אני מעוכה וחולה ומשתעלת כמו אחת שעישנה יותר מדיי סיגריות. אחרי שבסוף השבוע נתפסו לי הגב והצוואר, התחיל לי ביום שבת בערב כאב ראש מטורף במרכז הראש, שהוחרף במיוחד בכל פעם שהורדתי את הראש למטה (התכופפתי נגיד) ובכל פעם שהשתעלתי, וזה נמשך עד אתמול. גם היו לי בחילות איומות וצמרמורות וכאבים בלב וחשבתי שאני עומדת להתעלף ולהקיא בו זמנית, והייתי חיוורת כמו מתה. הייתי צריכה לחכות כל היום לתור לרופא. לשם שינוי, הרופא הזה התייחס אליי ברצינות. הרפואה בצה"ל היא איומה. לא משנה מה יקרה לך- ברוב המקרים יגידו לך לשתות מים ולקחת אקמול. זה אשכרה הפיתרון שלהם לכל דבר. באזרחות אם אתה "רק" מרגיש לא טוב- ישר יביאו לך ימי מנוחה, כי זה מתבקש. הרי כשלא מרגישים טוב ואי אפשר לתפקד כמו שצריך אין טעם לבוא לעבודה. אבל בצבא זה לא ככה. באים מתוך נקודת הנחה שאתה רק רוצה גימלים, רק רוצה ללכת הבייתה. וזה כזה דפוק. אז הרופא בדק אותי כמו שצריך, וגם היה לי מעט חום, הוא נתן לי גימל אחד על היום ואמר לי לנוח ולקחת אופטלגין. הוא רצה גם לתת לי לשבת שעה במרפאה עם אינפוזיה, אבל לא הסמכתי ואמרתי שאני מעדיפה ללכת הבייתה ולנוח בבית.

אז היום ישנתי המון, ואני מרגישה יותר טוב, חוץ מהשיעולים המטורפים האלו, אבל אם זה ימשיך להציק לי, אני אלך שוב לרופא.

וגם יש לי גירוי אדום ומתקלף בצד של הפנים. מה קורה לי לעזאזל?

הסתפרתי, וזה מוזר לי שיער קצר פתאום. אבל זה כיף ונוח, וסוף נעים לגעת בשיער והוא לא שרוף. וכולם מחמיאים לי על הצבע החדש.

גם נפרדנו מהמפקד שלי.

עשינו לי מין שתיית פרידה בהפתעה. והוא נורא התרגש. ואח"כ נתתי לו את המתנה שלי- הספר "שבויים בלבנון" עם מכתב שכתבתי לו, והוא ממש התרגש ואף נתן לי חיבוק ונשיקה! יש לי עוד חצי שנה, פחות או יותר, ואני מתחילה להריח את האזרחות.

אני חושבת על מה יהיה הלאה- דבר ראשון אני רוצה לעשות פסיכומטרי וללמוד נהיגה סוף סוף. בקשר ללימודים- אני רוצה ללמוד כתיבה, כל מה שקשור בזה. אני יודעת שזה הכיוון שלי פחות או יותר, אבל רק לקראת אוקטובר 09 אני אתחיל לחשוב על זה יותר ברצינות.

ביום חמישי בת דודה שלי התחתנה.

החתונה הייתה בנווה ים (לא רחוק מבסיסי, האמ האמ). זה היה ממש על ליד הים, זה לא חול, זה דשא, עם רחבה מעץ לריקודים. החופה ממש הייתה מעל הים. המקום מאוד מרשים.

לבשתי מכנסיים בצבע שחור וגופיית תחרה שחורה- ממש הייתי האישה בשחור.

הכלה גם הייתה יפה מאוד, עם שמלה ושיער פשוטים- ככה אני אוהבת- כמה שיותר טבעי ופשוט, בלי יותר מדיי נצנצים ושמלות קצפת פומפוזיות.

