אצלי תמיד קיימת מלחמה פנימית בין הרגש לבין ההיגיון. הלב תמיד אומר לי משהו אחד, אבל השכל אומר משהו אחר.

כשניסיתי לחשוב עלינו בצורה הגיונית וקרה, היו לי הרבה סיבות למה לא. כי הידידות שלנו תיהרס, כי יש לנו עוד שנתיים וחצי ללמוד ביחד, כי אני לא יודעת על מה אני רוצה לוותר, כי אני מבולבלת ומתוסבכת, כי מה הטעם. מה הטעם כי גם ככה בעוד שבועיים הוא יגיד לי שזה לא זה, שאנחנו לא מתאימים, שזה מרגיש לו לא נכון.

ניסיתי להתעלם, להדחיק. אבל לא יכולתי. הוא לא יצא לי מהראש. הייתי חולמת עליו בהקיץ, מחפשת את הקרבה שלו.

לפני שבועיים, כשניסינו ללמוד ביחד למבחן, הוא נישק אותי שוב והרגשתי איך הבטן שלי מתהפכת מרוב פרפרים.

השבוע, כשישנתי אצלו והוא העיר אותי בבוקר לא יכולתי להפסיק לחייך אליו.

לרוב כשאני כותבת על בחור חדש, זה עושה לי נאחס כי תוך שבוע זה נגמר. אני מקווה שאני לא עושה נאחס לעצמי, אני פשוט לא יכולה להתאפק.

אני מרגישה שטוב לי איתו. הוא גורם לי לחייך. כשאני לא איתו אני מתגעגעת ורק מחכה לפעם הבאה שאראה אותו. כשהוא מנשק אותי ומעביר את הידיים שלו עליי אני מרגישה איך כל כולי מתהפכת. כשאנחנו יושבים על הספה ורואים ביחד טלוויזיה והוא מחבק אותי אני מרגישה הכי טוב שבעולם. הוא גורם לי להרגיש הכי יפה, הכי מדהימה, הכי מיוחדת. כי מעבר למשיכה המינית, יש בינינו חברות.

אולי הפעם זה יהיה שונה. בניגוד לפעמים קודמות אחרות, היו לי הרבה חששות והייתי מאוד לא בטוחה. והפעם אני כן מרגישה תחושת בטחון ושזה אמיתי. כמו שכתבתי פה פעם, כדי לאהוב צריך אומץ. ואני מחליטה להיות אמיצה.

***

"היי חמודה. אני בבית. כבר מתגעגע..שיהיה לך לילה טוב! חולה עלייך:)"

עברו  שנתיים מהפעם ההיא, כשעמדתי מול הארון שלי, לובשת רק תחתונים וגופייה קרועה, והתחלתי להוציא.

זרקתי עליך חולצות, וגרביים, ותחתונים, ואת הבושם שלך. הבקבוק התנפץ על הרצפה לרסיסים, והריח שלך התפזר בכל החדר, ונשאר שם. עד היום כשאני רוצה לדמיין שאתה מוחשי, אני נשכבת על הרצפה ומריחה אותך מהמרצפות.

אתה ישבת על המיטה, והעיניים שלך היו קרח. לא הסתכלת עליי אלא דרכי. הייתי בשבילך עוד פנים יפות, פנים יפות בשלל של פנים יפות שהקיפו אותך. לא היה לזה שום משמעות עבורך.

ולקחתי סכין ונשארה לי צלקת לכל האורך, אבל זה לא היה אכפת לך במיוחד. הטריקים שלי לא עשו עליך שום רושם. אמרת שאתה מצטער, שאתה לא יכול לאהוב אף אחד.

והלכת.

השארת אותי מול הארון, והוצאתי את כל החולצות שלי, וקרעתי אותן אחת אחת. הבנתי שאין בהן טעם. שיותר לא אוכל ללבוש מחשופים.

עברו שנתיים מהפעם ההיא.

אני לובשת רק חולצות סגורות.

מדיי פעם אני מסתכלת על הפלסטרים שמכסים לי את הצלקת. כשהם נהיים אדומים מדיי, אני מניחה עליהם עוד שכבה.

