טוב, אני היום אני צריכה לכתוב פוסט שמח, עם הדברים הטובים שיש לי, אבל לא הכל לא שמח לי כרגע, אבל אני מאוד אשתדל.

אתמול הייתה לי מתכונת בלשון. התחביר, השחבור, ההבעה והסיכום היו קלים למדיי. תצורת השם (עשיתי שלוש שאלות) ותורת ההגה (עשיתי שאלה אחת) הלכו לי בסדר. הבעיה שלי היא עם הפועל ותיקוני הגייה. אני מקווה שעברתי את המבחן הזה, אם לא, כל הזמן שהשקעתי בקורס פשוט ירד לטמיון.

וכל מי שראה אותי החמיא לי על התספורת.

אני רוצה קקטוס. הגעתי למסקנה שאני נורא רוצה משפחת קקטוסים אצלי בחדר. לא שיש לי איפה לשים אותם, אבל אני עדיין רוצה קקטוסים.

אמא שלי הביאה לי עגיל חדש. זה עגיל ששמים על אוזן אחת, והוא בצבע תכלת עם האות H. (זה לא צמוד).

בערב הלכנו אל ענת. קבעתי עם חופית שאני אבוא אליה, ואז עמרי גם רצה לבוא, אבל בדיוק שהתכוונתי לצאת מהבית, חופית התקשרה אליי ואמרה שרק עכשיו היא סיימה להוריד שיערות עם המכונה, ורק באותו זמן היא התכוונה להתקלח. אז אמרתי לה שאני ועמרי לא מחכים לה, וזאת בעיה שלה שהיא לא עומדת בלוח זמנים. אולי ככה היא תלמד.

אני ועמרי הלכנו ביחד, ושבאנו אל ענת גם מור הייתה, ואחרינו באה עוד ילדה בשם טלי (היא יוצאת איתנו מדיי פעם), ואז הגיעו רועי וגיא, ואח"כ חופית.

ישבנו מול הטלוויזיה, וניסינו למצוא משהו מעניין לראות. כמובן שלא היה, וסתם דיברנו. בערך בסביבות 12, שמנו לב שאלון לא הגיע. עדיין. זה היה ממש מוזר. ניסינו לחשוב איפה הוא. לא מתאים לו לא להגיד שהוא לא בא, וגם ידענו שהוא זה שרצה לבוא אל ענת מלכתחילה. התקשרנו להורים שלו לשאול מתי הוא יצא מהבית – הוא יצא לפני משהו כמו שלוש שעות! התחלנו להתקשר לכל האנשים שאנחנו מכירים ומכירים אותו ויכולים לדעת איפה הוא נמצא. ושום דבר. האמת, זה היה פשוט מלחיץ. נכון שהוא בן אדם שלא נכנס לצרות, ושאם הוא כן נקלע אליהן הוא יודע איך להוציא עצמו משם, אבל בכל זאת, הבן אדם יצא לפני שלוש שעות מהבית, והוא עוד לא הגיע. חשבנו לחפש אותו, אבל איפה בדיוק נחפש אותו? בסוף החלטנו להתקשר להורים שלו, להגיד שהוא היה צריך לבוא והוא לא בא. חשבנו שהם יידעו יותר טוב מאיתנו מה לעשות. מה מסתבר? אמא שלו אמרה שהוא הלך לסרט, והיא לא יודעת עם מי.  איזה מעצבן! אני לא מבינה למה הוא לא אמר לאף אחד, בעיקר שכולנו רצינו לראות את "טרויה" והוא התעקש שנבוא לענת! אני הולכת לתת לו שטיפה....

בכל מקרה, באיזה שלב, התחלנו להיזכר בכל מיני שירי וסיפורי ילדים ששמענו שהיינו קטנים, וענת הביאה ספרים שהיו לנו בתור ילדים, ושמה את הדיסקים עם השירים ששמענו בתור ילדים, והתחלנו לשיר.

בערך בשתיים ומשהו החלטנו לחזור, כי הייתי צריכה לקום היום מוקדם לשבת חתן של בעלה לעתיד של בת דודה שלי (הבת של אח של אבא שלי).

בסופו של דבר הלכתי לישון רק בשלוש, ובשבע ועשרים היום בבוקר כבר העירו אותי.

הייתי כל כך עייפה. חשבתי שעוד שניה אני מתפגרת, אבל לא הייתה לי ברירה.

הבית כנסת נמצא בחיפה, ובמהלך כל הזמן שהיינו שם – תפילות והעלייה לתורה, פשוט הרגשתי לא שייכת. היו שם גם אנשים שלא קשורים למשפחה, שפשוט באו להתפלל. וזה גם היה ממש משעמם.

זה נגמר אחרי איזה שעתיים, ואז הלכנו להגיד שלום לכולם, ואז הייתה ארוחת צהרים, בעזרת נשים. והיה ממש נחמד. וטעים.

אחרי הארוחה, שנמשכה גם היא הרבה זמן, הלכנו אל הבית של אמא של בעלה לעתיד של בת דודה שלי, והיינו אצלה בבית לכמה זמן.

בסביבות שלוש חזרנו הביתה (בהתחשב בכך שיצאנו מהבית בשמונה ומשהו, אז זה אחרי הרבה זמן), וכל מה שעשיתי היה ללכת להתקלח ולישון.

באמצע השינה חופית התקשרה, ושאלה אם בא לי לבוא לים איתה ועם רוויטל. אני לא מבינה מה יש להן לחפש שם במילא קר, והייתי כל כך עייפה.

בערך בשש קמתי מהשינה.

ועכשיו לחלק האומנותי של הפוסט.

הפוסט אמור להיות פוסט שמח, אני אמורה לכתוב פה על דברים טובים בחיים שלי. ואני ממש לא רגילה לעשות את זה. בדר"כ אני בן אדם מאוד שלילי, פסימי, ועצוב. שרע לי, אני נוטה לראות את כל הרע, את חצי הכוס הריקה. אלון אמר לי, שהדבר היחיד שמקפיץ לי את המצב רוח זה להתנשק עם מישהו צרפתית במסדרון בית ספר, כלומר חבר. והאמת, זה נכון. אני בן אדם מאוד בודד, והמון פעמים אני מרגישה שאני רוצה מישהו. מישהו שפשוט יחבק אותי ויאהב אותי ללא גבולות. (זה לא קל, אני איומה). אבל פאק איט. זה לא מה שחשוב. ואני יודעת שזה יגיע באיזה שלב..... אבל קודם כל אני צריכה להפסיק להיות תקועה על אדיר. בעיקר אחרי מה שגיליתי עליו.

אין לי סיבה להיות עצובה ושלילית כל הזמן. אני חושבת שזה פשוט מקרין את זה לסביבה, ואם אני אמשיך ככה, אף אחד כבר לא ירצה להתקרב אליי.

הרי, אין לי סיבה לרחמים העצמיים שלי. אני לא מכוערת.לפעמים אני אפילו חושבת שאני יפה, אבל אני "בסדר".  הגוף שלי לא מגעיל. בעיקר אחרי שרזיתי עכשיו 5 ק"ג, ואני נראית הרבה יותר טוב.

יש לי הורים, שהם באמת אחלה, והם דואגים לי, ואוהבים אותי, ונותנים לי כמעט כל מה שאני רוצה. ויש לי את האחיות שלי, שאפשר לדבר איתן, ויש לנו את הבדיחות שלנו. ויש לי משפחה, קצת "שרוטה" אבל משפחה.

ויש לי בית לגור בו. ומיטה לישון בה. ולא חסר לי אוכל. ויש לי הרבה בגדים, למרות שאני מתלוננת כל הזמן שאין לי מה ללבוש. ויש לי את המחשב שלי, ואת ישרא, והבלוגרים פה, והבלוג הזה – שהוא שלי פרטי.

ועוד אין לי קקטוס, אבל יהיה לי.

והציונים שלי בסדר, הם לא גרועים, ואני תלמידה דיי טובה. 

ויש לי את החברים שלי. שבזכותם יש לי מה לעשות בימי שישי, ויש לנו את השטויות שלנו, והבדיחות המטומטמות שלנו, ואפשר לדבר איתם, ולצחוק איתם, והם לא שופטים אותי. ואני יודעת שאכפת להם ממני, ושהם אוהבים אותי, למרות שאני מוזרה.

ויש לי את שתי החברות הכי טובות שלי, שאותן אני הכי אוהבת בעולם, והן היחידות שאני באמת מסוגלת לסמוך עליהן. והן תמיד יודעות מה להגיד, והן מחזיקות אותי על הרגלים, ואני באמת יכולה לשפוך בפניהן את הלב שלי.

ואני יודעת שהן לא יפגעו בי אף פעם. והן היחידות שמכירות אותי כל כך טוב. אולי חוץ מההורים שלי.

ויש לי את עצמי. עם כמה שזה מוזר, אני חושבת שכן הייתי רוצה להיות חברה שלי. נכון, יש לי את הפאקים שלי, אבל אני חושבת שאני דיי חמודה. ואני באמת בן אדם טוב. ואני לא מוזרה. אני מיוחדת.

אז בנימה אופטימית זו, נסיים את הפוסט.