הכל התחיל כשאחותי עברה לגור במרכז, במסגרת השירות הלאומי, והכירה הרבה חברים חדשים.

אחד מהם, ביקש ממני הצעת חברות בפייסבוק (אני מרגישה שהפייסבוק מככב יותר מדיי בחיי).בדרך כלל אני לא מצרפת אנשים שאני לא מכירה באופן אישי, גם אם יש לנו חברים משותפים, אבל הסתכלתי על התמונת פרופיל שלו – הוא מצולם מהצד, על במה ומנגן בגיטרה, החלטתי לאשר אותו. אין ספק שרוקרים עושים לי את זה, בהחלט לא עברתי את גיל 16 במובנים מסויימים (אני גם מורחת לק כחול על הציפורניים בזמן האחרון).

כמה ימים לאחר מכן, נפגשנו בהופעה שאחותי התארחה בה. לא דיברנו יותר מדיי, חוץ מזה שהוא בא לי להגיד לי שלום, ואני צווחתי "היי, זה אתה מהפייסבוק!", מה שהוביל להיכרות בין כמה אנשים שונים שכולם רואים אחד השני בלייב ולא דרך מסכים.

יותר מאוחר בלילה, כשישבתי מול המחשב בעוד לילה שלא נגמר, התכתבנו בהודעות (טיפשיות) בפייסבוק, שעברו יותר מאוחר לשיחות במסנג'ר.

כשאחותי שמעה, היא נורא התלהבה. מסתבר שהוא ידיד מאוד טוב שלה (מה שמרגיע אותי, כי היא אומרת עליו רק דברים טובים ואחותי בחיים לא הייתה מרשה לי לצאת עם מישהו מפגר או לא מושלם), ואמרתי לאותו מר בחור שאני באה שבוע הבא (כלומר השבוע הנוכחי) לאחותי, לקרוע קצת העיר, ואולי שיצטרף אלינו.

מאז, אנחנו מדברים קבוע. גם בטלפון, וגם דרך המחשב.

אני כמעט נסעתי אליו במוצ"ש, והוא גם כמעט תפס רכבת ובא אליי.

אנחנו מתנהגים כמו זוג, למרות שאנחנו לא קרובים לזה, ועוד הזוג הפוצי מוצי- שולחים אחד לשני הודעות, משתמשים בכינויי חיבה, ואפילו יצא לי בפייסבוק שהוא האהבה שלי לנצח נצחים.

ביום חמישי אנחנו אמורים להיפגש.

ואני?

אני מבועתת.

אני מפחדת שזה לא יעבוד גם במציאות. זאת אומרת, ראיתי אותי לשתי דקות וחצי בערך, אבל זה לא באמת נחשב.

אני מפחדת שזה לא יזרום פנים מול פנים, שאני אתאכזב או הוא יתאכזב, ואז זה יהיה פשוט... לא משהו טוב במיוחד. בעיקר כשאחותי מעורבת בזה.

אבל אני מבועתת מהאפשרות השנייה.

שהרגשות הקטנים של "אני מאוהבת" יתגלו כאמיתיים. שאתאהב בו באמת.

ונשבעתי, נשבעתי שאני לא נכנסת לקשרים כאלו יותר. שיותר אף פעם לא יהיה לי חבר שאצטרך לנסוע אליו ברכבת יותר מחצי שעה. ואם כן, זה יהיה רק האקס שלי.

הלב שלי כל כך שבור, מרוסק.

וכן, היו פה ושם בחורים, וכן, חשבתי שאני מאוהבת, אבל זה כי הכרחתי את עצמי להרגיש.

אני מפחדת להרגיש, כי אני מפחדת כל כך להיפגע.

וכי אני מפחדת שזה יהיה אמיתי, הכי אמיתי שאפשר, ואני אוותר על האקס שלי.

כי עד עכשיו יצאתי, פלרטטתי, התמזמזתי. אפילו היה לי יזיז לכמה פעמים (אויש, איך אני נפטרת ממנו עכשיו).

אולי אני מקדימה את המאוחר.

נכנסת כהרגלי לסרטים.

אולי אני צריכה להירגע, לקחת נשימה, ושיהיה מה שיהיה.

יהיה מה שיהיה.

החל מהיום, אני סטודנטית לשירותי אנוש וסוציולוגיה- אנתרופולוגיה.

אז קמתי בשש בבוקר, שעה שאני לא רגילה אליה. אמרתי לעצמי "טוב הדר, נגמר הבית זונות".

לבשתי את הסקיני הבהיר, גופיה כחולה ומעליה חולצה שחורה ללא שרוולים, ונעלתי סנדלים שטוחות בצבע כסף.

שתיתי את הקפה, הכנתי לי סנדוויץ', הכנסתי לתיק את הקלסר שהכנתי עם החוצצים.

