בזמן האחרון אני כותבת רק כרוניקה משעממת. פתאום מתחשק לי לכתוב קצת מעבר. לכתוב כמו פעם, לכתוב על הכל.

התעוררתי לגשם. היה כל כך כיף לפתוח את החלון ולבהות בגשם, להריח אותו.

I'm only happy when it rains.

פתאום אני רוצה לכתוב כל מיני מחשבות. מחשבות שעלו לי היום, כששטפתי כלים (המדיח התקלקל) ושמעתי גלגל"צ. (ונמאס לי כבר מיהודה סעדו והשדות של אירוסים שלו).

אני לא יודעת מאיפה להתחיל, כי המחשבות רצות לי ללא סדר וארגון.

אני חושבת שאני מתחילה מחדש.

את הכל.

עוד שבוע אני בת 18. המספר הזה נראה עליי כל כך גדול, קצת מאיים. עוד חצי שנה, יהיו כאן תמונות שלי על מדים. (נקווה שמדי חיל הים). עד אז יש לי הרבה תוכניות. אני רוצה לטייל, אני רוצה לקרוא, אני רוצה לעשות את הקעקוע שלי בקרוב. אני רוצה לעשות מה שטוב לי.

אני לא מתאכזבת יותר מאף אחד. אני יודעת כבר להכיר את האנשים שסביבי, ואני זוכרת שכתבתי פה הרבה פוסטים על אכזבה מהם. אני לא יודעת מאיפה נבע הכעס שלי עליהם. הרי את רובם אני אוהבת. ואני יודעת שהם אוהבים אותי, ואכפת להם ממני. אז נכון, היה מישהו מסויים שהתאכזבתי מההתנהגות שלו, אבל פשוט למדתי לקחת מרחק. הבנתי מה הפריע לי. אולי השעמום. אולי פשוט אני אוהבת להיות בחברה גדולה, ולא בחבורה קטנה ומצומצמת שכולנו עולים אחד על העצבים של השני. ואתם יודעים מה? אני זוכרת שכתבתי שהתאכזבתי מחופית. ובאמת, התאכזבתי. אבל במחשבה שנייה, טוב שהתרחקנו קצת. אני עדיין אוהבת ואכפת לי ממנה, ועדיין כיף להיפגש ולדבר מדיי פעם ולקשקש על שטויות. פשוט לא צריך לקחת הכל ברצינות וכל כך קשה.

יש לי התחלה חדשה איתו. אני באמת לא יכולה להסביר לאף אחד את הקשר שיש בינינו. משהו אחר, שונה. ויש גם סיום. אני לא יודעת אם מישהו פה יודע, אבל הקשר ביני לבין אדיר היה קצת יותר מידידותי. לא, אני לא מתכוונת לפרט לכם, מי שבאמת מעוניין שידבר איתי במייל. סוף סוף אני כותבת את זה, כי פשוט יותר מדיי קראו כאן, כי אסור היה שיידעו. אבל תמיד יודעים. זה היה דיי ברור, כולם ניחשו את זה. וזה נגמר. עוד מזמן. היה טוב וטוב שהיה.

ביום שישי מורני אמרה לי שאני נחשבת ל"כוסית". ואף פעם לא חשבתי על עצמי ככה. בעיקר חשבתי שאני נראית זוועה, והמחמאה הכי הכי שנתתי לעצמי זה "חמודה". אני חושבת שזה בעיקר מה שאת משדרת. כי אני מרגישה טוב עם עצמי. ובעיקר אני זוכה לשמוע על עצמי דברים טובים וכמעט ולא דברים רעים. ואני גם לא מתעסקת בזה יותר מדיי. אני מסתכלת במראה לפי שאני יוצאת, ואני אומרת לעצמי "את יפה, את נראית נהדר", וזהו. לא חושבת על זה יותר מדיי.

אני חושבת שהטיפול עזר לי. נכון שלא הייתי אצל פסיכולוג, והיה רק טיפול אצל דיאטנית, טיפול משפחתי, ופעם בחודש ביקרתי אצל פסיכאטרית, בשביל הכדורים. והכדורים עזרו לי. סידרו לי את הסטרונין במוח. וזה לא בושה. בכלל לא. אז מה. זה בדיוק כמו שחסרים ויטמינים בגוף, ולוקחים כדורים בשביל זה, לי חסר חומר מסויים, ואני לוקחת כדורים. אז מה אם זה כדורים שיכול לתת רק פסיכאטר. אני ממש לא מתביישת בזה. אני לא חושבת שיש בזה משהו רע, זה רק עזר לי.

הדיאטנית עזרה לי מאוד. אני לא מפחדת מאוכל יותר. אני בדיוק מה צריך לאכול. אני אוכלת לפי החשק. אם אני רעבה יותר – אז אני אקח כמות גדולה יותר. אם אני פחות רעבה – אני אקח כמות קטנה. הכי חשוב זה להקפיד לאכול מסודר ובריא. זה משהו מאוד חשוב שהבנתי. אוכל הוא לא אוייב.

גם הטיפול המשפחתי עזר. אני חושבת שהכל עזר. אני חושבת שזה שאמא שלי פשוט הכריחה אותי ללכת לטיפול, רק עזר לי להתאפס, ולהתחיל להילחם באנורקסיה ובדיכאון. אילו אמא שלי לא הייתה עושה את זה, אני לא יודעת איפה הייתי היום. אולי הייתי שוקלת 30 קילו. אולי בכלל לא הייתי מצליחה לתפקד בכלל. אני באמת לא יודעת.

עדיף לי כמו שעכשיו. לא מדוכאת, וגם אם כן – אני יודעת איך להתמודד עם עצבים. במקום לחתוך את עצמי, אני אחתוך ניירות. זה הכל.

אני שמחה שאני כותבת את זה. אני לא אצא בהצהרות של "אני מאושרת בלה בלה בלה", כי אושר אלו רגעים קטנים בחיים. ואני יודעת להעריך את אותם רגעים קטנים אלו. ובטוח שיהיו משברים, אין דבר כזה חיים בלי נפילות. אבל להבדיל, אני יודעת להתמודד. להתמודד בכל צורה, רק לא באנורקסיה. לא בדיכאון. לא בפציעה.

וזהו. אני אלך לי לעשות מקלחת חמה, עם המון קרמים וסבונים, כמו שאני אוהבת.

ולישון מתחת לפוך שלי.

ולקרוא.

היום בערב אני במופע של ישראכט בפארק הירקון.

הנה תמונה שמתאימה לפוסט.

זה המושב של דודה שלי, אחותי צילמה.