אני חושבת שהרבה זמן לא כתבתי פוסט כרוניקה של ממש.

אני יכולה לומר שבחודש האחרון לא היה יותר מדיי מה לעדכן ולספר, שכן הייתי עסוקה בלקרוא המון, להסתכל בכל מיני תוכניות בטלוויזיה שלא חשבתי שאצפה בהן, ולהתלונן על השכן הצעקן שלי.

אבל, בחודש הזה קרו כמה וכמה דברים.

החבר שלי טס לארה"ב כמו שאתם יודעים, וחשבתי שאבכה המון ואשכב במיטתי מדוכאת. אבל דווקא התמודדתי יפה עם העניין, ובלילה שבין חמישי לשישי הוא כבר חוזר.

גם מורן טסה לחו"ל, למשך שבעה חודשים. עשינו לה מסיבת פרידה קטנה ומרגשת.

החברה של גבי וגם הוריו טסו לחו"ל, ובשביל לנחם אותו ושלא יישבר לו הלב רבצנו אצלנו בבית במשך השבוע האחרון.

כן, כ-ו-ל-ם טסים לחו"ל ורק אני נשארת פה.

עשיתי יום כיף בת"א עם אמא ואחותי. חיפשתי מגפיים חדשים לחורף שיתאימו לי לחצאית, וכמעט שנואשתי. כל מה שראיתי בחנויות היה גס ומכוער ופרחי ונראה כמו מגפי גברים. חבל שרוב הישראליות הן פרחות בעלות טעם מגעיל. בכל מקרה, כמעט והתייאשתי, ואז- מצאתי אותן. מגפיים מדהימות. ברוב חוכמתי לא לקחתי את החצאית איתי, והתלבטתי מה לעשות. מנהלת החנות ראתה שאני מהססת, היא שאלה מה הבעיה, וסיפרתי לה שאני רוצה להתאים את המגפיים לחצאית מסוימת. פעמיים היא שלחה עובדת שלה לחנות הסמוכה כדי למצוא לי חצאית, ואחרי שפעמיים העובדת לא מצאה, המנהלת לא התייאשה והלכה בעצמה להביא לי חצאית כדי למדוד ולראות איך היא משתלבת עם המגפיים. בכל מקרה, זה התאים, והחצאית הייתה כל כך יפה, שבסוף קניתי חצאית דומה לה, וגם אחותי קנתה אחת. ממש שמחתי לגלות שיש אנשים שיודעים לתת שירות טוב.

אכלנו ארוחת צהריים במקום שנקרא "המטבחון". מסעדה קטנה, עם אוכל טעים וביתי. היה שם חתול ג'ינג'י שמנמן שהסתובב במסעדה, שממש לא מפחד מאנשים. ליטפנו אותו וכיבדנו אותו באוכל.

נסעתי ביחד עם משפחתי וחברים טובים של ההורים לטיול בצפון. אחרי נסיעה ארוכה וכמה פניות לא נכונות, הגענו לקיבוץ יראון, שנמצא ממש ליד הגבול. הנוף מדהים, אבל לא יכולתי שלא לתהות מה האנשים שגרים שם עושים כל היום. לאותו קיבוץ יש יקב, אז עשינו סיור ביקב, כולל טעימות, ואח"כ עשינו על האש.

ואם כבר גיבושים משפחתיים, הלכנו לראות את הסרט "השבעה". סרט מדהים ומומלץ ביותר.

מחר אני הולכת להופעה של רונה קינן עם אחותי ואבא שלי. (יש לנו אבא מגניב!).

אבל, מחר, קורה משהו הרבה יותר חשוב וגדול.

מחר, אני אהפוך לתלמידת מכינה באוניברסיטת חיפה. יש לי רגשות כל כך מעורבים. שילוב של התרגשות, ולחץ, ופחד ושמחה.... אחרי כל כך הרבה זמן להיכנס למסגרת, להתחיל להפעיל את הראש שלי וללמוד, ובכלל... אני הקטנה באוניברסיטה הגדולה, קשה לי להאמין שאני מתחילה את דרכי בלימודיי האקדמאיים.

אחלו לי בהצלחה.

קצת קשה לכתוב פוסט על מערכת יחסים ארוכה ומתוסבכת שמתפרשת על פני שנים. מערכת יחסים מלאה בכל כך הרבה אלמנטים בו זמנית: אהבה, קנאה, כעס, עצבים, דאגה,תמיכה,  תסכול ובטוח שיש עוד.