כבר שנתיים שהגוף שלי מכוסה בשכבות שכבות, שכבות על גבי שכבות של פלסטרים ומייק אפ.

שנתיים שבהן הייתי הולכת ברחובות, מנסה למצוא משהו שירפא לי את הצלקת, שיהיה תחליף לפלסטרים. אבל לא מצאתי.

והיו, היו אחריך.

אבל להם נתתי רק את הגוף שלי, כי זה היה קל. את הלב לא.

ושאלו אותי, מתי אני אפסיק את זה. מתי אני אתן גם את הלב, אבל אמרתי שהלב שלי לא קיים יותר.

את הלב לקחת אז, לפני שנתיים. אחרי שחתכתי בסכין את החזה שלי והוצאתי אותו החוצה. ועכשיו יש לי במקומו ערימת פלסטרים.

עברו שנתיים.

אני שוב הולכת ברחובות, אבל אני לא כבר לא מנסה למצוא אף אחד. רק אותך.

וכל פעם אני עוברת ליד הבית שלך, מציצה למעלה.

מחכה ליום שבו אאזור אומץ. הייתי יכולה לדמיין איך אתה פותח את הדלת, ואני אסתכל עליך. ואתה תסתכל עליי, ולא דרכי. ואתה תהייה יפה כמו אז, ואני אריח אותך באמת, ולא דרך מרצפות. ואני אעביר את היד שלי על הפנים שלך, ואני אנשק אותך. ואתה תנשק אותי בחזרה, ולשפתיים שלך יהיה את אותו הטעם. ותוריד ממני את הבגדים לאט לאט, ולא תגיד שום דבר, רק תקלף את כל שכבות הפלסטרים והצלקת תיעלם.

אחרי שנה אזרתי מספיק אומץ.

פתחת את הדלת, הסתכלתי עליך. ואתה הסתכלת עליי, ולא דרכי.

היית עדיין יפה כמו אז, אפילו יפה עוד יותר. והרחתי אותך באמת, לא דרך המרצפות.

העברתי את היד על הפנים שלך לאורך כל הלחי, לאט לאט.

ונישקתי אותך. ואתה נישקת אותי בחזרה, לשפתיים שלך היה את אותו הטעם.

ואז הוצאתי סכין.

וחתכתי אותך לאורך כל החזה, והוצאתי לך את הלב.

עכשיו  גם לך תהייה צלקת לכל האורך. ותצטרך לכסות אותה בשכבות על גבי שכבות של פלסטרים.

גם אם תרצה, לא תוכל ללבוש מחשופים.

רוב הזמן אני בסדר. לפעמים בלילה מגיעה הבדידות והמחשבות המעורערות/מהורהרות שלי. לפעמים מבליח בי עצב, ככה סתם באמצע  היום. לפעמים אני מנסה להירדם, ואני כל כך רוצה שמישהו יחבק אותי, חיבוק חזק ואמיתי.

קורה, קורים כל מיני דברים בזמן האחרון שגורמים לי להיות מבולבלת. כל מיני רגשות שונים ומשונים, שאני מנסה להסביר לעצמי. המקום הזה מזמן לא פרטי, ואין לי למי לספר. כאן, בטוח לא. אני לא מאשימה איש מלבד את עצמי.

אז זה השבוע האחרון לסמסטר. יש את מחר ואת חמישי, ואז שלושה שבועות של מועדי א', בכל הכוח. אני מסרבת להיכנע ללחץ, כי אני יודעת שאין סיבה שלא אצליח. אבל בכל זאת לעיתים מתנגבים החששות. אולי אני לא עושה משהו נכון. אפילו שאני מכירה את עצמי פחות או יותר ויודעת איך עליי ללמוד, אני עדיין דואגת. למרות ההצלחה במכינה של שנה שעברה, אני עדיין זוכרת את כל הפעמים שבהן ניסיתי ונחלתי כישלון ואכזבה צורבים. אבל אני מאמינה שיהיה בסדר, אני אוזרת את כל הכוחות ואחרוש, אחרוש, אחרוש.

