5 דברים שלא ידעתם עליי:

1. אני מטורפת על סדר וניקיון, ומאז שהתגייסתי זה מחמיר. אני סובלת שהחדר שלי מבולגן- גם אם רק מס' פריטים לא במקום המקורי שלהם- זה באלגן. אני אוהבת לנקות ולסדר, ואני מנקה את המשרד שלי כל יום. זה דוחה אותי להתקלח במגורים שלנו- כי כאמור- אני רואה את כל הטינופת- וזה עושה לי בחילה איומה.

2. נושאי צבא: המפקד הישיר שלי הוא סגן, יש לי שני מפקדים בכירים - רב סרן וסגן אלוף, שאני פקידת הלשכה שלהם, אני משרתת ממש ליד הים, על החוף הכי מדהים בארץ, וכשאני על מדי ב'- אני הולכת ללא חזייה.

3. מקצועות בהם רציתי לעסוק בתור ילדה: גננת, מורה, אסטרונאוטית, זמרת, שחקנית, דוגמנית ו.. סופרת. כמובן שזה השתנה כל פעם. גם היום אני לא מסוגלת להגיע לידי החלטה.

4. הספקתי להפר את השילוב הראוי בצה"ל, כלומר לעשות את זה בכל מיני מקומות שונים בבסיס.

5. 5. המספר.

השבוע הקודם עבר לי ממש מהר.

יום ראשון שמרתי (שוב) 2-6 בלילה, יחד עם חברה. היא ישנה כל השמירה, בעוד שאני שמעתי מוזיקה בנגן שלי. (זה היה חכם להביא אותו לשמירה). כמעט עשיתי לה התקף לב – פתאום ראיתי אורות של אוטו מתקרב אלינו, וחשבתי שזה קצין תורן (זה לא היה הוא בסופו של דבר) ואני ישר צרחתי בהיסטריה "מיכל! מיכללל!". היא כל כך נבהלה ואמרה שהלב שלה לא מפסיק לדפוק.

יום אחרי תכננתי ללכת מוקדם יותר, אבל בשלוש, כשרציתי לצאת, המפקד שלי החליט לעשות לנו שיחה.

בפלגה קרה אירוע לא נעים לכולנו. הבחורה שמבצעת את תפקידה כמשקית תיאום, שהייתה פעם פקידה ביחד איתי – נושלה מתפקידה, ושולחים אותה להיות פקידה של מישהו מעצבן. הוא דיי נחמד, אבל חושב שכל הבנות בעולם (כלומר אני והפקידה שעובדת איתי)- הפקידות שלו, ומטיל עלינו מטלות מרגיזות שאנחנו לא אמורות לבצע, כאילו אין לנו עבודה משל עצמנו.

זה היה סיפור מאוד לא נעים, בעיקר כאב לי הלב לראות אותה כל כך בוכה ונסערת. למרות שהיו לי תאקלים וכעסים עליה- זה קצת נבזי לעשות את זה.

אז המפקד לקח אותנו – אותי ואת הפקידה שעובדת ביחד איתי בלשכה, ואת העוזרת שלו – ועשה לנו שיחה על כל הנושא הזה- בעיקר על הסיבות למה. (וזה לא בגלל שהעבודה לא נעשית כראוי)

עכשיו יש בחורה חדשה, היא קצת פרחה, אבל חביבה פחות או יותר.

ביום שלישי נסעתי מהבסיס ישר למודיעין – לחבר שלי. הוא יצא מהבסיס בשלוש, ואני עוד הייתי חייבת להישאר כי היה מה לעשות. בארבע וחצי הקפיצו אותי לבנימינה, הנסיעה לת"א עברה מהר- אבל משם למודיעין היו פקקים איומים!

אבל היה נחמד להגיע אליו באמצע השבוע ולא בסופ"ש לשם שינוי.

יום אחרי זה היה לי סיור בירושלים (כלומר גם לפלגה שלי). בגלל אי הבנה מצטערת – החבר שלי חשב שההורים שלו יוצאים מוקדם ולא יוכלו לקחת אותי לירושלים ובסוף הסתבר שהם כן יכלו – נסעתי לת"א. וביליתי שוב שעתיים בפקקים!