גיליתי ששכחתי את הסלולרי בבית, רצתי הביתה, הספקתי בדיוק בשנייה האחרונה את האוטובוס.

השיעור הראשון היה תרגול בסוציולוגיה.

הסתכלתי על הכיתה, יש רוב מוחלט למין הנשי. כמובן שאלו לא כל האנשים שילמדו איתי, אז מסקרן אותי לגלות מי הם.

המתרגל עושה רושם של מישהו נחמד והוגן, אני מקווה שאני לא טועה.

ראיתי גם בחור שעשה גם כן מכינה והכרתי אותו בפנים, אז זה כבר נחמד.

הייתה לי תחושה משונה.

לחזור לאותו המקום, אך לא לאותם הלימודים ולא אותם האנשים.

הייתה בי צביטה קלה של געגוע.

התחשק לי להיכנס לכיתה, לשבת עם החברים מהמכינה...

אני מאחלת לעצמי שזו תהייה שנה מוצלחת, מכל הבחינות.

אני מתכוונת להשקיע את כל כולי בלימודים, אני לא מתפשרת על אף ציון.

אני רוצה לקבל מצטיין!

וכמובן, שאצליח להשתלב גם מבחינה חברתית, ושאכיר הרבה אנשים נחמדים וטובים.

(טוב נו, נדמה שאני מכירה כבר כל כך הרבה אנשים, אז תמיד אמצא מי שיישב איתי לקפה!)

זהו זה, עכשיו זה על באמת.

בהצלחה לכל הסטודנטים!

(יש לי הרגשה טובה. אבל באמת טובה)

"זה די ברור שאין סיכוי לחזור להיות שוב שני זרים
שלא דורשים לא הבטחה,
זה די ברור שאין סיכוי להיות שוב אוהבים..."

לקח לי זמן לכתוב את הפוסט הזה.

הייתי בבליל של רגשות שבלבלו אותי לחלוטין.

השבוע נפגשתי עם האקס שלי, להחזיר לו את הדברים השלו.

ישבנו בעזריאלי, ואכלנו ארוחת צהריים בבבלאק, ואח"כ עוד המשכנו להסתובב והוא אפילו חיכה בסבלנות כשנכנסתי לפול אנד בר לקנות ג'ינס.

כאילו שדבר לא קרה, כאילו לא נפרדנו מעולם.

התחבקנו, והתנשקנו על הלחי, המצח, הצוואר, לא על השפתיים. למרות שרציתי מאוד והרגשתי כאילו אני צריכה לעשות את זה.

אבל החזקתי את עצמי חזק, וחשבתי לעצמי מה הטעם. הרי אם נחזור, שום דבר לא ישתנה.

הוא עדיין יהיה מרחק שעתיים נסיעה ממני, הוא עדיין יקדיש קודם כל את עצמו ללימודים ואז אחרי, אני עדיין אראה אותו פעם בשבועיים ואולי יותר.

אני יודעת שהיה לי איתו הכי טוב. הוא הבחור בשבילי, מכל הבחינות. ואני רוצה לצעוק על הגורל ועל העולם ועל היקום- למה זה צריך להיות ככה.

אני עדיין אוהבת אותו, ומתגעגעת.

ולא אכפת לי שנתיים להיות בקשרים לא אמיתיים, כדי שבסוף אני והוא נהייה ביחד. ואם בעוד שנתיים זה יהיה אפשרי, והוא ירצה אותי, אני עוזבת הכל ורצה אליו.

אני מקווה שזה יקרה.

אם אתה עדיין קורא פה – הלב שלי שייך לך, תמיד.

בקרוב יתחילו הלימודים, ואאלץ להפסיק מההרגל המגונה של להיות ערה בשעות הלילה.

אני מרגישה עייפה, אך נדמה שהגוף מותש משינה.

אמא חזרה מחו"ל והביאה איתה המוני קיט קטים. אלוהים, כמה אפשר לאכול. אני רוצה מתוק, ואני רעבה כל הזמן. אני תוהה אם זה רעב למשהו אחר.

אני אוכלת, אוכלת, ולא שבעה, ובזמן האחרון שותה כמויות אדירות של בירה, יש לי קיבה של גבר.

שתיתי כל כך הרבה ביום שבת לפני שבועיים, שכשחזרתי הביתה נשכבתי על הרצפה ובהיתי לכמה דקות במנורה שלי.

אני לא עולה על המשקל כבר שבועיים, כי בא לי להדחיק ואין לי כוח להתמודד.

בגזרה הרומנטית אני למודת אכזבות.

אני מנסה לתהות מה לא בסדר איתי, ולמה לעזאזל אני פוגשת גברים שגורמים לי להתאכזב, או כאלו שנוח להם להשאיר את הקשר בתחום האפור, תחום שהוא מעבר לידידות, אך לא עולה שלב.

