בלילה שבין חמישי לשישי הגעתי לתובנות מסוימות בקשר לעצמי. הגעתי למסקנה, שאני חייבת להמשיך הלאה, לשכוח את מה שהיה ביני לבין האקס. הבנתי שאני נאחזת באשליות. "אשליות הן כמו זכוכיות. הן נשברות ופוצעות אותך וגורמות לך לדמם". זה שאני עוד אוהבת אותו, זה רק מחזיר אותי אחורה. מה, אני אשב ואחכה עד שהוא ייפרד מהחברה שלו? מה, אני אשב ואחכה לרגע שבו הוא יחליט לחזור אליי? מה הסיכויים שזה יקרה? כמה זמן אני אצטרך לחכות ולפגוע בעצמי? זהו. לכל אחד מאיתנו יש את החיים שלו, וכמו שהוא המשיך הלאה, ככה גם אני צריכה לעשות. הוא לא שווה את הדיכאונות והרחמים עצמיים שלי. הוא לא הבחור האחרון עלי אדמות. יהיו עוד הרבה אחריו. זהו, אני צריכה להפסיק לחכות לו. להמשיך הלאה. נכון, תמיד יישארו לי רגשות מסוימים כלפיו, כי אני לא יכולה לעשות delete  ולמחוק אותו ואת כל התקופה שלנו ביחד. אני צריכה להפסיק לרחם על עצמי. יש לי נטייה לרחם על עצמי כל הזמן. ואני שונאת את זה. אני צריכה להיות שמחה. אפילו לא שמחה, אלא רק לא להיות עצובה כל הזמן. בעיקר לא בגללו. וכן, יכול להיות שאני פשוט מתגעגעת לכל הקטע של "הביחד", של מערכת יחסים. אני בן אדם בודד מטבעי, וזה גורם לי להרגיש בודדה. אבל יש לי עוד זמן. נכון, אני מתארת לעצמי שהחבר הבא יהיה לי בסביבות הצבא, אבל יש לי עוד הרבה זמן. אני כולה בת 16 וחצי. בקושי. יש לי את כל החיים.

קמתי ביום שישי בבוקר עם המחשבות האלו. וזה גרם לי למצב רוח טוב. ובדרך כלל אין לי מצב רוח טוב על הבוקר. ועל בכלל. הלכתי לביצפר, ובשיעור חינוך המורה אמרה שיש לילדה אחת מהכיתה שלנו "מחלת הנשיקה". אף פעם לא הבנתי למה קוראים לזה ככה, אבל לא משנה. היא אמרה שאנחנו צריכים להתקשר, כל אחד מהכיתה. יה רייט. אני בטוחה שהיא אפילו לא יודעת איך קוראים לי.

אחר כך, אני וסימפל הלכנו לקנות מתנה לוויס בקניון. מה אני אגיד, זה היה פשוט מעצבן. דבר ראשון, לא ידענו בדיוק מה אנחנו רוצות. היינו בכל מיני חנויות תכשיטים ושאר שטויות, וכמובן, סימפל צריכה להיכנס לכל חנות ולהסתכל במשך חצי שעה על כל דבר. ובדרך, היא הייתה צריכה לקנות חזייה, ועד שהיא מודדת.... היא לא מבינה שאין לנו זמן, והקניון היה צפוף ומלא באנשים ונותרתי חסרת סבלנות. בסוף, מיואשות נכנסו למשביר לצרכן. התחלנו להסתכל על סטים של איפור והכל היה מכוער. ואז הדיילת אמרה לנו שעדיף לקנות משהו שימושי כמו מי פנים וחלב פנים.... אחרי שהיא הראתה לנו כל מיני אופציות, הלכנו על חבילה של דיאודורנט, סבון, שמפו, קרם פנים ולא זוכרת מה עוד יש שם, והוספנו לזה ניקוי ג'ל לפנים..... יצא לא יקר, 80 ₪ והתחלקנו בכסף אני וסימפל וסטאר. וזהו, זאת מתנה נורמלית ושימושית.

חזרתי הבייתה, עם כאב רגליים וכאב גב. בגלל סימפל וההתעקשות שלה להתעסק בדברים לא חשובים, חזרתי בשתיים וחצי במקום בשתיים עשרה, הפסדתי חצי פרק של פינת אור, וההורים שלי דאגו לי כי הם לא ידעו איפה אני.

והייתי נורא עייפה. אבל לא היה לי זמן לישון.

וויס אמרה לנו לבוא בשמונה, לכן בשבע התחלתי להתארגן. והלכתי קודם לסימפל. לקח לה זמן עד שהיא התאפרה, וכמובן היא נעמדה מול המראה והתחילה להחמיא לעצמה. זה כזה פאתטי אלוהים. מה יותר מגוחך ומעורר רחמים מבן אדם שמחמיא לעצמו בכמויות?!

