פסח הגיע ואני סוף סוף בחופש.

האמת שיש הרבה דברים שהצטברו לי בבטן ובראש ואני רוצה לכתוב עליהם, אבל אני לא יודעת מנין להתחיל.

הסתפרתי וצבעתי את השיער לאדום. טוב נו, זה לא אדום- אדום, אלא אדום כהה. הוא גם סיפר  לי את השיער בדרך קצת שונה, והשיער שלי מסתדר ממש טוב ולא מתנפח לי.

וגם לפני שבוע או שבועיים עליתי על המשקל וגיליתי שאני שוקלת 50 ק"ג. אם פעם המספר הזה היה גורם לי לדיכאונות, פשוט חייכתי בהשלמה. כנראה שאי אפשר להישאר לנצח 40 ומשהו. אני לובשת הרבה יותר שמלות וחצאיות וגם נועלת נעלי עקב ולדעתי זה הרבה יותר מחמיא לי. גם שיניתי את הסגנון איפור שלי ובאופן כללי אני מרגישה טוב עם איך שאני נראית. מצחיק, דווקא כשאני לא ב"משקל האידיאלי" אני דווקא קונה הרבה יותר בגדים ונהנית מכך. למדתי לאהוב את המבנה שלי- מותניים צרות ואגן רחב, החבר שלי ועוד אנשים זורקים לי מחמאות על הקימורים ושאני נראית מצויין. רק חסר לי הפילאטיס ואני מקווה שאולי אולי בקיץ יהיה לי זמן להירשם לחדר כושר כלשהו, כי למרות הכל- צריך לשמור על הגוף.

כבר מתחילת החודש יש חופש מהאוניברסיטה. באשר ללימודים אני מרגישה כל הזמן במצב של "כיבוי שריפות". כמעט ואין לי זמן לקרוא מאמרים ואני יודעת שזה יתנקם בי. הגשתי גם עבודה סמינריונית, לאחר הרבה תלאות עם תוכנת ה-spss.

יש לי עוד שבועיים להגיש רפרט. למזלי התבטל שיעור אחד, ככה שיצא שתאריך ההצגה נדחה בשבוע. אני עושה את העבודה בנושא הטרדה מינית בתחבורה ציבורית בדרך לעבודה. ביום ראשון התיישבתי על זה סוף סוף- והבנתי שאין לי פשוט חומר. פשוט כלום. האמת שהרעיון המקורי שלי היה על הטרדה מינית במקום העבודה ואני לא יודעת למה, לא ניסחתי כראוי את שאלת המחקר והמרצה פסלה לי את זה. אבל שאלת המחקר שלי היא כיצד נשים מתמודדות עם הטרדה מינית בדרכן לעבודה, אז מה הבעייה לשנות את השאלה? אני חוששת קצת לעשות את זה, אבל מצד שני, זה עדיף מאשר להגיש משהו מאוד מאוד דל או להמציא. אני דוחה את הקץ שוב ושוב, ונראה לי שאשב על זה כל הלילה.

אגב, לפני כמה זמן שלחתי מייל למרצה שלי בקשר לתגובות למאמרים והוא כתב לי בחזרה שהוא אהב לקרוא את התגובות שלי והן כתובות ברמה גבוהה ואף מעניינות, הוא גם ביקש ממני לדבר על זה בכיתה, כשנדון בנושא. ממש התרגשתי, זה נחמד לקבל פידבק, במיוחד ממרצה בכיר כמוהו.

כולם גם שואלים אותי מה קורה עם תואר שני ואני מרגישה שיש את הציפייה שאני אמשיך לתואר שני ואעשה את ה"מסלול המקובל" כמו שמצפים ממני. אבל אני מרגישה שאני זקוקה לחופש, אני לא יודעת מה אני רוצה ללמוד ואין לי כוחות לזה. מה גם, שלא נראה לי שהציונים שלי מי יודע מה טובים.

לכבוד חול המועד קיבלנו חופש מהעבודה. אני עובדת רק מחר וגם זה לכמה שעות. אבל לצערי, אני לא רגועה כי כל פעם מתרחש איזה מאורע שגורם לבאלגן. זה קצת הורס לי את החופשה, אבל ככה זה, להיות מנהלת. למשל ביום חמישי שעבר תכננתי לצאת מהעבודה בסביבות 17:00-18:00, אבל כל פעם משהו צץ ויצאתי ב20:15, אחרי 10.15 שעות עבודה.

את ערב החג עשינו אצל אחות של אמא שלי ובחג עצמו היינו בארוחת צהריים אצל אח של אבא שלי. היה ממש כיף והיו הרבה מאוד אנשים. הפעם גם החבר שלי הצטרף לשתי הארוחות. ביום שישי חוגגים את החג השני אצלנו. זה גורם לי להרגיש טוב שהחבר הצטרף אל המשפחה שלי.

חוץ מזה אני נהנית מהחופש. ביום שבת אני והחבר הלכנו לראות את הסרט "מראה- מראה" בקולנוע. אחרי הסרט נפגשנו עם זוג חברים שגם הם צפו בסרט אחר, ישבנו לאכול המבורגר ביחד. אתמול נפגשנו כמה חברים בים, ובלילה אני והחבר ראינו את הסרט "טיטניק". אני חייבת להודות, זה אחד מהסרטים שאני יותר אוהבת ואני תמיד מתרגשת ודומעת. החבר התחיל עבודה חדשה והוא עובד כמעט כל חול המועד, אך בסוף השבוע אנחנו שוב נפגשים. אני באמת מקווה שהעבודה תלך לו טוב ועוד חודשיים-שלושה נעבור לגור ביחד. כל זוגות החברים שלנו כבר גרים ביחד ואני מרגישה שגם אני רוצה, אני גם רוצה את הפינה של שנינו. אני מבלה אצלו הרבה, אבל ממש לא מרגישה שם בבית. אמנם יש לו יחידת דיור, אבל אני מרגישה שאני נמצאת אצל ההורים שלו.

אני חושבת שאלך להכין לי משהו לאכול, ואז סוף סוף אשב על הרפרט הזה, גם אם זה ייקח לי את כל הלילה. אני רוצה לשם שינוי להפסיק לדחות ולדחות דברים ולהיות בלחץ אטומי אחר כך. 

חג שמח!