נפגשתי עם כולם ליד הקרייה, שאני מנסה להתחמק מה-מ.צ. הגענו לירושלים, והיינו בגבעת התחמושת- בפעם המי יודע כמה בחיי. היה נחמד שם, המדריכה שלנו דיברה כאילו היא על ספידים וממש נכנסה  להסברים. היא צריכה להיות בחוג לדרמה.

אחרי זה נסענו להר הרצל, ושם גם הגיע המפקד של הפלגה- המפקד הבכיר (שאני הפקידה שלו). כולנו אוהבים אותו והיה כיף שהוא בא, בעיקר כשהוא נסע איתנו באוטובוס וניגן ביחד איתנו על הגיטרה ולא נסע באוטו שלו. בהר הרצל המפקד שלי עשה את ההדרכה- והיו את הדברים הרגילים- קבר הרצל, קבר רבין, האנדרטה לצוללת דקר, וגם ביקרנו בקבר של לוחם מהיחידה שלנו.

הכי כאב לראות את הקברים של חיילים שנהרגו במלחמה האחרונה- הייתה מצבה עם דרגות ותמונה ותג יחידה- וזה ממש גרם לי להרגשה מאוד לא נעימה.

אחרי זה נסענו למנהרות הכותל- זה פשוט מדהים! הכל תת קרקעי- וזה אחד הדברים המדהימים והחוויתיים ביותר, ומומלץ בחום. יצאנו לרובע המוסלמי, והיינו שם עם אבטחה, קמת מצחיק שאזרחים שומרים על חיילים, זה אמור להיות להפך...כמובן שאחרי זה היה זמן בכותל, ובכל זאת למרות שאני לא דתייה ואפילו לא שומרת מסורת- אחרי כל היום הזה, לגעת באבנים הללו, ועוד על מדים – ריגש אותי מאוד, ואפילו היו לי דמעות בעיניים.

הנסיעה חזרה הבייתה הייתה ארוכה מאוד, נשפכתי על המיטה.

ביום חמישי חבר שלי הבייתה אליי הבייתה לסופ"ש. בערב יצאנו למסעדה לכבוד היום הולדת של אחותי הקטנה, נסענו כולנו למסעדת דגים בחיפה, והיה מאוד טעים.

שאר הזמן בילינו ביחד, לא יצאנו כי פשוט לא הרגשתי טוב, אבל יש בילויים אחריםJ

אני מקווה שהשבוע הזה יעבור מהר גם, אני מרגישה ממש ממש לא טוב, אני מקווה שזה ישתפר..

אני מעדיפה לנסוע ברכבות.

אני מעדיפה ספרים.

אני מעדיפה תה בכל הסוגים.

אני מעדיפה פוך וסדין חשמלי.

אני מעדיפה מידה 36.

אני מעדיפה לק אדום.

אני מעדיפה חתולים.

אני מעדיפה מחשבות.

אני מעדיפה בושם.

אני מעדיפה אסרטיביות.

אני מעדיפה חיוכים.

אני מעדיפה ריח של מקלחת.

אני מעדיפה נשיקות.

אני מעדיפה ים.

אני מעדיפה לכתוב.

אז קמתי לפני שלוש שעות בערך, למרות שהלכתי לישון מאוחר מדיי, אני לא מצליחה לישון.

אז ראיתי סרט במחשב, שתיתי קפה, סידרתי את השירים בנגן שלי, ועכשיו אני יושבת עם המפזר חום, שמייבש לי את כל הפרצוף.

אני מוטרדת מיותר מדיי דברים. אני יודעת שבסוף אמצא פיתרון להכל, אבל אני שונאת שהראש שלי נתפס לדברים הקטנים, ואני רק חושבת עליהם, וזה מציק.

אני מנסה להתעלם- אבל זה רק חופר עוד ועוד במוח שלי, שגם ככה מיובש מדיי.

אתמול התחלתי לקרוא קוסמו (המגזין) והייתה כתבה על פאריס הילטון. גם אני רוצה להיות פאריס הילטון לפעמים- או יותר נכון, פאקצה.

