אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לכתוב, ואני לא יכולה לנשום ואני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל.

רע לי רע לי רע לי.

אני מרגישה שאני פשוט שונאת את עצמי, ושונאת את החיים האלו, ושונאת את הכל.

אני שונאת שאני נכנסת כל הזמן, שוב ושוב לתוך לופ כזה של דיכאונות. אני שונאת את זה שבגיל 19.5 אני צריכה להתחיל טיפול פסיכאטרי. אני שונאת את העובדה שאני משקרת לעצמי ולכולם.

אז כן, אז אני מרעיבה את עצמי. למה? לא יודעת. באמת שלא. אני פשוט שונאת את איך שאני נראית, אני מרגישה כמו הדבר הכי שמן ומכוער ודוחה בעולם. וזאת השיטה. לרעוב, לרעוב עד למוות, כי כל מה שאני רוצה זה מידה 36. אני רק רוצה ירכיים יותר קטנות, ותחת פחות מאותגר מרחבית. אני רוצה ללבוש ג'ינס, בלי להרגיש שהוא טיפה הדוק עליי. שגם אחרי כביסה שהוא יותר מכווץ אני אצליח ללבוש אותו בקלות ולא להיאבק.

וכן, פגעתי בעצמי, שוב. והפעם נשארה לי צלקת. ואף פעם לא נשארו לי צלקות ליותר מיום-יומיים.

הנה, שוב אני ברגסיה, שוב הכל חוזר על עצמו.

פאק, אני בת 19.5, עוד פחות משנה אני אצטרך להחליט מה אני עושה עם עצמי ועם החיים שלי ואני לא רואה את עצמי סוף סוף מתבגרת. אני עדיין נועלת אולסטאר ולובשת חולצות רחבות של בליינד, ועם אותם תסביכים ובעיות בדיוק כמו בגיל 16. אלוהים, מתי אני אתבגר כבר?

זה כמו כדור שלג שמתגלגל, זה כאילו החיים שלי מתפרקים לי בין האצבעות ואני לא יכולה לעשות כלום. אני רק עומדת ובוהה בשיטפון הזה, בלי יכולת לבנות סכר.

אני מרגישה שאני לא מצליחה לחיות יותר, שפשוט אין לי חיים, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לישון ולבכות.

נמאס לי לחשוב עליו. נמאס לי להתגעגע. ואני כל כך מתגעגעת. ואני יודעת, הוא לא הראשון ובטח שלא האחרון, וכן, מתחילים איתי, והרבה, ואני לא מבינה למה בכלל, אבל אני לא רוצה כלום.

אני לא רוצה להרגיש שום דבר, יותר, אף פעם.

אני לא רוצה שאף אחד ייגע בי שוב.

אני לא רוצה להרגיש שוב כמו איזה שרמוטה, שכל מה שהיא טובה לו זה לזיונים.

אני

לא

יכולה

יותר

להמשיך

ככה