אתן מסתכלות על התמונה של הדוגמנית במגזין, היא כל כך רזה. אתן אומרות לעצמכן "כמה הייתי רוצה להיות כמוה".

אתן לא רואות את מה שמאחורי זה.

אתן לא רואות את הגוף שמתפרק לאט לאט, חתיכה אחר חתיכה.

אתן לא רואות את הציפורניים הנשברות, העור החיוור מרוטש תודות לפוטושופ, אתן לא רואות את שיער הראש הנושר, הנעשה דליל, ולעומת זאת את הפלומה המתחיל לצמוח אט על הגוף.

אתן לא רואות את העייפות הנוראית, את תחושת הסחרור התמידית שמונעת ממך לתפקד.

אתן לא רואות  את הוושט הנהרסת לאיטה מההקאות, את השיניים הנרקבות שאף טיפול שיניים לא יוכל להן, אתן לא מריחות את ריח הקיא.

אתן לא רואות את המחזור שנפסק, ואולי עכשיו, שאתן בגיל העשרה זה לא כזה מזיז לכן, אבל בעוד שנים שתרצו להיכנס להיריון- מי יודע אם תצליחו.

אתן לא רואות את הקיבה שנהרסת, שמצטמקת לאיטה, את האולקוסים, את הסכנה המוחשית להתקף לב.

אתן בטוח מכירות אותה. יש אחת כזו, איתכן בשכבה, בבסיס. היא אולי בת של חברים של ההורים, קרובת משפחה, חברה שלכן.

אתן רואות את העצמות הבולטות, את הרזון, ואת אומרות "הלוואי, הלוואי והייתי כמוה".

אתן לא רואות את החברים שמתרחקים.

אתן לא רואות את המשפחה שנהרסת.

את הסימנים האדומים על הידיים.

אתן לא רואות את הייאוש, את הדיכאון.

אתן לא רואות איך עם כל קילו שהיא יורדת, ההערכה העצמית שלה יורדת עוד יותר.

אתן לא מכירות את ההרגשה של לשבת עם חברים, ואת תזמיני משהו קטן, כי לא נעים, ואת תבכי אחרי זה שעות ותלקי את עצמך.או את ההרגשה שכולם מזמינים פיצה, ואת לא תאכלי.איך בכמה דקות את הופכת ל"מוזרה".

אתן לא רואות את החברה הכי טובה מזילה את הדמעות.

את ההורים שנשברים ולא יודעים איך להתמודד.

אתן לא רואות את השנאה העצמית. את ההלקאה.

את הבכי המטורף.

את זה שכלום לא מעניין אותך, שכל החיים שלך סובבים סביב אוכל, או יותר נכון- סביב החוסר שלו.

אתן לא רואות את העיניים חסרות ההבעה. את שמחת החיים שפשוט מתפוגגת. את תחושת האפטיות.

את הלילות בלי השינה, והבקרים בהן את רק רוצה לישון.

אתן לא רואות את היופי שדועך.

אתן לא רואות את החיוך שנעלם.

אתן לא רואות את הנפש המפוררת.

את הלב השבור לאלפי רסיסים.

את הדימוי העצמי על הקרשים.

שמרוב שאתן בטוחות שאתן אפס מאופס מגיע לכן למות.

את הבחורים שינסו לנצל. ויצליחו. כי אתן כאלו לא שוות, אז מה כבר אכפת לכן.

אתן לא רואות את החוסר שליטה במסווה של שליטה.

אתן לא רואות את זה שכל ארוחה מלאה בחישובים, שאין דבר כזה ליהנות מאוכל. כי אוכל זה רע.

אתן לא רואות את השקרים.

אתן לא רואות את הטיפול שמגיע. אתן לא רואות את הקושי, את התהליך העצום והקשה מנשוא. לכולם.

אתן לא רואות מה קורה שזה נגמר. כשגם שהצלחת, זה עדיין שם. שזו מלחמה יומיומית. קשה ומתישה.