הגוף שלי מתפרק. יש כל מיני כאבים ומכאובים וגם היה לי וירוס נוראי בקיבה שהשבית אותי. אני לא אוהבת את הגוף שלי ונראה לי שהוא מרגיש את זה. אולי אני צריכה לקבל את זה שהשמנתי ואי אפשר להיות כוסית תמיד.

אני מנסה להחליט מה בדיוק אני רוצה. והאמת היא, שאני פשוט לא יודעת. ואולי עדיף שלא להחליט.

גברים גברים גברים גברים.

נו מה, חשבתם אחרת?

פעם הגישה שלי הייתה שונה. חשבתי שאם אין מישהו שאוהב אותי, שאם אין לי חבר, אז משהו בי פגום. אני לא שלמה. הייתי מוכנה להיות עם כל אחד, רק שלא אהיה לבד. היום, אני לא מרגישה ככה. אני לא חושבת שזוגיות זה הדבר שיעשה אותי שלמה, שזה המפתח לאושר שלי. ברור שאני רוצה, אבל לא בכל מחיר.

ויש, בזמן האחרון, שרוצים. אבל אני לא מצליחה להרגיש דבר, אני לא מרגישה שאני מוכנה להתחייב. מצחיק, פעם לא הבנתי איך אפשר שלא לרצות. היום אני מרפה. ואולי זה עוד מנגנון הגנה שלי, של לא להיפגע שוב. ואולי הלב שלי כל כך שבור, שאני לא נותנת הזדמנות לחבר אותו.

אני מעדיפה לעשות סקס חסר משמעות, לתת את הגוף ולא את הלב. אני חושבת שהגישה שלי לסקס היא קצת כמו של בנים. אני לא מקשרת בין זה לבין אהבה. אולי מפני שהשלושה הראשונים היו... טראומתיים. הראשון היה בגיל 15 וחתיכת אדיוט ברמות שאין לתאר, השני אמר עליי מאחורי הגב דברים ממש מגעילים על המראה שלי והשלישי היה פסיכופת שחשב שלאהוב אותי זה להכריח אותי להיות השפחת מין שלו. נו, אז מה הקשר בין זה לבין אהבה? שלא תבינו לא נכון, כשעושים את זה עם אדם משמעותי, שאכפת, שאוהבים אותו ושהוא אוהב אותך- זה הרבה הרבה יותר טוב. וברור שאני מעדיפה את זה ככה. וברור שאני לא אכנס למיטה עם כל אחד, כמעט ואין לי סטוצים. רובם היו.. דברים בלתי ניתנים להגדרה, מסובכים מדיי. כאלו שהתחילו אבל נגמרו משום מה. ואולי הטעויות שעשיתי והבחירות הלא נכונות שבחרתי משפיעות עליי עדיין ודפקו לי קצת את המוח. אבל אנחנו אוהבים אותי ככה. ואולי סקס זה רק סקס, ואני סתם נקבה ממוצעת שחייבת לנתח ולחשוב על כל דבר.

יש בי כל מיני רגשות, לכל מיני אנשים, שאני עדיין לא מצליחה לעמוד על טיבם.

ואולי אני צריכה לוותר, אולי אני צריכה להשאיר מאחור, כי לא אצליח להתקדם ככה. אבל עדיין לא.

ואולי יום אחד הוא יגיע. ואני אדע שזה אמיתי. אולי אני צריכה לקחת לי פסק זמן. ואולי אני עדיין מקווה בסתר ליבי, במקום מסוים, שזו תהייה "האהבה הישנה, זאת שברחה לי".

אני ממש לא אישה של בוקר. לרוב כשאני קמה בבוקר, אני תמיד, תמיד מאוד עייפה ולא משנה כמה ישנתי לפני. אני שונאת לקום בבוקר ואני מאוד לא סימפטית לאנשים בבוקר, אני יכולה להיות מאוד עצבנית ורגזנית, ובכלל – עדיף שלא לפנות אליי אם לא פניתי אליכם קודם.

שעות הקימה שלי משתנות. יש ימים שאני לא לומדת – ראשון, שישי ושבת (מן הסתם), אז אני קמה ביקיצה טבעית ובגישה קצת יותר רגועה ופחות זועפת. פעם הייתי מסוגלת לישון עד הצהריים, לרוב בימים שבהם אני לא צריכה לעשות שום דבר אני קמה בסביבות 9-10.