אני רוצה חיים ורודים, עם נצנצים, ולהפסיק להיות רצינית מדיי. אף פעם לא הייתי מלכת הכיתה, וכנראה שלנצח אהייה אאוטסיידרית איפשהו שם בצד. אפילו בצבא, יש את הבנות שאני עובדת איתן, ואנחנו בסבבה והכל, אבל הן לא ממש חברות שלי. אני רוב הזמן מרגישה ממש אאוטסיידרית שם. לא קשורה. אני לא יכולה לקשקש וללכת להתחכך בלוחמים מסוקסים. זה פשוט לא עושה לי את זה. אז ככה, שאני עם ספר בצד, או סתם בוהה באוויר. זה לא שאני לבד או משהו... זה פשוט ההרגשה של להיות עם כולם ובכל זאת לבד, ואני שונאת את ההרגשה הזאת, שמלווה אותי כל הזמן. לא משנה איפה, לא משנה מה, לא משנה עם מי, אני תמיד מרגישה שביחד זה הכי לבד. וזה לא שאני אדם רע או משהו. פשוט עוברים עליי דברים שלא כולם מסוגלים להתמודד איתם. בטח שלא הבנות שאיתי, שהן כולה ילדות בנות 19, ובאמת, באמת שלא היו יודעות להתמודד איתי, ועם דברים שאני עוברת. אולי בגלל זה אני מעדיפה להיות קצת בצד, קצת לבד.

מתסכל אותי לפעמים שאני לא מצליחה להתחבר לכלום ולשום דבר.

שוב הייתי בנאפיס אתמול, ואכלתי קצת יותר מדיי.

משום מה במקלחת אני רואה רק את כל הפגמים.

למה אני לא יכולה להיות כוסית וזהו. עם עור מושלם וחלק, בלי כל מיני סימנים.

אני שונאת את זה שלמרות הכל אני שוב נגעלת מעצמי.

מרגיז אותי שאני חוזרת ונופלת שוב ושוב לאותו מקום, לאותה תהום. שאני משחקת באש.

לפעמים אני מרגישה יפה.

כשאני עם חבר שלי, ואיך שהוא מסתכל עליי, ונוגע בי- אני באמת מרגישה סקסית.

אבל רוב הזמן אני לא מרגישה ככה.

כשאני קמה בבוקר אני כל כך שונאת את איך שאני נראית.

יש ימים שאני שונאת בי את הכל.

לא מרוצה משום דבר.

מצחיק איך דווקא בסופי שבוע אני נכנסת ללופ של מרה שחורה ורחמים עצמיים.

בשבילי, סופי שבוע זה סבל.

כי אז יש לי זמן פנוי מדיי בשביל לחשוב.

אני

רוצה

לכתוב

אבל

אני

לא

מצליחה

ניתן לומר שעבר עליי שבוע נחמד יחסית, ללא יותר מדיי עבודה.

בתחילת השנה החדשה- הרגשתי שקיבלתי את חיי במתנה. יצאתי עם ההסעה של הבסיס, כשבדרך שני גלגלים של האוטובוס פשוט ניתקו ממנו ועפו. האוטובוס התחיל לרעוד וזה היה ממש מפחיד – הייתי בטוחה שאנחנו הולכים להתהפך וכל מה שעבר לי בראש זה "אני הולכת למות. אני לא רוצה למות". במזל, רק במזל – זה שהייתה בטונדה בצד, זה שלא נסענו מהר מדיי, זה שלא היינו הרבה אנשים יחסית על האוטובוס – רק במזל לא התהפכנו וכולנו נשארנו בחיים. יצאנו מהאוטובוס, היינו על הכביש המהיר וניסינו לתפוס טרמפים. דיי מהר מצאתי טרמפ לרכבת, כל כך רציתי לעוף משם. רק ברכבת פשוט קלטתי מה היה יכול לקרות, ממש רעדתי ובכיתי.

ביום חמישי היה יום של טקס הסמכה – לכן יכולנו לבוא על אזרחי, ופשוט לא עשינו כלום – ישבנו וראינו טלוויזיה. ככה עבר לי כל היום עד הערב, הסתובבתי בבסיס, עד כמעט הרגע האחרון – והספקתי גם להתקלח וגם לעלות על א' ואפילו הגעתי לפני הזמן!

הטקס עצמו היה מרגש ויפה, מפאת השמירה על הסודיות לא אוכל לפרט לצערי....

חזרתי עם חבר שלי הבייתה בשעה מטורפת לחלוטין- בערך בחצות.

נסעתי אליו לכל הסופ"ש והיה פשוט כיף!

ביום שישי אפילו הלכנו לראות סרט ביחד....

עכשיו אני עייפה. כל היום הסתובב לי הראש והיו לי סחרחורות מטורפות. בוהו.

מקווה שיעבור.