אני הבכורה בין שלוש בנות. יש לי שתי אחיות קטנות: נוי, בת 18, וסתו בת 15.5. (נו הנה, פעם ראשונה שאני חושפת את שמותיהן). בית של בנות זה בהחלט לא קל, מוציאים ומראים הרבה רגשות.

בתור אחות בכורה ציפו ממני להוות דוגמה ומופת ולקחת אחריות. אם משהו בבית לא היה נעשה, נגיד: שטיפת כלים, אני זו שהיו כועסים עליה בעיקר, אני זו שחטפה צעקות, ואני גם זו שביצעה את המטלה, כי הרגשתי שציפו ממני שאעשה זאת.

יש הרבה ריבים על הנושא הזה, מי יעשה מה בבית. רוב המטלות- כלומר הדברים הקטנים שצריך כמו שטיפת כלים, קיפול כביסה וכד'- אני עושה אותן. יכול להיות שזה בגלל שאני יצאתי הכי חולת ניקיון וסדר, ואני באמת יכולה להתחרפן אם אני רואה מחבת בכיור. יש לנו והיו לנו ובטח עוד יהיו הרבה ריבים על הנושא הזה.

הייתי מאוד רוצה שגם הן ילמדו לעזור קצת יותר, שגם להן זה יבוא טבעי לקפל את הכביסה או לשטוף את כל הכלים אחרי שאבא שלי מבשל, בלי שאני אבקש.

אני גם זו שפרצה את הגבולות. בתור האחות הבכורה, את כל הטעויות והניסיונות ההורים שלי עשו עליי. איתי הם היו יותר קפדניים על שעות שינה, על לימודים, על משמעת, על מתי לחזור הביתה. אח"כ הם למדו לשחרר.

לא תמיד הקשרים היו טובים.

בתקופת הצבא הבית בשבילי היה מקום בשביל לאכול, לישון ולהתקלח, ובעיקר מקום להוציא את כל התסכולים. נוי, שהייתה בגיל ההתבגרות הלא קל שלה- מאוד כעסה עליי. היו הרבה חיכוכים, מריבות וצעקות. זה נבע גם מהאופי השונה שלנו, כל אחת מאיתנו מאוד שונה מהשנייה.

לשתינו היה קשה לדבר בטון נורמלי, תמיד זה היה מגיע לכדי צעקות וטריקת דלתות, ולא היה נעים בבית.

אחרי שהשתחררתי המצב השתפר בהרבה.

אני חושבת שהרבה חיכוכים וריבים וקצרים בתקשורת נבעו מכך שאני כבר לא במקום שלהן.

יש תהום גדולה מאוד בין גיל 21 לבין גיל 18, ובטח לבין גיל 15.

כאמור, לכל אחת אופי שונה לחלוטין. הדבר המשותף לשלושתנו זה הצד האומנותי. אני כותבת. נוי מנגנת, שרה, מלחינה וכותבת שירים. סתו מצלמת ומציירת. שתיהן מאוד מוכשרות, אני מאוד גאה בהן, אבל גם נו... יש קנאה. מפתיע, כי בדר"כ האחים הקטנים מקנאים באחים הגדולים. ההורים שלי משוויצים בהן המון, ובצדק, וקצת כזה צובט לי בלב, כי את הכישרון שלי אי אפשר כל כך להראות...

אבל, למרות האופי השונה יש לנו בהחלט תחומי עניין משותפים וטעם זהה פחות או יותר, ואנחנו יכולות לשבת ולצחוק המון אחת עם שנייה.

עם כל הריבים והכעסים שיש מדי פעם, יש בינינו המון אהבה, אנחנו תומכות אחת בשנייה שהיא צריכה, אנחנו מייעצות ומשתפות וחולקות. (כן, הן גם לוקחות לי את הבגדים!).

אני יודעת שלא משנה באיזה גיל הן יהיו, תמיד אני אתייחס אליהן בתור האחיות הקטנות שלי, אני תמיד ארצה לגונן עליהן ולדאוג להן. ההורים שלי תמיד לימדו אותנו שאחים זה הדבר הכי חשוב בחיים. שהם תמיד יהיו שם בשבילך, כי חברים באים והולכים, כי בני זוג יכולים להתחלף, וההורים לא יהיו שם לנצח. אבל האחים תמיד שם. ההורים שלנו לימדו אותנו תמיד לשמור ולדאוג אחת לשנייה.

