הייתי היום אצל הפסיכאטר, ושוב מצאתי את עצמי בוכה, בלי יכולת להסביר למה בכלל.

אני נתקפת התקפי בכי ומצב רוח מדכא בלי סיבה נראית לעין, זה פשוט ככה.

אחר כך כל היום אני מדוכאת ושונאת את העולם ואת החיים.

אני פשוט לא מסוגלת להרגיש, שום דבר. למרות שיש מישהו ולכאורה אני אמורה להיות שמחה ומאושרת, אבל כלום, פשוט כלום. אני לא מרגישה דבר, ואולי זה כי אני מונעת מעצמי להרגיש.

אולי הכי נוח זה לבוא מדיי פעם, ביום חמישי לוהט, להיזרק מהרכבת לתוך תל אביב מלאת הלחות, וללכת יום אחרי זה, משאירה את טביעת הגוף שלי בין הסדינים ושריטות אדומות.

כן, זה הכי נוח. לא לחשוב על עצמי, לא לחשוב על הצד השני.

אבל בסופו של דבר זה מכרסם בתוכי, ואני יודעת, אני צריכה להגיע לידי החלטה, אם להפסיק או לא, ולהבין מה בכלל הוא רוצה ממני.

חזרתי לבסיס, מבואסת ועצבנית. אני מתחילה לשנוא את השגרה הזאת. דיי, שנה ושלוש, כמה עוד אפשר לסבול את זה? בעיקר כשהקולגה שלי שתלטנית לפעמים ויכולה להוציא אותי מהכלים.

אולי רק בסופי שבוע, איכשהו אני מצליחה לנשום. יצאנו לפאב בכרמל יום שישי. היה נחמד. לשם שינוי אנחנו מתחילים לצאת יותר.

נדמה לי שאף אחת מהבנות לא אוהבת אותי במיוחד. כי ככה אני, יצור. יצור מגעיל ודוחה.

אולי כדי לנחם את עצמי קניתי בורקס, וככה סתם, הכנסתי לעצמי 350 קלוריות כמו כלום.

ואני עדיין 49.2 ק"ג. לפחות לא עליתי, זה גם משהו, אבל אני מחפפת. שמנה. שמנה. יצור שמן ומכוער ומגעיל.

וגם כן, המקום הזה, ישראבלוג.

הכל מלא אינטרסים,אנשים דוחים ומגעילים שרק רוצים לנצל ולרמוס.

המקום הזה נהייה מחליא משנייה לשנייה, אבל אני יכולה לכעוס רק על עצמי, שאני נשארת במקום הזה, ושאני עדיין נשארתי ילדה פתטית כמו קודם.

אין לי שום דבר מעניין או חשוב להגיד, זה לא שהחיים שלי נראים טוב או שווים שיכתבו עליהם איזשהי יריקה.

ואם אין למישהו משהו חכם להגיד, פשוט אל תגיבו.