לפני החופה היו מעיין דוכנים כאלו, של אוכל- סושי בר (לא טעמתי, לא אוהבת סושי) ועוד דוכן שעשו בו בשר על האש, עם כל מיני לחמים מתוקים. והיו גם אנשים שהסתובבו וחילקו שיפודי בטטות קריספיות מגולגלות שבתוכן יש חזה עוף. זה היה ממש טעים.

אני ואבא כבר התחלנו לפתוח את הערב  בכוסות אבסולוט. שתיינים שכמונו. בכלל, אין לי מושג כמה שתיתי במהלך הערב. הייתי שיכורה שאשכרה עישנתי ליד ההורים שלי.

החופה הייתה מרגשת עד דמעות. מה אני אעשה כשאני אתחתן? אבכה ואהרוס את כל האיפור?

זה ממש מרגש בעיניי לראות אנשים שמתחתנים... אני כזו קיטשית לפעמים.

החברים של הכלה והחתן שרו להם שיר שהם כתבו בשבילם, עם בדיחות פרטיות, וגם המורות שעובדות עם הכלה (היא מחנכת כיתה א') שרו לה שיר, ובסוף אחותי ניגנה להם עם הגיטרה ושרה את "בלילות של ירח מלא" של ערן צור, וזה היה מקסים.

אחרי החופה היה אוכל- אני אכלתי פרגיות עם תפוחי אדמה ורביולי במילוי בטטה- מה שאהבתי במיוחד.

וכמובן שקמתי לרקוד עם אחיותיי.

הייתה אחלה מוזיקה, גם שמו מרגול! והיה מתופף מצחיק כזה. הכי מצחיק היה כשאני ואחותי ניסינו ללמד את אבא שלי לרקוד טראנס.

נשארנו עד שתיים בלילה, הריקודים נמשכו עד ארבע בבוקר!

אבל היה ממש כיף.

יום למחרת קמתי אחרי ארבע שעות שינה בלחץ, ונסעתי לחבר שלי.

את רוב היום העברתי אצלו בשינה. בערב ראינו כוכב נולד והלכנו לישון, הייתי ממש עייפה, וגם נתפסו לי הגב והצוואר- בצורה שלא יכולתי לזוז ממש. לא הפסקתי להימרח בבן גיי ולייבב.

ביום שבת הלכנו עם המשפחה למסעדת בשרים מזרחית- התפוצצתי מהר מאוד, נראה שהתמלאתי בעיקר מהסלטים.

בערב הלכנו למנזר באבו גוש. יש שם נזיר, אוליבייה, שאני בטוחה שחלק נכבד מהחיילים מכירים, שהוא והחבר שלי חברים. בהתחלה לא הבנתי מה לי ולמנזר, אבל המקום פשוט יפהפה ומיוחד, והנזיר עצמו מקסים ומארח בלבביות (היה איתנו בביקור עוד מישהו), וכיבד אותנו שתייה חריפה (שהוא מכין בעצמו!). הנזיר הזה ממש פריק של הצבא, יש לו את כל הסיכות ותגי היחידה שקיימים בצה"ל, ועוד כל מיני אביזרים כמו כומתות ודרגות וכל מיני דברים שחיילים כתבו לו. זה מדהים לראות את זה.

אחרי שנפרדנו מאוליבייה הנחמד, נסענו לגן הורדים, ליומולדת של חבר של חבר שלי.

זה היה לי קצת מוזר, כי אני לא ממש מכירה את האנשים, ובהתחלה הרגשתי לא קשורה.

אני לא יודעת למה, אבל מעטים האנשים שרואים אותי כמו שאני באמת. קשה לי כל כך להיפתח לאנשים, וכשאני עם אנשים שאני לא הכי מכירה- אני נהיית אילמת. אני פשוט לא מסוגלת להוציא את עצמי החוצה.

בכל מקרה, פטפטתי לי עם איזה בחור נחמד שהיה שם, וקצת דיברתי עם אנשים, ככה שהיה בסדר.

עבר לי הסופ"ש כל כך מהר.

בברכת שבוע טוב.