"מי שחלם לו ונשאר לו החלום,

מי שלחם, הוא לא ישכח על מה לחם,

מי שנשאר ער כל הלילה  עוד יראה אור יום,

מי שהלך הוא לא ישוב עוד לעולם.

מי שהבטיח לא הניח את חרבו,

מי שקראו לו הוא צעד בראש כולם,

מי שאהב לו – עוד צפויות לו אהבות רבות,

מי שהלך הוא לא יאהב עוד לעולם.

וההרים עוד בוערים באש זריחות,

ובין ערבים עוד נושבת רוח ים,

אלף פרחים משמחים כל לב בשלל פריחות,

מי שהלך הוא לא יראה עוד לעולם.

מי שחלם והתגשם לו החלום,

מי שלחם עד ששמע קול מנצחים,

מי שעבר את מן הלילה, וראה אור יום,

הוא לא יניח שנשכח את ההולכים.

מי שהבטיח וזכה גם לקיים,

מי שהצליח לחזור מן הדרכים,

מי שכאב, אבל הבין שהכאב אילם,

הוא לא יניח שנשכח את ההולכים.

וההרים עוד יבערו באש זריחות,

ובין ערבים תנשב עוד רוח ים,

אלף פרחים עוד יפרחו בין ובתוך שוחות,

הם שיעידו, כי זכרנו את כולם."

נזכור, את 21,781 האנשים שנפלו.

את החיילים, שמתו בהגנה על המולדת,

את האזרחים החפים מפשע, הילדים הרכים, שנהרגו על לא עוול בכפם בפעולות הטרור.

לעולם לא אוכל לדעת, לעולם לא אוכל להרגיש, את כאב השכול.

אנחנו משפחה שכולה.

כל שנה אמא, סבתא וסבתא, סבתא רבא, הולכים לטקס של יום הזכרון, לזכר אח של סבתא שלי שנהרג.

לעולם לא אוכל להבין, לעולם לא אוכל לדעת, את הרגשת השכול.

לעולם לא אדע, מה זה לאבד בן, לאבד אח.

ואני כל כך מקווה שלעולם לא אזכה לדעת, לעולם לא אזכה להרגיש.

לצערי, יותר מדיי אנשים נהרגים, יותר מדיי משפחות שותפות להרגשת הכאב.

המעבר הזה, מיום האבל הזה, ליום העצמאות, דווקא מסמל תקווה, תקווה שיום אחד ההרג ייפסק, תקווה שיום אחד יהיה שלום.

נזכור ולא נשכח.

יהי זכרם ברוך.