גם בימים שבהם אני לומדת השעות משתנות, כי כל יום אני מתחילה ללמוד בשעה אחרת. לרוב אני קמה בין שעה (כשאני מתחילה ללמוד ב-10 או ב-12) לבין שלושת רבעי שעה (כשאני מתחילה ללמוד ב-8:30) לפני שאני צריכה לצאת מהבית.

אני מתעוררת לצלילי שעון מעורר, שכרגע הצליל שלו הוא bad romance  של ליידי גאגא – כן, כן, גם אני נפלתי בקסמי השיר הזה, וזה צלצול שבהחלט מעיר! והמחשבה הראשונה שעולה בי זה "שיט! כבר בוקר? אולי אני אבריז ואמשיך לישון?". אני לרוב נשארת עוד כמה דקות במיטה ומתמתחת. השלב הכי קשה, זה השלב של באמת לקום מהמיטה. בעיקר בחורף, כשקר וחשוך ואני רק רוצה להתכרבל בתוך הפוך.

אני מבינה שאני חייבת להיות אחראית והבטחתי לעצמי שאהיה סטודנטית למופת עם כמה שפחות הברזות, אז אני קמה בקושי רב ממיטתי והולכת לעשות... פיפי.

אחרי שסיימתי לרוקן את שלפוחית השתן שלי, אני חוזרת לחדר, בוחרת איזה בגדים ללבוש היום, כולל חזייה וגרביים, לוקחת את המחסנית של העדשות ובורחת למקלחת. בגלל שאני מאוד סובלת מקור, בחורף אני מתלבשת ליד התנור שבמקלחת. בקיץ אני מתלבשת בחדרי.

במקלחת יש לי סדר קבוע של פעולות:

1. סידור גבות. כן, יש לי קטע כזה, בבוקר ובערב כשאני ליד המראה עם הפינצטה ביד, אני חייבת למרוט את השיערות הקטנות של הגבות. אני ממש אובססיבית לזה. ודווקא הגבות שלי לא דקיקות או משהו כזה, זה עושה לי טוב למרוט.
2. מצחצחת שיניים + חוט דנטלי. החוט הדנטלי זה דבר חדש, לאחרונה סבלתי מדלקת בחניכיים ודימומים, ומאז שהתחלתי להעביר חוט דנטלי בשיניים השיניים גם נקיות יותר וגם אין לי דלקות!
3. שוטפת פנים עם סבון פנים גרגרים של ניוואה.
4. כשידיי ופניי נקיות אני מכניסה את העדשות לעיניים.
5. שמה קרם פנים, גם הוא של ניוואה!
6. מתפשטת (אתם בטח מדמיינים את זה, סוטים!)
7. שמה דאודורנט – של דאב.
8. מתלבשת.

אחרי שאני לבושה אני יוצאת מהמקלחת, מניחה את הפיג'מה שלי במקומה על המיטה ואת מחסנית העדשות הריקה גם כן במקומה שבארון, מסתכלת על הסלולרי לראות שאני בסדר עם הזמנים והולכת למטבח.

מצחיק איך שהפעולות האלו נורא אוטומתיות, אני אפילו לא חושבת עליהן.

במטבח אני מכינה לעצמי קפה (חצי מים, חצי חלב אחד אחוז, שניים סוכר. אחותי אומרת שזה קפה של נקבות), שמה בטוסטר שתי פרוסות לחם קל שאותן אני מורחת בגבינה בולגרית, ומכינה לעצמי סנדוויצ'ים ובקבוק מים.

אני אוכלת רק בימים שיש לי לימודים, אם אני לא אוכלת אני פשוט מתחילה להיות רעבה בצורה קיצונית.

את הארוחת בוקר שלי ואת הקפה אני אוכלת ושותה ביחד עם העיתונים. אני לא יכולה לקום בבוקר ולא לקרוא עיתון. פשוט לא. זה הרגל שיש לי מגיל מאוד צעיר. אני תחילה קוראת את העיתון הראשי, ואז עוברת למוספים.