היינו צריכות לחכות לפאני, שהחליטה שהיא מצטרפת למתנה שלנו. בסופו של דבר, הגענו אל וויס בערך בתשע. יש לה בבניין חדר אירועים, ושם היא עשתה את המסיבה. ישבתי ליד לאפ וסטאר ודיברנו. המוזיקה הייתה בפול ווליום וכמה בנות רקדו. היו שם כמה בנות שאני לא ממש בקשר איתן, אלא רק מכירה את השמות שלהן (חלק מהן היו איתי בחטיבה). היה שם מישהו מהכיתה שלי – קלוור,היה שם טוק, עוד מישהי שהייתה פעם חברה שלי -  טוויקיסי, היו כמה שכנים שלה שאין לי מושג איך הם הגיעו לשם. אחר כך באו סמול וסאד, והן הביאו לה מתנה ממש יפה: הן הכינו לה חוברת  עם תמונות שלה וזה היה ממש יפה, וויס ממש בכתה והתרגשה. ואז בא גם מישהו מהמגמה שלי והוא גם שכן של וויס – צ'ארם. אחר כך שסטאר הלכה להיפגש עם חבר שלה, בא עוד מישהו מהמגמה ומהכיתה שלי – מיסטר.

וויס הביאה וודקה.... ברור ששתיתי. אבל הפעם שתיתי בחוכמה. לא שתיתי כמויות מטורפות ועל בטן ריקה כמו שעשיתי במסיבה של סמייל. שתיתי רק בערך כוס וודקה אחת עם מיץ תפוזים – אבל זה הספיק לי. הספיק לי בשביל לגרום לכל הגוף שלי להתפרק. זה היה ממש חזק.... אבל ממש. ואחרי זה פשוט כל הראש שלי הסתובב והיו לי סחרחורות והרגשתי מעופפת לגמרי ובאיזה שלב בקושי יכולתי לזוז. אבל זה עזר לי להשתחרר, והתחלתי לרקוד עם לאפ וסמול.

מאוחר יותר, בעקבות התערבות כלשהי שממש אין לי כוח לפרט אותה, בא עוד מישהו מהמגמה שלי – קיוט, שהיה לי עליו קראש מזמן, ועוד איזה ילד שאני מכירה אותו רק בשם. זאת אומרת, הכרתי את השם שלו רק אז.

בשתיים עשרה בערך הכל נגמר,כי המוסיקה הפריעה לשכנים שלה,  והצטלמנו. אחר כך וויס פתחה את המתנה שלנו והיא ממש שמחה.

דיברתי המון עם צ'ארם באותו ערב. הוא ממש חמוד. הוא אמר לי שהחברה של האקס ממש מכוערת ושהאקס אהבל אם הוא מעדיף אותה על פניי ושאל אותי איך בדיוק הייתי איתו. הוא אחד כזה שחושב כל הזמן על איך להכניס בנות למיטה.

אחרי שזה נגמר וחלק הלכו, נשארתי ביחד עם סאד, פאני, סימפל, וויס, טוויקסי, צ'ארם, מיסטר, קלוור, קיוט וזה שאני מכירה אותו רק בשם, וישבנו בחוץ. כולם רצו ללכת לסנוקר. התלבטתי אם ללכת או לא, אבל קיוט כל הזמן אמר לי לבוא.... וגם וויס וטוויקסי אמרו לי לבוא. בסוף כולנו נסענו, מלבד פאני וסימפל שהלכו הביתה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שלי שם, ואני ממש לא יודעת לשחק. לדודים שלי יש שולחן כזה גדול בבית, אבל מעולם לא הצלחתי ללמוד לשחק. היינו שם שעה בערך, אני לא שיחקתי, על אף שקיוט כל הזמן ניסה ללמד אותי. איזה אחד שהיה בשולחן לידנו, וראה שוויס לא ממש מצליחה לשחק, אז הוא הזמין אותה לשחק איתו. וגם טוויקסי בא לשחק ביחד עם החבר שלו. אני ישבתי ליד קיוט ודיברתי איתו, ואחר כך צ'ארם בא ודיברנו. אותו אחד התחיל עם וויס, והחבר שלו התחיל עם טוויקסי. מה שבסוף יצא זה ששני הבנים האלו רצו שהן יבואו איתם, אבל בסוף הן רק נתנו מספר טלפון.

אחרי שעה נסענו משם....במקרה היה לי כסף למונית.

אני, קיוט וסאד גרים הרי באותו רחוב, אז ירדנו ביחד. והיה שלב שהלכתי עם קיוט מחובקת...בגלל שהיה פשוט קר! קפוא! עם רוחות קפואות!

אחר כך, שנפרדנו מקיוט, סאד שאלה מה קורה איתי ועם קיוט, וגם לפני שנפרדנו ממנו הוא סתם שאל אותי שאלה בקשר לביצפר, וסאד אמרה שהיא חושבת שהוא התכוון להגיד לי שהוא רוצה לצאת איתי או משהו כזה.

טוב, לא נראה לי כל כך....

 היום קמתי באחת וחצי. וקצת כאב לי הראש. ועדיין כואב לי. ולמדתי למתמטיקה – אני גאה בעצמי!