כאבי ראש תוקפים אותי לאחרונה, ביחד עם בחילות מזעזעות. הייתי ביומיים מחלה, אבל זה לא פוסק. אני לא יודעת אם זה בגלל שאני לא שותה מספיק, או כי הלקוחות עושים לי חור בראש.
השבוע היו לי יומיים של התנקות. נסעתי ברביעי בערב לחבר שלי. ישבנו עם עוד שני חברים במסעדת סאקורה בירושלים. המקום שבו נמצאת המסעדה נקרא "החצר הירושלמית" זה מתחם קטן עם מסעדות, ויש אווירה כמו של חו"ל, אבל בישראל.
המסעדה היא מסעדה יפנית, מעוצבת בצורה מקסימה. עיצוב האוכל, הכלים, השירותים- פשוט יופי של דבר. פינקו אותנו עם כד קטן של יין שזיפים- משקה אלכוהולי קליל וטעים. חוץ מזה הזמנו קערת אורז מאודה עם תערובת של עוף וירקות, מגש סושי(אני לא אוהבת) ונודלס עם בשר עוף. הזמנו קינוח שוקולדי. היה פשוט אוכל טוב וטעים, משביע אך לא מכביד. נהניתי מאוד.
יום למחרת החבר הזמין אותי לספא, לכבוד חגיגות שנתיים (וחודשיים). בהתחלה לא ידענו כל כך למה לצפות, הופתענו לחיוב. יש במקום אווירה מאוד מרגיעה. בתחילה עשינו אמבט מלא בשמנים ועלי ורדים מפוזרים, בנוסף פינקו אותנו עם כוסות יין ושוקולדים. לאחר חצי שעה באמבטיה, עשו לכל אחד מאיתנו עיסוי- פשוט תענוג! כמובן שאח"כ ישבנו קצת בסאונה ובג'קוזי. היה ממש נהדר, יצאנו מהמקום ששנינו באווירת שאנטי מטורפת.
חוץ מזה, שגרה. שגרה זה רע. אני חייבת גיוונים. לשמוע כל היום אנשים מתלוננים על זוטות כמו טלוויזיה- גורם לי לחוש רדידות מסוימת. אני שונאת לנסוע באוטובוסים מחניקים עם אנשים מסריחים מזיעה שלא שמעו על ההמצאה הנקראת דאודורנט.
לשמוע עוד ועוד ועוד תלונות- ללא הפסקה. אין כמו הישראלי המצוי, שרק מחפש איפה להתלונן, לשקר, לתחמן, לגנוב.
אני זקוקה לשינוי. אני רוצה פעם אחת לחיות חיים של אחרים, רק לא את שלי. אני רוצה להיות הבליינית שכל לילה יוצאת על עקבים כסופים גבוהים לפאבים חשוכים ואפופי עשן וסמים, אני רוצה לשבת במרפסת עם כוס קפה במושב בגליל, אני רוצה לעזור ולטפל באנשים ולהרגיש סיפוק, אני רוצה לטייל באמסטרדם, להרגיש את הקרירות ברחובות לונדון, לגור בדירה בבניין נוטה ליפול בניו יורק ולכתוב ספר.
אני רוצה הכל, ולא כלום.
איך אפשר שכל הזמן מתרוצצים לי רעיונות בראש וחלקי משפטים.
היום באתי עם חצאית לעבודה, והחמיאו לי, שאני נראית סקסית. אין לי חברי אמת, גם בעבודה סובבים אותי גברים שמתייחסים אליי כאל מושא תשוקה. אני מקבלת מחמאות, שואבת מתוכן איזה כוח, כוח ריק מתוכן.
לפני כמה שבועות מישהו הגיב לי, כמובן שללא שם, שאני קצת דבה. חה, דבה במשקל 46 קילו.
גם לאיך שאני נראית הפסקתי לשים לב. התיאבון ממני והלאה, וזה לא עוזר, עדיין לפעמים אני מדמה את הירכיים שלי יותר גדולות ממה שהן באמת.
דווקא שהפסקתי לתת את הדעת על כך, המשקל צונח. אני נעלמת, אז מה.
יש אנשים היודעים לעשות אהבה עם המילים. אני יודעת לפזר אותן באי סדר מוחלט. לחרוט אותן חזק- ואז ללכת.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