אחרי שאני מסיימת לאכול ולשתות, אני מדליקה את המחשב הנייד. אני בודקת עדכונים בפייסבוק, ג'ימייל והבלוג. כאילו שמשהו השתנה בלילה.

לאחר שאני מתנתקת מהעולם הוירטואלי, אני מתאפרת – מייק אפ, איילנר, מסקרה וגלוס-אם אני לא רוצה להיראות כמו רוח רפאים שהרגע התעוררה משינה ארוכה, שמה בושם – ז'אדור של דיור, לוקחת גלולה, מסתרקת, נועלת נעליים ויוצאת את ביתי.

בימים בהם אני צריכה מתחילה מוקדם, יש אוטובוס ישיר לאוניברסיטה, אבל בימים שלא – אני צריכה לנסוע בשני אוטובוסים. התחבורה הציבורית בחיפה לא משהו בכלל.

לפעמים אני רואה אנשים שאני מכירה בתחנה, אבל אני מאוד לא ידידותית על הבוקר. אני אומרת "שלום שלום", ומעדיפה לתקוע את האוזניות הורודות שלי ולשמוע מוזיקה, אני פשוט לא מסוגלת לתקשר יותר מדיי.

אני מגיעה לאוניברסיטה, ותמיד קר לי נורא. כי יש את המזג אוויר ויש את המזג אוויר של האוניברסיטה. ולא משנה כמה חם יהיה כשאצא מהבית, אני תמיד צריכה להיסחב עם מעיל.

אני אומרת לעצמי "נו, רק שהיום הזה יעבור מהר. אני רוצה הבייתה!"

קוראיי הוותיקים יותר, בוודאי זוכרים את האקס המיתולוגי שלי.

נו, אותו אחד שהיה החבר הראשון שלי בגיל 15, שכל שלוש השנים של התיכון חפרתי עליו שוב ושוב ובזבזתי עליו הרבה זמן, אנרגיה, מילים ופוסטים.

אותו בחור, הוא חלק בלתי נפרד מקבוצת החברים שלי. החברים שלי הם גם החברים שלו, אבל בארבע השנים האחרונות יצא לי לראות אותו פעם בחצי שנה פחות או יותר.

לפני בערך חודש, דיברנו בפייסבוק והוא הציע שניפגש אחרי הרבה מאוד זמן שלא התראינו.

אני, באמת, בשיא התמימות שלי, הסכמתי לבוא אליו הבייתה. ואכן, באתי, שתינו קפה, העלינו זכרונות, ואז הוא נישק אותי. אני מודה בהתחלה כן שיתפתי פעולה, מכורח ההרגל ואולי גם הייתי זקוקה לניחומים.

אך תוך כדי עברה בי המחשבה "האממ זה לא כזה כיף לי. למעשה, זה לא מאוד נעים לי." ואז חשבתי על כמה אקסים וסתם בחורים שהייתי מאוד שמחה להתנשק איתם. הסיבה היא שאני לא מרגישה אליו כלום. גם לא ממש משיכה.

מה שהיה בעבר, נשאר בעבר מבחינתי.

זה נפסק והלכתי הביתה.

מאוחר יותר דיברנו על זה בערב. אני אמרתי לו שהיה מה שהיה, היה נחמד והכל, אבל אני לא מעוניינת בשום המשך. הוא לא הסכים לקבל את זה. לא הפסיק להציק לי שאני אבוא אליו שוב ומתי נפגשים ואז מה אם הקשר הזוגי נגמר אפשר להמשיך בקשר מיני בלה בלה בלה. אין לי בעיה עם יזיזות, עם סקס, אבל אני לא רוצה איתו!

הסברתי לו בצורה מאוד יפה ובוגרת שזה לא מתאים לי.

אבל לא! הוא לא אמר נואש!

לא הפסקתי לקבל ממנו הודעות של "בואי ניפגש, תבואי אליי, אני מתגעגע, את מתגעגעת?" כולל לסלולרי.

אמרתי שזה לא מתאים, שאני עסוקה, ושאני ל-א מתגעגעת.

אחרי שבועיים, הייתה מסיבת הפתעה לגיא. והפלא ופלא! עם מר האקס המיתולוגי בא? עם חברתו!

