התקופה הקשה עברה בקצת, או שזה עכשיו קצת פחות.

אני נותנת לזמן שיחלוף, סופרת את השעות, חושבת על הכסף. אני אוהבת את האנשים שעובדים איתי, אני מנסה להתרכז בזה, מנסה לפתח אדישות.

השבוע ראיתי את ההסעה שלנו לבסיס, והתחשק לי לעלות. נכון שבצבא לא היה כזה כיף כל הזמן, אבל היה לי את המשרד שלי, את השקט שלי, העבודה שלי שבה איש לא צרח עליי והוציא אותי מדעתי.

אני בעיקר עובדת מדי ערב, ככה שאני לא רואה את ההורים שלי יותר מדיי ומרגישה קצת חסרת חיים, מהשבוע הבא יהיו לי קצת פחות משמרות ויהיה יותר איזון.

אני נותנת לזה זמן.

חברה שלי התפטרה, זה קצת עצוב, ואני קצת מקנאה. גם אני הייתי רוצה לזרוק את הכל. אבל אז מה אעשה? גם אצטרך לשלם קנס ענקי, וגם אצטרך למצוא משהו אחר. כל עבודה היא קשה. אני פשוט אתמודד, אתן לזה עוד צ'אנס, ואז נראה.

המשכורת לפחות מתגמלת, קניתי כבר שמלה שחורה, ושני זוגות מכנסיים. סוף העונה בחנויות מתקרב, ואני בהחלט הולכת לנחם את עצמי בקניות, כמו כל בחורה ממוצעת.

בסופשבוע הייתי אצל החבר, וזה היה סופ"ש כייפי בהחלט. אני חושבת שחודש שלא ראיתי אותו, אבל ניצלנו כל רגע כמו שצריך.

ביום שישי עבדתי עד 15:00, ככה שהגעתי אליו הביתה בסביבות 18:00. מקלחת מהירה, ואז יצאנו למסעדה יחד עם המשפחה שלו. היה טעים וכיף, כבר לא היה מקום על השולחן מרוב צלחות.

אח"כ נפגשנו עם חברים, יצאנו לפאב. היה סביר, לא יותר מדיי, כי רובינו היינו הרוסים ולא היה יותר מדי מצב רוח.

יום למחרת קמנו בצהריים, ועם אותם חברים- נסענו לים. ושוב פעם, אותו הסיפור. להישאר עם בגד ים או לא? לא משנה כמה רזה אהיה, לא משנה כמה יחמיאו לי, אני עדיין ארגיש לא נוח. אני תמיד אראה את כל הבחורות הכי כוסיות שיש, עם הגוף המושלם. אני תמיד אחשוב למה מסתכלים עליי, תמיד אחשוב כי זה בגלל משהו שלילי. אני צריכה להתבגר, או להפסיק עם זה. בסוף הייתי עם בגד ים אחרי שהחבר שלי שכנע אותי, וגם רציתי להשתזף.

אחרי הים- ארוחה באגאדיר, מאוד מספק.

שחזרנו חזרה עוד היה לנו כוח ללכת לקניון. שנינו יצאנו עם רכוש.

אנחנו חיים משבת לשבת, מרגע לרגע.

הסופי שבוע האלו הם כל מה שאני חושבת עליהם כשאני מחכה שהזמן יעבור. משונה, חשבתי שהאזרחות תהייה אחרת.  

כשהייתי קטנה, חשבתי שזה נהדר להיות מבוגר. שזה כיף ענקי, ושכל השטויות מתבהרות ולא הכל מסובך כל כך.

כמה שטעיתי.