לפני כמה שבתות דיברנו על זיכרונות ילדות.

בעיקר נזכרתי בתקופה שהייתי ילדה, בגיל בית ספר יסודי, ואף פעם לא הלכתי לקייטנה. כבר מגיל קטן המחשבה על הרבה ילדים שאני לא מכירה שאאלץ לבלות איתם עשתה לי צמרמורת. כן, כבר מקטנות לא אהבתי מקומות ואנשים זרים. אז במקום, בכל חופש גדול הייתי נוסעת לסבא (ז"ל) וסבתא של אמא שלי.

הם גרו בקיבוץ, ובתור ילדה קטנה קיבוץ נראה לי גן עדן וכמקום קסום מאוד. האמת שגם להם, מאז שהם עלו לארץ אי שם בשנות ה-20 או ה-30 הם גרו בקיבוץ, עד שסבא נפטר, וסבתא עד היום חושבת שזה המקום היחיד ששווה לגור ולחיות בו.

כל בוקר אבא שלי היה לוקח אותי אליהם, ודבר ראשון היינו הולכים לחדר אוכל לאכול ארוחת בוקר. סבתא הייתה מעמיסה לי בצלחת: חביתה, לחם מטוגן, ירקות, גבינות ועוד לחם. לסבתא יש שגעון לאוכל, בעיניה ילד בריא זה ילד שמן, ואני הייתי רזונת וקצת בררנית (כך גם אחיותיי הקטנות), נראה לי שסבתא לקחה על עצמה משימה: לגרום לי להשמין, ובאמת נראה לי שבסוף כל קיץ היו עליי כמה קילו יותר.

תמיד אחרי הארוחה אני וסבתא היינו נוסעות לבריכה.האמת שהייתה תקופה שגם למדתי לשחות, ואני זוכרת שהייתי נורא, נורא פחדנית. אני הייתי מבלה בבריכה ושוחה להנאתי. היו פעמים שפגשתי ילדים אחרים לשחק איתם, אבל הסתדרתי לבד. אני חושבת שבגלל זה אני יודעת לשעשע את עצמי, ללא חברת בני אדם. זה לא שאני לא נהנית שיש איתי אנשים, אבל אני יודעת טוב מאוד ודיי אוהבת להיות עם עצמי.

תמיד באיזה שלב סבתא הייתה קוראת לי לבוא ולאכול (שוב) סנדוויץ מלחם עם גבינה לבנה וזיתים.

בצהריים היינו אוכלות בחדר אוכל עם סבא, ולפעמים היינו יושבים ב"חדר" (בקיבוץ אין בתים/דירות, יש חדרים!) ואוכלים.

בצהריים אני הייתי צופה בטלוויזיה שכסבא וסבתא הלכו לישון, עד ארבע בערך, שאז אבא שלי היה לוקח אותי הביתה.

לפעמים קצת השתנה הסדר של הבילויים. לפעמים הלכנו למשק חי לראות את החיות, להאכיל וללטף. פעם בכמה זמן הלכנו לבית קברות. כן, זה נראה מוזר לאנשים שהם שומעים שלקחו ילדה לבקר בבית קברות, אבל לסבתא זה לא נראה מוזר- היא אם שכולה, ומלבד זאת, יותר מדי אנשים יקרים לליבה נפטרו בטרם עת (קראתי באיזה ספר- מה זה "בטרם עת?", הרי מי יודע מתי הזמן שלו למות?). היינו דואגות להשקות ולשתול עציצים חדשים, וסבתא הייתה מספרת לי סיפורים על אנשים שמתו.

אומנם זה מוזר, אבל לי זה נראה הגיוני מאוד, כמו ללכת לבקר בסופר. אולי בגלל זה אני לא מתרגשת ממוות, או פוחדת מבתי קברות.

סבא גם היה בודק את הכתב שלי, ודואג לאמן אותי בכתיבה, כדי שיהיה לי כתב יפה. כתב יפה היה מאוד חשוב לו. ותמיד שחזרנו מהבריכה הוא היה שואל אם המים רטובים.

סבתא גם הייתה לוקחת אותי לביקורים במכבסה ובספריה, וגם היה להם סופר שנראה לי מאוד מגניב בתור ילדה, היו כל מיני "שמונצ'ס" שמשום מה הלהיבו אותי מאוד.

אחרי כמה שנים גם אחותי האמצעית הייתה נוסעת ביחד איתי, ואני זוכרת איך תמיד היינו רבות בצהריים על הטלוויזיה- אני רציתי לראות דגראסי והיא רצתה לראות תוכנית על דלפי הדולפין (אני בחיים לא אשכח לה את זה!)

גם היה גן שעשועים ליד הבית שלהם, עם מגלשה גדולה וצהובה שהפחידה אותי נורא, אבל כשראיתי שאחותי עולה עליה בלי לפחד- החלטתי שם אני יכולה. (נו, אני היצור הכי פחדן שיש). היום הגן הזה כבר סגור ואסור להשתמש במתקנים שלו.

זה נחמד להעלות זכרונות מפעם, אני חושבת שימי החופש הגדול האלו היו טובים וכיפיים. לפעמים אני מתגעגעת לתמימות ולפשטות הזו, של פעם.

***

שבוע הבא יש לי יומולדת, ואיכשהו יש לי הרגשה שזה הולך להיות היומולדת הכי עצוב שיש.