הוא אמר שהם ביחד שבועיים, היא אמרה שהם כמה חודשים ביחד. מקסים, איך לא חשבו לאמת גרסאות?

בכל מקרה, אני לא הופתעתי, זה ממש לא הפתיע לא אותי ולא אף אחד אחר.

בכל מקרה, חשבתי שזה תם ונשלם העניין הזה, ונוכל להיפגש כמו תמיד פעם בחצי שנה ולומר אחד לשני שלום שלום.

טעיתי.

באותו השבוע, גיא חגג גם בפאב. המיתולוגי התיישב לידי באיזה שלב, ולא הפסיק לשאול האם אני מתגעגעת אליו ו"אני מתגעגע אלייך!" אמרתי לו "יש לך חברה, זה לא רלוונטי". הוא אמר "אבל אם לא הייתה? תתעלמי מהחברה שלי".  וקצת שלח ידיים, אמרתי לו שהיא כן קיימת, וניסיתי לזוז לכיוון מור.

ניסיתי להתעלם ממנו ומהודעות שהוא שלח לי בפייסבוק, אבל בפעם אחת עניתי ודיברנו כאילו שום דבר לא קורה. ואז הוא שאל אם אני יכולה לעזור לו ללמוד מילים לפסיכומטרי. אמרתי לו שאני ממש עסוקה, כי אני לומדת כל יום וגם עובדת מדיי פעם. אז הוא הציע שניפגש בסופ"ש, כי בטוח בסופ"ש יש לי זמן פנוי. אמרתי לו שלא, שיש ליד דברים לעשות. הוא אמר שהוא יכול להיות בעדיפות השלישית או הרביעית שלי. חה! גיחכתי לעצמי, אתה בעדיפות המאה אם כבר. אני מעדיפה לקחת את חוברות הפסיכומטרי שלו ולהתחיל לפתור משם תרגילים. אני מעדיפה לעשות הרבה מאוד מאוד דברים אחרים. אומנם לעיתים זה נראה כאילו אני יושבת ונמרחת במיטה, אבל כשאני לא צריכה להתעסק בלימודים אני מעדיפה לשבת ולבהות בפייסבוק מאשר להיות איתו. בכל מקרה, הוא אמר משהו כמו "אם היית רוצה, אז היה לך זמן". לא עניתי. למה לעזאזל הוא לא מבין רמזים?

לפני שבוע, ביום שבת בחמש בבוקר, אני מקבלת שיחת טלפון. מי על הקו? החבר האחרון שהיה לי בקיץ. הוא היה מופתע שאמרתי לו שאני ישנה (זה מה שאנשים עושים בדרך כלל בשעות האלו, ישנים) והיה קצת שתוי והיה ברחוב שלי ונורא רצה לראות אותי. אמרתי לו שאני במיטה ולא מתכוונת לקום ממנה. אבל אנחנו נסלח לו, כי הוא בחור טוב סה"כ. בכל מקרה, אחרי שאני מסיימת איתו את השיחה, אני רואה שקיבלתי סמס. ממי? מהמיתולוגי כמובן – "את בכלל יודעת כמה אני מתגעגע אלייך?"

התיישבתי במיטה, ואמרתי לעצמי "סעמק, השעה חמש בבוקר! מה זו המתקפת אקסים הזו?"

הדברים האלו קורים רק לי!

כמובן שהתעלמתי ממנו ומההודעה הזו.

ביום חמישי, שוב לא היה לי כוח להתעלם, ועניתי לו להודעה בפייסבוק. הוא רצה שניפגש, ואמרתי לו שאני לא רוצה. הוא אמר שאני רעה, ולמה אני מתעלמת ממנו כשהוא מנסה למצוא חן בעיניי. אמרתי לו שאני לא צריכה למצוא חן בעיניו, ושיש לו חברה שהוא צריך למצוא חן בעיניה, ואם הוא לא מכבד אותי שלפחות יכבד אותה. הוא אמר משהו על זה שלא קשור לחברה שלו. ואז אמרתי לו שזה כן קשור, וההודעת סמס שלו הייתה מאוד לא במקום, והוא לא אמור לשלוח הודעות כאלו למישהי אחרת כשיש לו חברה.

