מפתיע, אבל שבוע לפני הבחינה ואני הכי פחות עמוסה. יש לי יותר זמן להתבטל, אם כי אני נתקפת רגשות אשם מטורפים שאני לא עושה כלום.

כל העבודה הקשה נעשתה כבר, עכשיו אלו רק מבחנים. היום היה השיעור האחרון של הקורס, וקיבלנו חוברת קטנה, עם תרגולים, שאותה אני שומרת ליומיים שלפני הבחינה (לא ליום שלפני, אלא ליום שלפניו), כדי שיהיה לי תרגול אחרון.

יום ראשון סימולציה, שני סימולציה, מחר סימולציה, יום חמישי סימולציה, יום שבת סימולציה ויום ראשון סימולציה אחרונה וסופית בהחלט.

בסימולציות שעשיתי הציון עומד בסביבות 530, זה קצת מתסכל, כי אני עושה יותר מדיי שטויות מטומטמות, אבל באמת מטומטמות, ואני מרגישה טיפשה (למרות שהמבחן אינו בודק בשום פנים ואופן חכמה או אינטליגנציה כלשהי), מה שניחם אותי זה שממבחן למבחן היה קצת שיפור, בעיקר בתחום האנגלית וגם בתחום המילולי, שזה לחיוב, ואתמול במבחן שעשיתי קיבלתי 560. האח. אז, אולי אני אצליח להשתפר עוד ועוד קצת מסימולציה לסימולציה, כך שבמבחן הסופי אקבל 600 (וקצת...) כמו שאני רוצה.

אני מרגישה שכל המחשבות על הפסיכומטרי מתקיפות אותי ולא נותנות לי מנוח. פשוט, אני כל כך רוצה להצליח, וזה כל כך מתסכל לראות את עצמי נופלת  בשטויות של חיבור וחיסור למשל... אני פשוט נכנסת למחשבות מרות של "אני טיפשה, אני מטומטמת ואני לא אצליח בשום דבר בחיים שלי". כי זה דיי מעצבן שכל החברים שלי הוציאו 700+, והחבר שלי קיבל 706, ולכולם זה הולך כל כך קל, כי כולם גאונים שדוברים אנגלית פרפקט ויודעים לעשות חשבון כמו שצריך.

אמרו לי לעשות תרגילים בדימיון מודרך, זאת אומרת, לפני השינה לדמיין את עצמי מצליחה הצלחה מטורפת במבחן, ומי יודע... באמת אחרי שלילה אחד עשיתי את זה, קיבלתי את ה-560, אז להזיק זה לא מזיק.

אה, חבר. עוד תסכול. זה כל כך לא פייר. עד שבאמת, אבל באמת, יש לי בן זוג שאני אוהבת אותו בצורה מטורפת, וטוב לי איתו, והוא פשוט מושלם (כמעט, אף אחד לא מושלם) וזה גם הדדי, הוא גר במרחק שעתיים נסיעה לכל כיוון. זה פשוט לא הוגן. לא הוגן בכלל. מישהו מלמעלה מחליט להתל בי. אנחנו כמעט שנתיים (כולל פרידה באמצע), וזה רק הולך ונהייה קשה יותר. אני יודעת שאני לא צריכה להתעסק בזה עכשיו ומה שיהיה יהיה, אבל... אוף.  אני כבר יודעת מה יהיה הלאה, וזה גם מדכא אותי במקצת...

עוד נדבך לאוסף התסכולים שלי.

חוץ מזה.

נתקפתי פרץ ניקיון וסדר, וכל פעם שאני פותחת את הארון אני מתמוגגת מחדש.

לפני שבועיים זכיתי לצאת ביום שישי, ישבנו במעיין בורגר בר, והיה ממש טעים (בא לי עכשיו).

ויום אחרי זה ישבנו בבית קפה, והיה קצת מיותר... אני ועמרי העלינו זכרונות של פגישות גרועות של החברים... והחבר של חופית ממש מגעיל. הוא אמר (בשקט, אבל אני שמעתי) שהוא לא מוכן לאכול בבית קפה בקריות, כאילו האוכל בקריות מגעיל או רעיל או יעשה לו כאב בטן. נכון, זה הקריות, לא מקום מזהיר, אבל בכל זאת, זה מקום נחמד ולא כזה רע בסופו של דבר. זה סתם היה דוחה, ורק הוציא אותו מאוד גרוע. רציתי להגיד לו "אה, וחברה שגרה בקריות זה בסדר?"

גם סוף סוף פגשתי את רועי (שיש לו חשד למחלת הנשיקה...)ישבנו אצלי בערך ארבע שעות וניהלנו שיחות על פילוסופיה, פסיכולוגיה, התעדכונים ורכילות חמה.

אחלו לי בהצלחה, בהכל...