לא הייתי מחליפה אותן בשום דבר אחר, ואני שמחה שיש לי אחיות.

בדיוק לא מזמן חשבתי על זה, שאחות זה כמו חברה, רק הרבה יותר חזק ומשמעותי.

יום חמישי, יום כיף עם אמא ואחותי בת"א.

אני עולה על המשקל בבוקר, כהרגלי מדי שבוע.  46.9 על הצג. עלייה מצטברת של 600 גרם בשלושה שבועות האחרונים.

נכון, גם ככה זה משקל נמוך, ובהחלט לא יקרה כלום אם אעלה אפילו עוד שניים- שלושה קילו. נכון, אני חושבת שפעם ראשונה בחיי שאני לא הכי מאושרת להיות רזה מדיי.

צפוי שתהייה עלייה. ההורים חזרו מחו"ל עם שוקולד "קיט קט" ועוגיות שאני מתה עליהן. אחר כך חגים, עם כל הארוחות הגדולות והקינוחים הטעימים. תשוקה של הזמן האחרון ליותר מתוק, יותר יציאות- לפאבים ובתי קפה, נפגשים עם חברים לארוחות שחיתות ליליות.

אני מרגישה שהבטן נפוחה וכואבת.

עומדת מול הארון בחזייה ותחתונים ומתלבטת מה ללבוש. אותם ימים שבהם אני לא מרגישה בנוח עם הגוף שלי, אותם ימים ששום דבר לא נראה עליי טוב, ששוב אין לי מה ללבוש.

אני בוחרת גופייה סגולה. לא בא לי על שום דבר אחר. ואז- איזה מכנסיים? לא רוצה אף אחד מהג'ינסים. מתלבטת בין שני זוגות מכנסיים מ"גריפ". אני לובשת מכנסיים בצבע בז'. לא. לא. לא. הירכיים שלי נראות ענקיות. עצומות.

מורידה, לובשת מכנסיים בצבע כחול כהה. מידה S. גם בחנות הן היו קצת צמודות. עכשיו אני מרגישה שהן הדוקות לגופי. אני שואלת את אחותי מה דעתה. "אני לא נראית כאילו נדחסתי לקונדום?" "תגידי, השתגעת? זה נראה ממש יפה עלייך!" אני בוחנת שוב את דמותי במראה. לא מרגישה בנוח. מרגישה ענקית, נפוחה.

מורידה.

עומדת מול המראה בגופייה ותחתונים, תוהה מה לעשות עכשיו. שוב תחושת ייאוש, תסכול. חרטות של "למה אכלתי?"

משקל זה רק מספר. למי אכפת? למה אכפת לי. למה אני צריכה להתייסר. למה התחושות האלו, למה הסתירה לבין מה שהמוח מבין ויודע- הלו, אפשר לחשוב, מה כבר קרה, את גם ככה רזה, לבין מה שהלב מרגיש- בעלת טוסיק ענקי וירכיים עצומות. בטן ענקית, נפוחה, כמו בלון. שום דבר לא נראה טוב עליי. אני איכסה.

אם פעם הייתי מתחילה לבכות וממשיכה בלהרעיב את עצמי, היום אני יודעת כיצד להתמודד עם התחושות האלו. יודעת למנף את ההרגשה להחלטה שלא אמלא את עצמי באוכל ג'אנקי, כי אני אוהבת את הגוף שלי וזה לא עושה לו טוב, ולהגיד לעצמי "זה רק בראש שלך, את נראית נהדר".

לבשתי את המכנסיים הבז' בבוקר, את המכנסיים הכחולות לבשתי בערב, הסתכלתי במראה במבט מפוכח, וידעתי שאני נראית מצויין.

(אם אתם שואלים, היה אחלה יום כיף, פוסט עם תמונות נוספות בקרוב).

אני נורא, נורא מתגעגעת.

עברו כמעט שבועיים מאז שנסעת, ועוד כמעט שבועיים עד שתחזור, וזה לא מנחם כלל.

ממצב של שיחות טלפון שלוש פעמים ביום לפחות, אני מסתפקת בשיחה או מייל או SMS פעם ביומיים- שלושה.

כשאנחנו מדברים  ואתה מהצד האחר של כדור הארץ, עם רעשי רקע, אני מרגישה שאתה כל כך רחוק, ודברים שרציתי לומר אתמול כבר לא רלוונטיים להיום, ועם זאת אני רק רוצה למשוך עוד ועוד את השיחה.

