת שלא יבינו אותי, לא יבינו את השפה בה אני מדברת. לא יבינו מה אני רוצה. אבל באמת, חלק מהדברים אין פשוט סיטואציה טובה להעלות אותם.

ואולי אין פה שום בעיה, כי זה שטחי. כי אלו חברים של בילויים וצחוקים ולצאת בימי שישי ולעשות דברים נחמדים ביחד. אני יודעת שהחבר שלי רואה את זה אחרת, כי חלק מהבנים חברים טובים שלו.  אבל אולי זה לא צריך להיות מעבר לכיף ולשטחיות. אולי אין פה בעייה, כי טוב לי ככה וככה אני רוצה להיות.

אולי אני צריכה להשלים עם זה שאף אחד לא הכיר ולא יכיר אותי באמת, אולי רק אנשים מעטים מכירים אותי כמו שאני ואולי זה בסדר ככה. אפילו שלפעמים, אני רוצה מציאות קצת אחרת.