בזמן האחרון אני מרגישה כאילו קירות הודפים אותי ומוחצים אותי, ואין לי לאן לברוח. אני מרגישה שאני נחנקת, שאני לא יכולה ככה יותר.

נמאס לי לבוא לבסיס כל יום. אני רוצה כל בוקר ללכת הביתה ולא לחזור לעולם. אני לא יכולה להרגיש ככה. נמאס לי שגורמים לי להרגיש מיותרת, שגורמים לי להרגיש סוג ב'. ונכון, באזרחות לא הכל יהיה קל.

אבל אני מניחה שאני אעסוק במשהו שאוהב אותו, פחות או יותר.

אני אלמד את מה שאני רוצה ומה שמעניין אותי.

וגם אם תהייה לי עבודה מעצבנת, אני אעשה את זה תמורת בצע כסף. אני שונאת את התחושה הזו, של חוסר האונים.

והכי חשוב- תהייה לי את זכות הבחירה.

משהו בי מתפרק.

לפני שבועיים הייתי אצל הפסיכיאטר, והוא אמר שעם משקל נמוך כמו שלי, לא נשארים בצבא.

יום אחרי זה הייתי אמורה להישאר ולשמור. יצא שהייתי לבד, וחטפתי התקף חרדה רציני.

אחת החברות שלי, שהיא במקרה אחותו הקטנה של המפקד הישיר שלי, מצאה אותי, היסטרית לגמרי, בחדר.

היא ניסתה להרגיע אותי, ולקחה אותי למרפאה. בכיתי בטירוף לחובש, וסיפרתי לו בערך את כל סיפור חיי.

חשבתי עד כמה חיי עלובים, אם אני הולכת ומצהירה לרופאים שהייתה לי אנורקסיה שהסתרתי מצה"ל, ואם החובש שואל אותי אם אני רוצה להתאבד.

לא שמרתי, ודיברתי עם הפסיכולוג של היחידה שלנו, אבל את הטיפול המעשי אני צריכה לעשות עם הפסיכיאטר שלי.

ואני אגיד לו, שאני לא יכולה ככה יותר. שאני לא יכולה לא לאכול. שאני לא יכולה להתמודד עם המחשבות ועם הטריגרים. שאני בדיכאון. שאני רוצה לבכות כל הזמן. שיש לי התקפי חרדה שקורים בבסיס. שאני אמורה לעשות שבת עוד שבועיים, ואני באמת שלא יודעת מה יקרה לי. שאני מפחדת, שמתוך ייאוש...

אני אפתח את הפה, ואגיד לו שאני רוצה הקלות. שאני רוצה לחזור כל יום הביתה. שלא יכריחו אותי להישאר. שמישהו ייתן לי את האופציה לאכול כמו שצריך. שאני צריכה אולי שוב כדורים. אני רוצה עזרה, אבל הצבא אטום כל כך, וקשה לי לעשות את הכל בעצמי.

ביום רביעי יש לי פגישה איתו, ואני מקווה שיהיה בסדר. אני לא יודעת מה יקרה בסוף, אבל באמת, באמת שאני לא מסוגלת יותר. שזה לא יכול להימשך ככה.

חוץ מזה, הייתי בסופשבוע אצל חבר שלי.

הגעתי אליו ממש מאוחר בערב, כי נשארתי עד מאוחר בבסיס. (ביום חמישי!).

ביום שישי נסענו בבוקר וניצלתי את התלושים לספרים. ואז הלכנו לאכול חומוס. איזו חברה טובה אני. אכלתי רק חצי צלחת, כי לא הייתי מסוגלת לעוד.

אחרי "כוכב נולד", יצאנו לירושלים.

וכל מה שהבאתי ללבוש פשוט לא מצא חן בעיניי. זה קשה להיות בחורה עם קריזות כמוני, כשיש מספר מוגבל של בגדים.

בירושלים היה קר. יש אווירה של ירושלים, זה משהו שקשה להסביר, שאין בתל אביב או בחיפה.

הבילוי נורא נגרר, כי עד שיצאנו, ועד שמצאנו מקום לשבת, ועד שסיימנו שם.

בהתחלה היינו חבר של חבר שלי, שאני לא ממש מכירה, עוד חבר טוב של שנינו, ועוד מישהי, שעדיין לא ברור איך היא קשורה אל חבר שלי, והחבר הטוב שלו. היא מהבחורות הפטפטניות האלו, שחייבות שישימו לב אליהן... אבל בסדר. היא לא הייתה מאוד מעצבנת. גם משהו איתה ועם החבר שלנו ממש לא ברור- היא רוצה אותו או שלא, היא נורא מפלרטטת איתו ונראית כאילו היא מעוניינת, אבל מצד שני יכול להיות שהיא ככה עם כולם (למזלה, היא לא מתנהגת ככה לחבר שלי. אחרת הייתי גוזרת לה את השערות). בקיצור, מה נסגר.

הסתובבנו לתומנו בעיר, בניסיון למצוא איזה מקום, ואז פגשנו חבורה של חברים שלהם, שלא ממש הכרתי, והרגשתי מאוד לא קשורה. אני שונאת את זה.

באיזה שלב, נפרדנו מהחבורה הענקית לזמן מסויים, וגם הבחור שהיה איתנו מלכתחילה נעלם, הוא הלך לפגוש איזה מישהי, והוא הביא אותה אחר כך- והם פשוט לא הפסיקו לאכול אחד את השני! יש גבול לכל דבר... והם עברו אותו. זה בסדר להתנשק וזה, אבל שהוא מתחיל לרדת לכיוון הצוואר... זה נראה קצת לא במקום. אבל שיהיה, מי אני שאשפוט אנשים חרמנים.

ישבנו לנו באיזה פאב חביב, אני שתיתי לף, ואכלנו צ'יפס.

יש בפאב הזה שירותים ממש מגניבים- עם מסך טלוויזיה וספה!

הלכנו לישון בחמש לפנות בוקר, הרבה זמן לא יצאתי עד כל כך מאוחר.

ביום שבת הלכנו כל המשפחה למסעדת דגים, אכלתי כל מיני דגים קטנים מטוגנים, ואני מנסה להיות מנומסת ולאכול יפה בסכין ומזלג תוך כדי המלחמה עם העצמות.

בערב הרגשתי לא טוב, הייתי הרוגה, והיה לי מצב רוח. נכנסתי מתחת לשמיכה, והרגשתי כאילו מישהו דוקר אותי באלפי סיכות קטנות. אני צריכה לצאת מהפרנויות שלי.

אני צריכה להפסיק לחשוב שאני לא בסדר, שתכף יעזבו אותי.

אבל אני כמעט ולא מסוגלת.

אני שונאת את המצבי רוח האלו, שקשה לי מאוד לשלוט בהם.