המברשת שיניים שלך כאן, והבושם והדיאודורנט שלך בארון שלי, וכל פעם אני מביטה בהם, והם מזכירים לי אותך, ואני אומרת לעצמי "אוף, שיעבור הזמן כבר".

אני שוכבת ערה במיטה בלילות, קשה לי להירדם. אחרי שנתיים וחמישה חודשים בהם אני רגילה לשוחח איתך מדיי לילה לפני שאני הולכת לישון, קצת קשה לשבור הרגלים.

אני מתגעגעת לשיחות הארוכות שלנו, כשאנחנו ביחד, לפני השינה, מדברים על הכל. גם על נושאים רציניים, גם  על שטויות, ובעיקר נהנים להיזכר בבדיחות פרטיות שהמצאנו.

אני כמהה למגע שלך. לנשיקות שלך, לטעם שפתיך, לגוף שלך מחבק את שלי חזק- חזק.

אני רוצה להריח אותך. את הריח של ההוגו בוס שאני כל כך אוהבת, וגם את הריח שלך.

שכולם ישנים ומאוחר, ואם אני מתרכזת מספיק חזק, אני יכולה להרגיש את ההרגשה כשאתה מחבק אותי, משחק לי בשיער, ועושה לי נעים בגב.

אני מסתכלת על אנשים מתנשקים בטלוויזיה, ואני מלאת קנאה.

אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליך. על מה היית אומר. על מה היינו עושים ביחד אם היית כאן. על מה אתה עושה עכשיו, ועל מה אתה חושב, ואם הכל בסדר, ואם גם אתה מתגעגע אליי כמו שאני מתגעגעת אליך.

אני לא מפסיקה לדמיין את הפגישה שלנו כשתחזור. איך אני אחבק אותך חזק ולא אעזוב. על איך שאני אנשק אותך, ועל עוד דברים אחרים.

אני לא יודעת מתי תקרא את זה, אבל רק תדע, שכל המילים שכתבתי פה, תקפות יום- יום, שעה- שעה. וזה מוצג כאן, קבל עם ועדה.

אני אוהבת אותך הכי הכי שבעולם.

אפשר לקרוא לזה מועקה.

אני לא ישנה הרבה בימים אלו, לוקח לי שעות להירדם, אני מתעוררת וחולמת חלומות שמפריעים לי לישון. אתמול בלילה נרדמתי אחרי שתיים והתעוררתי בארבע וחצי בבוקר, ומאז לא הצלחתי לישון.

הגב כואב, הראש מסתובב, אני מנוזלת ומתעטשת המון, וגם עור הפנים שלי לא היה משהו. תודה לאל שהקוסמטיקאית שלי הכניסה אותי בין לבין לטיפול פנים, ונזפה בי לא לאכול יותר שוקולדים. מעניין, עכשיו במקום להתרכז לי בתחת הם מתרכזים לי בפרצוף.

מסתובבת בבית, מציצה לשכנים, ובעיקר מחכה. למשהו. אולי שיחזור לי החשק להיות.

הופכת את החדר, מוציאה, ממיינת, מסדרת, עושה סדרים חדשים. את הגרביים שלי חילקתי לארבע קבוצות, וכל קבוצה שמתי בתוך שקית שקופה מפלסטיק. כפייתיות זה אנחנו.

יום כיפור היום. את חשבון הנפש אני עושה כל השנה, כל יום. אני לא צריכה יום מיוחד בשביל להכות על חטא. הרי תמיד רצות לי מחשבות של "מה יכולתי לעשות אחרת".

הזדמנות למפגש חברים. אחרי המקלחת אלבש חולצה לבנה ואת החצאית מיני החדשה, ואקווה שיסתכלו עליי ויגידו לי איזה יופי אני נראית וכמה רזיתי.

הזדמנות למשפחתיות, לביחד, לקרוא את "אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן.

קצת שקט.

אפילו שאני צריכה קצת רעש. אבל רק קצת.

מה דעתם על מה שלבשתי בראש השנה?

זהו, חבר שלי נסע לטיול בארה"ב לחודש הקרוב. לפני החג, כשהוא חזר הבייתה, השתדלתי לא לבכות, אבל בכל זאת זלגו כמה דמעות מתחת למשקפי הדיסטנס שלי.

אתמול, כשדיברנו לפני העליה למטוס, הגיע הבכי הרציני.

פייק, זקוקה לניחומים.