לילות בלי שינה. רק נדמה ששכחתי מהם, אבל הם תמיד שם- מוכנים לתקוף.

בעיות שינה מאז ומעולם היו לי, וחזרו התקופות של הנדודים. כנראה השלווה הנפשית יצאה לטייל והשאירה אותי עם חרדות.

מספיק שמישהו ילחץ על הנקודות הרגישות, ויגיע הבכי הגדול וההיסטרי, ובאיזה שלב תיגמר השיחה. תיגמר השיחה ואני אשאר לבד, כי אחרי שבוכים והכרית רטובה, אי אפשר ללכת לישון כמו כלום.

אני כבר יודעת מראש, שהשינה שלי הלכה לטייל, לא משנה עד כמה הגוף תשוש והעיניים בקושי פקוחות- המוח ערני לחלוטין.

אז ככה, מקשיבים לשקט, לתקתוק של השעון.

מנסה לשמוע מוזיקה, עברי לידר ודנה ברגר בשיא הווליום. "ונדמה שאין סיבה לחיות אם אין סיבה למות".

גבי אומר שהמשפט הזה בדיוק אני.

אני מרגישה קצת כמו בלון הליום. חפץ יפה וצבעוני מבחוץ, אבל ריק מבפנים. ואקום.

תשו הכוחות, אין חשק לכלום. אין הרגשה, רק אדישות ואפאתיות.

והשעות עוברות, המחשבות לא מרפות ממני. כל הפחדים, כל החרדות, כל הלחצים, כל החוסר שביעות רצון, כל הרחמים העצמיים פוערים פה רחב עם שיניים מחודדות שננעצות ונוגסות בי ללא רחם.

ואח"כ לקום מהמיטה, לראות את העיניים נפוחות, להרגיש את הבחילה והראש מסתובב.

לנסות ללכת לעבודה בכל זאת, אבל במקום זה רק מתעלפים ושולחים אותי הבייתה.

משהו לא בסדר. משהו מתפרק לי, ואני עוד לא יודעת מה.

"זה לא האמיתי שמחפשים, זה רק הרגש שחוטף מכה."