כבר הרבה זמן שלא טוב לי.

אני אמורה להיות בתקופה הכי כיפית של ארגון החתונה שלי- אבל אני ממש לא מרגישה ככה. 

יש לי מצבי רוח, אני מחביאה דמעות מאחורי משקפי השמש בדרך לעבודה. אני מלאת כעס וייאוש.

לא טוב לי בשום מקום. אני שחוקה לגמרי מהעבודה. אני כבר לא אוהבת את מה שאני עושה. אין כבר שום דבר שאני מרגישה ששווה להיות שם. אני מגיעה בלי אנרגיות, ופשוט אין לי כוח לעשות את העבודה שלי.

אני מרגישה שהכל ריקני וחסר משמעות. שהיצירתיות שלי כבויה. שאין לי שמחת חיים.

אין לי כוח לראות אנשים, אני מנסה להימנע מאירועים חברתיים. אתמול ישבתי בבית מלא אנשים מסביב, אבל הרגשתי כל כך לבד.

הבן זוג שלי מנסה לתמוך בי, אבל אני מרחיקה אותו ממני. כי אני לא יודעת מה להגיד לו. אני מרגישה מטופשת ומגוחכת. אני חוזרת הבייתה מותשת ואין לי כוח לכלום. גם לא בסופי שבוע. ואנחנו רבים על זה, כי הוא מרגיש שאני שותפה לדירה. ואני מרגישה חברה כל כך גרועה, שפלא שהוא רוצה להתחתן איתי.

בעוד שבועיים אני צריכה ללכת למסיבת רווקות של חברה טובה. ואני לא יודעת איך אני עוברת את זה. אני לא רוצה לישון מחוץ לבית. אני לא רוצה להיות עם בנות שאני לא ממש מכירה. אני תמיד מרגישה לא קשורה לכלום, ואני יכולה לסבול את זה לכמה שעות, אבל לא ליום וחצי. אני שוקלת לקחת כדור. ואחרי זה,הבן זוג שלי נוסע למסיבת רווקים בשישי- שבת. מה שאומר שאני אהיה לבד כל הסוף שבוע. החברות יהיו אצל ההורים שלהן. אני לא יכולה להיות אצל ההורים שלי, כי אני לא יכולה להשאיר את החתולות לבד. וגם יהיה לי משעמם- זה אותו הדבר כמו להיות בבית שלי. ניסיתי לשכנע את אחותי שתבוא מת"א לסופ"ש לישון אצלי אבל זה לא מסתדר לה. ואחותי השנייה רוצה בטח להיות עם החבר שלה. ואין לי עדיין רישיון, זה כבר טסט שמיני שאני לא מצליחה לעבור (וזה גם גורם לי להרגיש כמו כישלון ואפס), ככה שאני אהיה תקועה. אני מקווה שאבא שלי יסכים לבוא לקחת אותי בשבת בבוקר אליהם. ואני מפחדת להיות לבד, כי כשאני לבד באות כל המחשבות הרעות. ואני מפחדת ממה שאני אעשה לעצמי, כי לפעמים בא לי לקחת סכין ולחתוך את עצמי. 

ואני יושבת וכותבת פה, והדמעות זולגות בלי שליטה. ומצד אחד זה טוב, להוציא את הכל החוצה כי אולי ארגיש הקלה, אבל מצד שני זה רע. בספמטבר אני אהיה בת 26, אבל אני מתנהגת כמו ילדה בת 16. משחקת אותה בעולם של הגדולים. זה לא בסדר, זה לא בסדר הדיכאון הזה. אין לי שום סיבה ממשית, אבל אני לא שולטת בזה. אני מנסה להגיד לעצמי שזה בסדר, וזה מותר, ולכל אחד יש את התקופות הרעות שלו. אני רק רוצה שהתקופה הרעה שלי תעבור. אני צריכה לשנות משהו בחיים שלי, כי אני כל הזמן חוזרת לאותה הנקודה.

בתקווה ובפעם הבאה שאכתוב, זה יהיה עדכון משמח.