| |
ברגעים שטוב לי אני לא יכולה לכתוב. |
| 8/2003
החזרה לגיהנום
בוקר, אני סוגרת את המערכת שניגנה לי את "מופע הארנבות של ד"ר קספר", ויוצאת מהבית, אל אותה דרך מוכרת, לעבור בבית של סימפל ואז לבית ספר.
אותו מקום. אותם מסדרונות ארוכים ואותן כיתות. אותם אנשים שלא ראיתי הרבה זמן. חלק השתנו. חלק לא.
לפני שהתחילו הלימודים, הלכתי לדבר עם הרכז הטכני שלנו. זה מה שכתוב לו ליד הדלת. הוא לא נותן לי לפרוש מכימיה. חפר לי עד כמה זה חשוב.
אח"כ התחילו הלימודים. המורה חילקה את המערכות שעות (יש ארבע מערכות שונות). יש לי פאקינג מערכת עמוסה. כל יום מתחילים ללמוד בשבע וחצי ויש ימים שמסיימים בשלוש ורבע. כמו מחר. אבל לפחות יש לנו הרבה שעות מעבדה וזה כיף. אני אוהבת מעבדה.
ואז למדנו תנך. וספורט.
וחזרתי הבייתה. ישנתי ועשיתי את העבודה בתנ"ך. אני מעתיקה חלקים מהעבודה מסטאר וזה מאוד מעצבן ולא נחמד.
המחשב שלי עדיין דפוק. אין לי אופיס ואני לא רואה צבעים. הכל שחור ואפור. לכן אני לא כותבת פוסט צבעוני ויפה. ואני כותבת מהר כדי לא לסיים את השעה שהוקצבה לי לכתיבת הפוסט. עדיין יש באגים במחשב ואני חושבת שהבעייה היא בהארד דיסק.
חוץ מזה שוב טרחתי לריב עם סמייל. למען האמת הוא אפילו לא מתחיל לריב ולכעוס, אלא לשלוח לי הודעות עם קללות. ועוד אילו מילים?! פשוט נוראיות. אם זה היה כל אחד אחר לא הייתי נפגעת, אבל זה מישהו שהיה ידיד טוב שלי. מישהו שהתנשקתי איתו. והמילים שלו....אני לא חוזרת עליהן בכלל מרוב שהן איומות!!!! כל כך נפגעתי. הוא רק טרח לכתוב לי קללות......זה אפילו יותר מקללות. זה הדבר הכי פוגע שעשו לי אי פעם. הכי פוגע בחיים. פשוט ישבתי מול המחשב ובכיתי נורא. עד עכשיו אני בוכה. הלוואי והוא ימות. הלוואי ובשיעור כימיה הוא ישפוך על עצמו חומצה ויישרף למוות. הוא פשוט חתיכת.....אין לי מילים לתאר את זה. בסוף, לא יהיו לו חברים. הלוואי שלא. הלוואי הלוואי הלוואי הלוואי שהוא יהייה לבד כל החיים שלו. זה מה שאני מאחלת לו. רק סבל.
זהו.
היום הראשון של הבית ספר. כל כך קשה לי להאמין שאני בכיתה י"א. י"א נשמע כל כך גדול וכל כך בוגר....ואני מרגישה כל כך קטנה. אני ממש מפחדת שאני לא אעמוד בציפיות. אני מסוג האנשים שיש להם פונטנצייאל גבוה אבל הם לא ממשים אותו.
אני מקווה שיהייה טוב.
שלום כיתה י"א.
| |
|
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
