בזמן האחרון יש לי את ההרגשה ששום דבר לא הולך, לא כפי שהייתי רוצה. יש משהו תקוע, תקוע עמוק בתוך הגרון. אני מתגעגעת לאיזו תקופה של פעם. לתקופה של תמימות, שהכל היה פשוט ורגוע וטוב יותר.

העבודה מתישה אותי. כל יום אני עובדת, אין לי רגע דל. אני מרגישה כאילו אני עובדת עשרים שנה ולא שבועיים בקושי.

קשה לי. קשה לי להתמודד עם אנשים מגעילים, חוצפנים, שחושבים שמגיע להם הכל. שמקללים ושצועקים וגם יש כאלו שמאיימים למצוא אותך ולרצוח אותך. עם כל הכבוד שהממיר שלכם לא עובד (מתוך איזה אלף)- אתם לא צריכים לצרוח עליי, אני פה כדי לעזור לכם.

אני יודעת שצריך להיות אדישים, להעביר את זה. אבל קשה לי. אני מרגישה מיואשת, הרגשה של "אני פשוט לא רוצה". אני במתח, אני שותקת, אני עייפה,אני בוכה כמעט כל יום, הראש לי כואב באופן תמידי ונמאס לי לחיות על אופטלגין, לא מסוגלת לדבר עם אף אחד. מאז שהתחלתי לעבוד ירדתי בערך שלוש קילו. בלי שרציתי בכלל. רציתי להישאר על ה49.5-50, ונכון ליום חמישי שעבר אני על 47.2, וזה רק יורד משבוע לשבוע. ואני בכלל לא רוצה את זה או לא מרוצה מזה.

אני מרגישה לבד. חסרת חיים. חבר שלי במרחק אלפי קילומטרים מכאן, וככה זה יישאר, כי ככל הנראה החלומות התפוצצו לי ואני לא אעבור לגור איתו, לפחות לא בזמן הקרוב. ככה זה. הכל אצלי כמו זכוכיות, נשבר וחותך אותי.

נמאס לי מאנשים פתטיים, עלובים, חסרי חיים. אז טלוויזיה אחת כרגע לא עובדת לכם. אבל לא, הם חייבים טלוויזיה בחדר שלהם! לא יכולים ללכת לצפות בסלון, או בחדר אחר. זה מגעיל. אין לכם תחביבים, ספרים, חברים או חיים כלשהם? פשוט פתטי.

אני לא עושה שום דבר, לא יוצאת לשום מקום.

או שאני עייפה, או שפשוט... לא יודעת, כבר אין לי כוח לכתוב שוב על סאגת "החברים שלי ואני".

אני רוצה לטייל. אני רוצה להסתובב. אני רוצה לעשות קניות ולבזבז את המשכורת שלי.

אני רוצה להיות במקום אחר, אני רוצה עבודה אחרת, אני רוצה לשבת באיזה מקום ולכתוב ללא הפסקה, אני רוצה להקיף את עצמי בספרים.

אני רוצה להרגיש שיש בזה טעם.

אני רוצה משהו אחר, אני אפילו לא יודעת מה.