יום חמישי התחיל בשעתיים ביולוגיה, שלשם שינוי עברו מהר. אחר כך היה ספורט. לא ממש למדנו, כי המורה שלנו בחנה את הבנות של י"ב על הריקודים שלהן.... רוב הריקודים היו סבירים. לא היה משהו מיוחד. חוץ ממישהי אחת שבאמת רוקדת יפה.

אחר כך היה מתמטיקה. לפני השיעור, ישבתי על השולחן, מול ישבה ניג'ס ומהצד השני ישב האקס. אז היא שאלה אותי מי עשה לי את הפן בשיער. אז האקס אמר שהוא. ואז היא שאלה שוב, ואמרתי שהאקס עשה לי. ואז היא שואלת את האקס: עשית פן בגבות? (יש לו גבות ממש עבות. זה לא מחובר, אבל הגבות שלו פשוט עבות). אני פשוט הורדתי את הראש והתחלתי לצחוק. האקס לא ממש ידע איך להגיב. אחר כך היא התנצלה ואמרה סתם סתם ושזה כי היה לה משעמם, ואני אמרתי לה שהיא פשוט חסרת טאקט. אבל זה היה כזה משעשע.

שיעור מתמטיקה היה ממש נחמד. חצי כיתה בערך לא הייתה, והיה מצחיק והמורה ישב ודיבר איתנו ושיחרר אותנו לפני הזמן.

אחרי הצהרים לא עשיתי משהו מיוחד, חוץ מלישון.

ובערב הייתי במחשב עד מאוחר.

ביום שישי לא הלכתי לבית ספר. הייתה אמורה להיות לי שעה אחת תנ"ך ואז הרצאה. על סמים. נו זה לא יעזור אני כבר מכורה. אבל באמת, אני יודעת שאני לא אגע בחיים בזבל הזה, אני מעדיפה לשתות אלכוהול ולעשן סיגריות מאשר לנסות סמים. לא כל דבר צריך לנסות. ושוב הרצאה, שבסופו של עניין המסר הברור הוא "אל תיקחו סמים כי זה דופק לכם את המוח" – מיותר בשבילי. כן, אני מכירה סיפורים קורעי לב על אנשים שהתמכרו וזה הרס להם את החיים, אבל אני לא צריכה לשמוע הרצאות. בעיקר, כי המסר אצלי נקלט. ולא רציתי לבוא לבית ספר, שעה תנ"ך – זה באמת מיותר. כבר לא ממש אכפת לי יותר מדיי.

משום מה קמתי בשמונה בבוקר.

אמא שלי שאלה אם היא רוצה שאחר כך היא ואבא שלי יתקשרו אליי (אחרי שהם יסיימו להתאמן במכון כושר) ואז אני אבוא לקניון. ואז אבא שלי אמר שלא מגיע לי פרס על זה שאני מבריזה, והרצאה זה מסגרת בית ספרית. אלוהים אדירים! אפשר לחשוב! אני בטוחה כבר ששמעתי את ההרצאה הזאת בכיתה ט', והיא הייתה שעמום אחד גדול. אפשר לחשוב! הרי הוא יודע שאני לא מבריזה בדרך כלל. הוא יודע שאני תלמידה טובה. למה לעזאזל זה כל כך מפריע לו? איזו מרובעות בחיי.

ניסיתי לחזור לישון אבל לא הצלחתי.

בעשר קמתי למחשב, וראיתי את אנרג'י באיי סי קיו והיא אמרה לי שגם לא היה תנ"ך, ושעשיתי הברזה מוצלחת. אני יודעת מתי להבריז.

ככה כל היום ביליתי בין מחשב לשינה וצפייה בטלוויזיה.

בערב נפגשנו אני, איינג'ל, שאי, בריין וניים אצל סמארט. ישבנו בסלון והזמנו פיצה, והטלוויזיה הייתה דלוקה. מדי פעם הסתכלתי בסרט שהיה – סיפורו של וויל האנטיג. אבל לא ממש הבנתי מה הולך שם, כי לא ראיתי מההתחלה ולא ראיתי רצוף.

בריין סיפר לנו גם מה אמרו בהרצאה שלא הייתי בה.

איינג'ל ושאי נרדמו להם, ואנחנו התחלנו להעלות זיכרונות מילדותנו העשוקה – הפאוור ריינג'רס. איך אהבתי את הסדרה הזאת! הייתי ממש מכורה אליה. מסתבר, שכולנו אהבנו אותה, ואז הלכנו לגוגל וחיפשנו אתרים על הסדרה, ומצאנו את האתר...והסתכלנו בכל התמונות והעלנו זיכרונות מהפרקים. זה היה ממש משעשע, וזה עוד משודר בארה"ב! אחר כך התחלנו לחפש כל מיני שמות משפחה ולראות אילו תמונות יש. נכון, אנחנו נשמעים ממש מפגרים, אבל היו תוצאות משעשעות.

אחר כך חזרנו לסלון, ואז איינג'ל ושאי התעוררו. ואז גם איינג'ל הייתה צריכה ללכת הביתה.

שאי נראה ממש מסטול מעייפות.

המשכנו לדבר תוך כדי החלפת ערוצים בטלוויזיה – ממש לא היה מה לראות. בסוף נעצרנו על אמ טי וי וראינו קליפים ישנים. אחח שוב נוסטלגייה.

בערך בשלוש הגעתי הביתה והלכתי לישון.

היום רק ישנתי וראיתי טלוויזיה.

וזהו בערך.