שנה עברה מאז יום החתונה שלנו, שלאחר כמעט 10 חודשים של הכנות+ שבועיים אחרונים של לחץ, היה מושלם. אני זוכרת שבדרך הביתה, שאלתי את בעלי הטרי "מה, כבר נגמר?"
כולם מדברים על כמה הערב הזה הוא מדהים, חד פעמי, מיוחד במינו, והכלה היא בעצם נסיכה או מלכה. והאגדות הרי תמיד מסתיימות ב"הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
אבל אגדות לחוד ומציאות לחוד. ועם כמה שזה כיף גדול להתחתן, מדובר רק בכמה שעות, שלאחריהן הכל מתחיל.
כל פעם מחדש מחלחלת בי ההבנה כי עוצמת הקשר נמדדת דווקא ברגעים הפחות יפים. בריבים, בוויכוחים, בהחלטות החשובות של החיים המשותפים שצריך לקבל ביחד. בהתפשרויות, בויתור על האגו.
כשצריך לדעת להקשיב, לתמוך, לעודד ולהרים מתוך תהומות.
שלא תמיד צריך מחוות רומנטיות גדולות, אלא פיסות של תשומת לב, דאגה ואכפתיות.
הרומנטיקה, הריגוש, התשוקה והפרפרים מתגלים דווקא ברגעי השגרה השוחקת.
שהחברות וההערכה- הן הבסיס.
לפני כמעט חמש שנים הוא הציע שנצא לפאב "בתור ידידים". ובסופו של דבר זכיתי בבעל נפלא, אוהב, תומך ומפרגן, שתמיד נמצא שם בשבילי.
שמקבל בהבנה את כל השריטות והמוזרויות שלי. שמצחיק אותי ומבשל לי אוכל טעים.
אני מאחלת לנו עוד הרבה שנים מלאות אהבה ואושר. שנחווה הרבה חוויות יפות ומרגשות, המשך פרויקטים מוצלחים ושנגשים ביחד את כל החלומות שלנו.
והכי חשוב – שתמיד נמשיך להיות החברים הכי טובים אחד של השנייה.
כינוי:
.Fake Reality
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