אולי כי אני עדיין מחפשת משהו שלא קיים.

כי אני רוצה משהו בלתי אפשרי. ככה אני. הולכת על הכי קשה, על הכי לא ניתן להשגה.

מתאהבת תמיד במה שאי אפשר.

אני קצת חושבת עליך לפעמים. ומה קורה אם היינו בסופו של דבר ביחד. אני קצת מתגעגעת.

אני רוצה שאתה תחבק אותי בלילה, שתגרום ללב שלי לדפוק, שאסתכל על הלנז'רי בסיפוק, שתהייה לי את תחושת הציפייה, שארגיש שאנחנו משלימים, ושאני מאושרת שיש לי אותך ושאנחנו ביחד.

אתה עדיין ללא שם וללא זהות וללא פנים, אך אני יודעת שאתה קיים איפשהו.

או מתחת לאף.

(סיפור קצר)

חשבתי שזה יהיה אחרת.

ארזתי מזוודה מלאה במעילים וצעיפים ומגפי עקב, והמון חלומות על העיר האירופאית שבה אגור, ואיך אטופף על עקבים גבוהים ואראה גבוהה ורזה וזרה מסתורית.

ואיך אכיר דמויות ואנשים שיהיה שווה לכתוב עליהם.

ועליך.

ועל איך אני אחזור עטורת ניצחון, וסיפוק, ואוכל להגיד שעשיתי משהו, ולא נכנעתי למה שצריך ולשעמום.

אני גרה בעליית גג, ואין בזה שום דבר רומנטי.

רוב הזמן קר, ואני שומעת את הקירות חורקים בגשם.

בבקרים אני אכן מטופפת ברחובות על עקבים גבוהים ועטופה בסוודרים וצעיפים, אבל אני נראית כמו עוד תיירת שאוספת חוויות דיגיטליות.

ואני מסתכלת על אנשים, ואין בהם אף דבר מעניין, בטח שלא משהו ששווה לכתוב עליו. סתם אנשים רגילים, כל אחד נמצא בפינה שלו, קם בבוקר לעבודה וחוזר בערב למשפחה או לבדידות, או גם וגם.

בלילות אני מנסה לכתוב.

כל לילה אני יושבת מול המסך האלקטרוני הריק ופשוט בוהה בו.

זה נדמה כי זה כל כך קל. כי תמיד מתרוצצות לי המוני מילים, ותחילה וסופים של משפטים, וסיפורים שאני ממציאה על אנשים שפגשתי ברחוב.

אבל אף פעם זה לא מצליח לעבור, לצאת מן הראש שלי אל האצבעות ולהיכתב שחור על גבי לבן.

כמו חומת לבנים.

אז אני כותבת סיפורים קצרים, ומשתמשת במטאפורות שחוקות, ושונאת, שונאת את מה שאני כותבת.

אז אני קמה להתקלח.

וכמו תמיד אני עומדת ערומה מול המראה, בוחנת היטב את עצמות הבריח והאגן, ודואגת שהן יישארו בולטות.

מלטפת את הסימנים האדומים על הירכיים, מזכרת לכל אותם לילות של דיכאון ובכי היסטרי ורחמים עצמיים, לילות מלאים בוודקה זולה ובסכינים חד פעמיים.

ואני יוצאת מהמקלחת, ומתיישבת על החלון בחזייה ותחתונים, וחושבת שהלוואי והיית רואה אותי עכשיו.

אולי היית חושב שאני מיוחדת.

אבל אני נראית בדיוק כמו כל אותן בחורות היושבות בחלונות ומצפות לאהבה שלא תבוא.

אני חושבת הרבה, עליך.

לפעמים אני רוצה להתקשר, רק לשמוע את הקול שלך.רק להרגיע ולו לרגע את הגעגועים והכמיהה.

ואז אני חושבת "מה הטעם". מה הטעם באמת. הרי אין לי מה להגיד לך.

אני עוד זוכרת את המריבה ההיא, האחרונה.

אמרת שאתה הולך.

אני עניתי שחבל שלא היית מסוגל לאהוב אותי קצת יותר.

אבל אתה לא אוהב אף אחד, בטח שלא אותי.

והלכת.

הלכת לחפש בחורות אחרות, מזויפות, בלי צלקות ובלי חלומות שבורים, שימכרו לך שקר שהן לא צריכות אף אחד שיאהב אותן.

והלב שלי נקרע מבדידות וגעגועים.

אבל זה לא הופך אותי לחזקה יותר.

זה רק הופך אותי לפחדנית יותר.

מפחדת לחזור. מפחדת להודות בפני עצמי שנכשלתי. שלא הצלחתי לכתוב, שאני לא סופרת אמיתית.

שאני צריכה לקפל את החלומות שלי ולארוז אותם בקופסה, ולהתחיל להתבגר.

חשבתי שזה יהיה אחרת.