ואז הוא לא ענה, וחשבתי שסופית זה נגמר.

אתמול הייתי אצל רועי. הוא הזמין חברים אליו הביתה כדי שנראה ביחד את ה"אביר האפל" (סליחה שאני סוטה מהנושא, אבל זה סרט מעולה! הית' לדג'ר ממש אלוהי! כמה חבל שהוא מת).

בקיצור, המיתולוגי היה שם. אני ניסיתי להתעלם ולהתחמק בכל צורה אפשרית. הוא בא לשבת לידי על הספה – אז זזתי לספה השנייה ליד רועי. הוא ראה שלא נוח לי לשבת שם, אז הוא התחיל להגיד לדרור שישב לידו שיקום ויפנה לי את המקום. לחרדתי דרור שיתף איתו פעולה. אני אמרתי לו שאני לא רוצה ושאני מסתדרת. הוא ביקש שוב ושוב ושוב, וכל פעם אמרתי לו שלא. הוא אפילו הושיט את היד שלו לכיווני, כדי שאתפוס אותה ואצעד איתו לעבר הספה, או השקיעה או וואטאבר. אני לא הגבתי והתרכזתי בסרט והיד שלו הייתה עדיין באוויר לכמה דקות.

שסיימנו לראות את הסרט, הוא לא הפסיק להציע לי שהוא יקפיץ אותי הביתה. אני מעדיפה ללכת לבד, ברגל, בחושך ולפחד מאנסים פוטנציאלים מאשר להיות איתו לבד במכונית. למזלי רועי הבין לליבי ונזכר שאני צריכה לספר לו משהו, והציע שהוא ייקח אותי הביתה.

המיתולוגי גם אמר לי משהו כמו "את ממש רעה, את מתעלמת ממני." לא היה לי מה להגיד על זה, כי אני מצפה שהוא יבין את הרמז.

רועי הסכים איתי שזה היה מוגזם ולא במקום.

מור בכלל באטרף ממנו ואומרת שפעם הבאה היא פשוט תגיד לו. היא אמרה שזה לא מפתיע אותה, ושהוא כמו תמנון. הוא שולח את הזרועות שלו לכל כיוון ומה שהוא תופס תופס.

כל בנאדם שיודע על זה – מסכים איתי.

אני פשוט לא מבינה.

נכון, זה יכול להתפרש כל המעשים האלו של אתמול כסתם נחמדות. יכולתי לשבת לידו והוא לא היה עושה כלום. הוא יכל להסיע אותי והוא לא היה מניח עליי אצבע. אבל אני יודעת שהוא כן. אני לא מאמינה לשום דבר שהוא עושה, ואני יודעת שיש מאחורי זה מניעים נסתרים וזה מהיכרות של שבע שנים. קוראי הוותיקים בוודאי זוכרים כל מיני דברים שהוא עשה. אולי כן הייתי צריכה לשבת לידו וכן לחכות שהוא יעשה משהו,כדי שיהיה לי קייס מובהק לכך שהוא חרמן ואני לא רוצה אותו ואוכל לצווח עליו לעיני כולם.

הדבר המעצבן הוא שהוא חלק מהקבוצת חברים שלי. אני צריכה לעמוד במצב כל כך מעצבן ולא נעים.

אני לא מבינה את הקטע שלו, פשוט לא.

דיי! תבין את הרמז!

אכפת לו רק מזה שהוא חרמן.

לא ממני, לא מהחברה שלו, לא מהחברים שלנו שצריכים להיות באמצע.

אולי הוא בשוק שאני ל-א הסמרטוט שלו יותר, כפי שהייתי בעבר.

הוא פשוט עושה מעצמו ד"ר לענייני נשים, כאילו הוא סופר מומחה לבחורות וחושב שהשיטה הזו תעבוד לו.

מה אני אמורה לעשות עכשיו? להמשיך להתעלם? לא לבוא למפגשים עם חברים? לדבר עם חברה שלו?

למה, למה רק דפוקים נדבקים אליי?!

עדכון!!!!

מתוך שיחה בפייסבוק: