טוב נו, חודש חדש, עיצוב חדש, נקווה שהפוסט יהיה חדש ולא יחזור על עצמו.
אז כן, הייתי קיצונית בפוסט הקודם, כי ככה זה אצלי. יותר מדיי טוטאליות.
אני מודה, הגזמתי. אולי אפילו יותר מדיי, אבל זה המוצא היחיד שלי- לשפוך את הכל, את כל האיכסה בתקווה לנקות משהו מבפנים.
זה לא שעכשיו הכל בסדר, זה עדיין שרע, אבל אני מנסה להדחיק.
אני עדיין לא אוכלת כמו שצריך.
אני עדיין עצובה.
אני עדיין מתגעגעת. אליו. רוב הזמן הרגשות שלי הם כמו כתם דהוי. כמו פצע שהגליד. אבל מספיק שפשוף אחד, שאני נתקעת במשהו, והפצע הזה שוב נפער מחדש, ומתחיל לדמם.
אז כן, ראיתי אותו, אפילו פעמיים השבוע. וכל פעם כשאני רואה אותו מחדש, בא לי שוב להתחבא מתחת לשולחן שלי ולבכות עד שלא תישאר בי דמעה אחת. וזה כואב להתעלם ממנו, וזה כואב לחשוב עליו. אם הוא מתגעגע. אם טוב לו בלעדיי. אם הוא חושב עליי לפעמים. אני יודעת שלא. כי אם היה לו טוב, הוא היה איתי. ואם הוא היה מתגעגע- אז היינו ביחד. ואנחנו לא. והכי קשה זה הזכרונות. זכרונות שאני מעבירה אותם במוחי, וזה כמו להסתכל על משהו מבעד לחלון זכוכית. איך התחלנו. איך הכרנו. בהתחלה לא רציתי אפילו להיות איתו. הוא זה שרדף אחריי. הוא שזה ששכנע. הוא זה שהאמין שנוכל להתגבר על זה שאני גרה בקריות והוא בירושלים. ובסוף אני זו שהתאהבה בו, שהאמינה שזה יצליח. אני משחזרת את כל אותם רגעים, את הנשיקה הראשונה, את הפעם הראשונה ששכבנו, את השטויות והצחוקים והאינטימיות, שכבר מזמן נגמרה. זה נראה לי לפעמים כאילו זה היה לפני מיליון שנה, כשבעצם זה לא. והוא חסר לי. חסר לי הבחור החמוד הזה, שבזמן שהיינו נכנסים למיטה הוא היה יוצא מהביישנות שלו, והיה גורם לי להרגיש דברים שלא הרגשתי אף פעם.
הוא פשוט היה חלק נרחב מהעולם שלי. הוא היה המישהו שהייתי יכולה לדבר איתו על הכל, ולהיות אני עצמי איתו. שיכולתי להתקשר אליו ולהגיד לו לילה טוב לפני השינה. שהייתי נוסעת שעתיים וחצי הלוך בשבילו. בשביל לחבק אותו. ועכשיו כל זה חסר. ויהיה, יהיה מישהו אחר. אני יודעת. פשוט קשה לי לראות את זה כרגע.
ומחר יש לו יומולדת. הוא יהיה בן 21. ואני יודעת שאחשוב, עם מי הוא חוגג. מה הוא עושה. אם יש לו מישהי אחרת. אם מישהי אחרת מנשקת אותו עכשיו, במקומי. אני יודעת שבטוח אשלח לו הודעה קרה כזאת של "מזל טוב", למרות שאמרו לי להתעלם, אני לא יכולה. כי הוא היה האהבה האמיתית הראשונה שלי. באמת. אומנם לא החבר הראשון, ולא הבחור הראשון, אבל המערכת יחסית האמיתית, הנורמלית, הראשונה שלי. ומה שעצוב הוא שזו הייתה האהבה הראשונה שלו. הייתי החברה הראשונה שלו. ויש לזה יתרונות, אבל החסרון הגדול הוא שהוא בטח כל הזמן חשב שהוא מפסיד משהו. מישהי. אני רק רוצה שהשלב הזה יעבור. וכמה שיותר מהר.
ביום חמישי הייתי אצל הפסיכיאטר. ובכיתי. כי אמרתי המון דברים, בפעם הראשונה העזתי לומר אותם ולא רק לחשוב.
יצאתי לרגילה של 12 יום, והכי כיף שמורידים לי רק שלושה ימים. עוד אין לי תוכניות לבנתיים, מה שיגיע יגיע.
ביום חמישי הייתה תחושה כזאת של כיף, של חופש. כמו שמרגישים לפני שיוצאים לחופש ארוך בבית ספר.
אתמול יצאתי. נפגשתי עם חברים (גבי, מור, רועי, חופית- שמתחילה להצטרף שוב אלינו, וזה דווקא מצחיק). יצאנו לבית קפה אצלנו. אחר כך חזרתי הבייתה, ויצאתי עם מורן ועוד חברה+ החבר שלה, למרתף בחיפה.
(רק אתמול קלטתי למה קוראים לזה "המרתף"- כי זה באמת נמצא במרתף! אני גאון). הזמנתי כרגיל, לף, ואני ומורן אכלנו סלט כמו שתי כוסיות. ודיברנו עם מישהו מהשכבה שלנו, שהייתי מאוהבת בו פעם, בכיתה ז'.
וחזרתי אי שם לפנות בוקר, כולי מסריחה מעשן וריח של פאבים, והורדתי את כל הבגדים ונשארתי עם חזייה תחתונים וגופייה בצבע שחור, וחשבתי שזה נורא יפה. והראש שלי דפק בטירוף והלכתי לישון עד הצהריים. וקמתי עם כאב ראש, וגרון ואוזניים, ועשיתי מקלחת ארוכה. והספקתי גם להחליף ספר בספריה, ולקנות "לאישה"- מהדורת החג, כי אני מתה על מגזינים לנשים, בעיקר בחגים. ואפילו דיברתי עם המפקד שלי בטלפון, סתם על שטויות.
וזהו, מחר פסח. הפעם, יש לי תחושה של חג. הליל סדר אצלנו, ואבא כבר בישל את הכל, ואמא ניקתה את כל הבית וקנתה המון פרחים לבנים, ואני עשיתי סדר פסח אצלי בחדר, ניקיתי את הארון והחלון והמשקופים.
אני צריכה לנקות גם את הנשמה.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
