טוב, סוף סוף התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, אני כל כך עצלה.

ביום שבת נסענו מספר חברים – עמרי,אלון, ענת, מיטל, ערן, גיא ועוד בחורה בשם נעמה (אני לא ממש בקשר איתה) לטיול בנחל דן.

קמתי בשעה מאוד לא הגיוניות – עשרה לשמונה בבוקר, וניסיתי לארגן את עצמי ולהכין לעצמי מזון. אחרי שהכנסתי בתוק התיק שתייה, אוכל, חטיפים, אמפישלוש, מצלמה, נייר טואלט וארנק (והרגשתי כאילו אני יוצאת לטיול שנתי), יצאתי אל הדרך, כלומר אל האוטו של ענת.

כל הדרך לצפון הרחוק בלבלתי לענת ולמיטל את המוח שאני רעבה והתחלתי לתאר להן את הג'חנון שאכלתי פעם.

בסופו של דבר הגענו בשלום, אכלנו, והתחלנו במסלול. השמורה מאוד יפה, בכל פעם עשינו עצירות בשביל להצטלם, לדבר, להיזכר בשיעורי של"ח, וכמובן – לאכול. אנחנו כל כך ישראליים.

בסוף השמורה יש בריכה קטנה, שאפשר לשכשך במימיה. אני וויתרתי על התענוג, היה קר.

אחרי שסיימנו את המסלול, יצאנו לחפש אוכל. כי, אנחנו ישראלים, וחייבים לאכול.

אני בשלב הזה נרדמתי להנאתי, עד שהגענו לבית קפה בראש פינה, ושם אכלנו ושתינו, וטעמתי ברד בטעם פסיפלורה, וזה טעים, ואז נסענו הבייתה, עייפים אך מרוצים.

שיחה משעשעת עם אמא:

אני מספרת לה שענת קנתה מנעולים לארונות במעונות לטכניון, ועמרי קנה מיקרוגל גם למעונות (הם מתחילים ללמוד, עתודאים).

אני: "אמא! יש אנשים שקונים מנעולים לארונות ומיקרוגלים! ואילו אני מוכרת קפה וסנדויצ'ים!"

אמא: "כל אחד ומה שמתאים לו".

אני מתוך תמונה קבוצתית. פשוט יצאתי יפה פה:

מבצעת מעשים מגונים בעלה: