עבר עליי שבוע נוראי בטירוף, אבל היה לי אחלה לי סופ"ש ולשם שינוי יש לי מצב רוח טוב והפוסט הזה יהיה חיובי. הוא התחיל ב24 שעות כיפיות להפליא, המשיך בהמון שינה ואף הדלקתי את המסנג'ר שלי אחרי שנה בערך שלא התחברתי ושיפצרתי אותו! ועכשיו אני הולכת להיפגש עם מורן לשתות קפה בארומה ולקשקש. אני מקווה שהשבוע יהיה בסדר- הולך לי להיות שבוע מעצבן למדיי- התעסקות במלא שטויות ואני גם נשארת לישון בבסיס ביום שני (כן, אני צריכה למלא את חובתי למדינה ולשמור).

קודם כל להוציא לחץ:

א.       לא לנסוע לת"א כשאין רכבות! אח"כ נתקעים שעתיים וחצי בנסיעה באוטובוס מעפן עם הרבה ישראלים שאוהבים להתלונן.

ב.       איבדתי את החוגר. עם האישור כניסה לבסיס (יש לי אישור מסווג והבסיס שלי דיי סודי), ככה שהלך עליי. הודעתי כבר למפקד הישיר שלי, והוא הודיע למבצעים על זה, ואני מקווה שזה ייגמר בנזיפה ומת"ש ונסיעה מעצבנת לשלישות ברמת גן. ממש לא בא לי להיות מרותקת על לא עוול בכפי. אררר רק לי זה יכול לקרות! בטח המפקד שלי חשב לעצמו "המממ. כמה מתאים להדר לאבד את החוגר".

טוב אז נפגשתי עם חברותיי לטירונות וחגגנו פז"מולדת.

היה ממש כיף לראות את כולן, אחרי שחלקנו אוהל, והיינו ממש אחיות. הכי כיף היה להעלות זכרונות מאז הטירונות.

באמת, היינו ממש כמו אחיות. ישבנו לאכול ביחד, התקלחנו ביחד, חלקנו את הממתקים שהבאנו מהבית, וישנו מיטה ליד מיטה. היינו אחת בשביל השנייה כשבכינו ונשברנו.

טירונות זה בעצם כמו ניסוי. לוקחים בנות מכל מיני מקומות בארץ, שלא קשורות אחת לשנייה בשום מובן וזורקים אותן לתוך סיר לחץ.

לפעמים יש לי מחשבות על הטירונות שהייתה לי, על האווירה, ומדיי פעם אני מתגעגעת לזה. לחוויה הזו.

אז, כל רב"ט חשב את עצמו אלוהים. היום, אם אני אראה את המפקדים שלי מאז, אני פשוט אצחק עליהם בפרצוף. וקצינים? נראו לנו ממש וואו. המ"פ שלנו היה סגן, וזה נראה לנו כל כך חשוב וכל כך בכיר, שבעצם הוא קצין זוטר. היום אני יושבת ומפטפטת עם סגני אלופים. המפקד הישיר שלי הוא סגן, והמחשבה שהחזקתי ממישהו בדרגתו ובגילו כל כך- פשוט מצחיקה אותי. אין לי בעייה לקרוא לו "דפוק" ולצחוק עליו בפרצוף (ואז אני זוכה לחטוף ממנו מכות, אבל זה משהו אחר). בכלל, עם הזמן בצבא, מבינים שקצינים זה לא אנשים מי יודע מה, ושלא צריך להיות חכם גדול כדי לעבור את בה"ד 1, ולראייה- יותר מדיי ילדים טיפשים מהשכבה שלי שהפכו לקצינים.

עם כמה ששנאנו בזמנו את כל הקטע עם הפז"מ, אנחנו עושות בדיוק את אותו הדבר- צוחקות על צעירים. אני זוכרת שלפני כמה זמן בא אלינו מישהו חדש, ואמרתי לו שהוא צריך להצדיע למפקד הישיר שלי, והוא באמת האמין לזה. אני זוכרת שאני הייתי הצעירה, שהסתכלה בהלם על כל הפז"מניקים, והיום, בפלגה שלי, אני מבין הותיקות ביותר.

והדיגום? שואף לאפס. אני זוכרת איך אפילו מרוב שהייתי מדוגמת למופת- לבשתי רק גרביים לבנים! היום אני גורבת גרביים צבעוניות, אין דיסקית, העגילים לא תקניים, השיער פזור, החולצה מחוץ למכנסיים...אבל אני תמיד עם פק"ל כיסים! אני חושבת שבאיזה שלב, פשוט נמאס לך מהמערכת הזו, ורק רוצים למרוד בה, אז זה תמיד בדיגום בתור התחלה.

מצחיק לחשוב שלפני שנה הייתי בתחילת דרכי.... שזה עבר כל כך מהר. יש דברים שלא אשכח אף פעם, כמו איך כולנו שנאנו בחורה אחת, שהייתה מפונקת בטירוף, והשעון המעורר שלה היה השיר של שאקירה don't bother  (כתבתי נכון?) ועד היום כשאני שומעת את השיר הזה אני נזכרת בה.

זו הייתה פגישה כל כך נהדרת, שלא הייתי מוותרת עליה בחיים. היה כיף לראות איך כל אחת אחרי שנה, ואיך כל אחת עוברת השירות הצבאי ומה השתנה לה בחיים.

החלטנו שנקבל את הסמל- ניפגש שוב.

בנתיים, הפז"מ דופק.