אני חושבת שמאז ש"פרוייקט אוהבים" קיים, מעולם לא כתבתי פוסט אופטימי באמת.

לא הייתי מאלו שצובעים את החיים בוורוד, אני חושבת שזה נלקח ממני בשלב מסויים, מתישהו שמחת החיים שלי אבדה. אולי כי תמיד הסתכלתי על החיים ועל העולם במבט מפוכח וריאלי. אני מניחה שאני דיי בוגרת בשל העובדה הזאת, כמו שכתבתי פה פעם אני לא "פוצית". אז כן, יש לי קטעים ילדותיים, ונורא מפחידה אותי העובדה שיום אחד אצטרך להסתדר בעצמי בעולם הגדול, אבל זה סתם כי יש לי עוד זמן לחשוב ברצינות.

אז למה כיף לי.

כי עברתי תקופה קשה. ופגעתי בעצמי. ולא אכלתי. והייתי בדיכאון. ולא תפקדתי. והתפרקתי בכי היסטרי במשרד של המפקד שלי. אבל לקחתי עזרה. אם פעם הייתי רק שוקעת במעגל של דיכאון, היום, אני מסוגלת להגיד "הלו, יש לי בעייה. אני צריכה שמישהו יעזור לי." וזה מה שעשיתי. וזה שינוי עצום מבחינתי, כי תמיד הייתי סגורה ולא הסכמתי לשתף אף אחד, בטח שלא ללכת לפסיכולוג. אז היום אני בטיפול, ולשם שינוי אני מצליחה להיפתח ולדבר על מה שמציק לי, וזה מקל. כשרע לי, אני חושבת שאספר את זה לפסיכאטר שלי, וזה מוריד ממני קצת את הלחץ.

אז אני בצבא. נשארו לי שמונה חודשים ללבוש את המדי בז' המכוערים האלו, ואומרים שזה כלום. זה לא רע לי שם, יש לי בסיס עם תנאים טובים, ובכלל- כולם אומרים שהצבא שלי זה קייטנה. אז אני לא מתחברת לבנות כל כך. לי קשה להתחבר, אני צריכה אנשים מיוחדים כדי להתחבר אליהם, כי בעצמי אני מיוחדת. אני לא אוהבת לרכל, ולקשקש, ולהתחכך בלוחמים שכל כך חשים מעצמם. סורי. ובעיקר לא את הצביעות של בנות הבסיס, שכל פעם לפני שקורס חדש נפתח, כל אחת מתחנפת אלינו רק כדי שהיא תוכל להיות פקידת קורס (זה משהו כמו פקידה פלוגתית). כאילו שאנחנו קובעות את זה.

אבל יש קטעים טובים, ויש לנו ים מדהים, וההתפרעות ביום ראשון בערב בים- גרמה לי להרגיש מעולה.

וזה הרבה יותר ממה שרוב החיילים מקבלים.

(תראו לי עוד חייל שמבקש מהמפקד שלו יום חופש במייל).

נראה לי שעבר לי הכעס על החברים שלי, ובגלל שענת ועמרי יצאו מהעתודה והתגייסו/יתגייסו, יש איזון בין אלו שחורשים בטכניון לבין אלו שבצבא. וגם הייתה שביתה! אז יצאנו המון, והשתכרתי, אבל גיליתי את הצד הכיפי שבהם. אני לא רוטנת ולא מתלוננת, כי אני לא מתעסקת בזה יותר.

אני עמרי וגיא הסכמנו שאנחנו שוב צריכים להיפגש בבית של מישהו וממש לעשות שטויות כמו פעם, ועמרי ואני נוכל לרקוד על שולחנות את הצעדים החדשים שהוא למד בסלסה.

ויש את מורני, שכל פעם אני מתפלאת שהיא סוגרת שבת, וזה כיף להיות איתה ועם החברות שלה.

והילה. שאומנם מעדיפה את החבר שלה על פניי (טוב, לי אין זין). אבל זה יסתדר מתישהו.

וירדתי קילו וחצי.

ואני מרגישה יותר טוב עכשיו.

ואתם אומרים שאני יפה, אז אני מאמינה לכם.

והמצב הכלכלי שלי מתחיל להשתפר, ויש לי בערך 650 ₪ עכשיו, ונכון, זה כלום, אבל זה כפול ממה שהיה לי קודם. אני מתחילה לחסוך, לגהץ כמה שפחות, לקנות רק מה שהכרחי, והחלפתי את התוכנית שירות שלי בסלקום, ככה שאני אשלם הרבה פחות. בכל זאת, אני ממש לא רוצה להגיע למינוס, ו-453.60 בחודש, זה לא משהו שאפשר לבזבז יותר מדיי.

 וקניתי ספר, וריח של ספר חדש משמח אותי.

ו... אני לא רוצה להגיד יותר מדיי, אבל מישהו הבין שהוא עשה טעות. ושאולי ננסה להתחיל מחדש, לאט לאט.

אני יודעת שפגעתי בכמה אנשים בדרך, אבל אני פאקינג רוצה להרגיש. אני כל כך מקווה שאני לא עושה טעות, ושאני לא אפגע, אבל אני יודעת שלא אוכל לסלוח לעצמי אם אפספס את זה.

אני מאמינה בגורל, מה שיהיה יהיה.

חג שבועות שמח, ואל תשכחו ללבוש לבן ברוח החג.