אתן לא רואות את אלו שלא מצליחות. שנכנסות ויוצאות מאשפוזים. כי אחרי גיל 18, עדיין, אין טיפול בכפייה. את אלו שכן רוצות, אבל הנפש מרוסקת והגוף שבור. הן פשוט לא מצליחות לצאת מזה.

אתן לא מכירות אישית את הילדות עם האנה. או המיה. אלו, שבטירוף מחלתן, בטוחות שזה נורמלי. שזה לגיטימי.

אתן לא מכירות את ב'. אחת החברות הטובות של אחותי. היא בת 15, בקושי, וכבר אשפוז ממושך מאחוריה. אתן לא רואות את המבט העצוב שלה. אתן לא רואות את הילדה שהולכת לאיבוד.

אתן לא מכירות אותי.

בטח גם עליי הייתן מסתכלות בקנאה.

זאת אני. זה מה שאני עברתי. תסתכלו עליי. תקראו פוסטים מלפני שלוש-ארבע שנים.

תקראו.

ניצחתי אנורקסיה נרווזה. והמאבק עדיין נמשך.

לא הייתן מבקשות לעצמכן סרטן או טרשת עורקים, נכון? הפרעות אכילה זו בקשת מוות.

***

את הפוסט הזה תכננתי לכתוב מזמן.

עכשיו כשהנושא החם עוסק בבלוגי פרו- זו הזדמנות טובה לפרסם אותו.

חלק מהמאבק זה להילחם בבלוגי הפרו.

כי ילדה בת 13 שנכנסת לכזה בלוג, טבעי שהיא תיסחף. וזה קורה כל הזמן. כי הרי זו מחלה מדבקת. ברגע שאחת מתחילה, היא יכולה (וזה קורה) לגרור גם את החברה שלה לתוך זה. בעיקר בגיל ההתבגרות, שהכל קיצוני ואת לא מספיק חזקה ומגובשת ובוגרת. וכשבת 13 שיש לה דימוי עצמי קצת נמוך והיא קצת לא בטוחה בעצמה, יכולה מהר מאוד להגיע לאנורקסיה או בולימיה מקריאה בבלוגי פרו אנה/מיה.

עם כל הכבוד לחופש הביטוי- יש גבול.

הבעיה שלהן לא נפתרת, נכון. אם יסגרו להן את הבלוגים, הן לא יחלימו. אבל, הן לא יגררו  ילדות בריאות. כאלו, עם נפש רגישה קצת, לאנורקסיה ובולימיה. אל תגידו אף פעם "לי זה לא יקרה". גם אני חשבתי שלי זה לא יקרה, וזה קרה.

ואם תסגרו להן את הבלוג- הן אולי ימצאו את זה במקומות אחרים. אבל, תפקיד ההורים הוא לטפל בהן, בראש ובראשונה. זה אחריות הורית לדאוג להן לטיפול, גם אם זה יכלול ניתוק מהאינטרנט.

עם כל ההבנה שיש לי כלפיהן- על המחלה מדברים רק עם אנשי מקצוע. לא סוחפים עוד בנות אחרות. לא גוררים עוד בנות לתהום המוות.

אנורקסיה, בולמיה וגם אכילה כפייתית הן מחלות קשות. קל מאוד להיכנס, אבל קשה מאוד לצאת מהן.

אני נלחמת.

אני לא קוראת למחלה שלי "אנה". כי היא לא חברה.

וככל שבנות יבינו שזו לא חברה,(בניגוד למה שבנות הפרו חושבות)אולי הן לא ייכנסו לזה. אולי הן יבינו שיש דרכים אחרות לרדת במשקל. אולי הן יבינו שהן לא צריכות להיות רזות עד כאב, כי יפה זה לא.

תלחמו גם אתן.

אל תתנו לאף אחד לכבול אתכן לסרטי מדידה.