אני: פעם הייתי כוסית.

אבא שלי: ומה עכשיו, את זיינית?

הא הא.

לא עדכנתי הרבה ולא הייתי פה ממש, בגלל שהמחשב שלי נהרס. הפסקת חשמל גרמה למאוורר, להארד דיסק ולספק להישרף וללכת לעזאזל. זה פשוט מעצבן. נורא. הכי גרוע שלא עשיתי גיבוי לכלום- ככה שהרבה דברים חשובים פשוט נמחקו.כרגע אני כותבת מחבר שלי.

השבוע עצביי היו רופפים במקצת, בכיתי איזה שלוש פעמים מעצבים ועייפות, והיה לי חשק נוראי לזלילות, בעיקר זללתי ממרח שוקולד בכפית, מה שלא עשיתי הרבה מאוד זמן.

לפני שבוע ביום חמישי נפגשתי עם חברות שלי מהטירונות. אנחנו עדיין שומרות על קשר, טלפונים פה ושם. לא להאמין איך אחרי כמעט שנתיים אנחנו מוצאות את הזמן להיפגש, אני לא חושבת שיש עוד אנשים ששומרים ככה על קשר.

בכל מקרה, נורא דאגתי שאני לא אצליח לצאת בזמן מהבסיס, אבל בסוף הספקתי.

נפגשנו בעזריאלי, ישבנו ביטבתה ואכלתי תפו"א ברוטב שמנת פטריות. הייתי כל כך רעבה, כל היום נשנשתי כמה קרקרים ושקית שוקו.

הפגישה לא ארכה הרבה זמן, אבל בכל זאת זה היה כיף.

אחרי זה נסעתי לישון אצל חבר שלי, ועוד היה לי כוח לשבת איתו בארומה.

את יום השישי ניצלתי לעשיית סדר בארון ובחדר שלי, ולקרוא הרבה ספרים. לפעמים זה כיף להתחיל לנקות בחצות.

ביום ראשון היה טקס הסמכה בבסיס. האמת, שהייתי אמורה לשמור בדיוק בזמן הטקס, ועד בערך הרגע האחרון לא ידעתי מה יעלה בגורל השמירה. בסוף ביטלו לי אותה, תודה לאל.

הטקס היה מרגש מאוד, בעיקר כי אלו חניכים שאני מכירה ואוהבת, וראיתי אותם מההתחלה, עוד רק שהם התחילו.

אחרי זה היו אמורים לצאת לאנשהו, ודווקא תכננתי להישאר לישון בבסיס ורציתי, אבל משום מה החברות שלי גרמו לי להרגיש לא רצויה. שאלו אם אני ישנה בבסיס, ולמה שלא אחזור הבייתה כי בטוח יהיה לי עם מי לחזור. נתנו לי הרגשה שאני לא רצוייה, שהן לא רוצות שאני אבוא איתן. ופשוט הרגשתי כל כך מגעיל, ובכיתי בתחנת רכבת, על למה זה תמיד קורה לי. למה לכל הרוחות, אני כמעט אף פעם לא מרגישה חלק מכלום.

ביום שלישי לקחתי יום חופש, ועשיתי יום כיף בת"א עם אמא. לרוע מזלנו ירד גשם, אבל לא רציתי לוותר, כי כל כך חלמתי על החופש הזה שאני אקח... בסוף יצא לנו להסתובב קצת... ואמא קנתה לי תיק יפה כמו שרציתי.

חוץ מזה, קיבלתי דרגה- אני סמלת!!!

עוד חודשיים לשחרור, בקרוב תגיע לי מחליפה, קשה לי להאמין שזה קורה.

עכשיו אני נמצאת אצל חבר שלי.

אתמול עשו לכבודי ארוחת שישי חלבית:) יצאנו גם בערב עם חברים שלו, ולשם שינוי דיי נהניתי. אני כנראה צריכה למצוא את כמה האנשים שבאמת כיף לי איתם והם מעניינים, ולאט לאט להתחבר אליהם.

הבאסה היחידה, שהיינו בירושלים, והיה ממש קר, ובגלל שהיינו חבורה גדולה של אנשים- לא היה לנו מקום בפנים בשום פאב, ככה נאלצנו לשבת בחוץ, והרגשתי איך לאט לאט אני מפסיקה להרגיש את כפות רגליי מרוב הכפור.

בתקווה לשבוע יותר מוצלח.

ביום חמישי בלילה, לפני שהלכנו לישון, הוא חיבק אותי ולחש לי באוזן כמה הוא אוהב אותי, והרגשתי כאילו זכיתי במיליון דולר.

אם זו לא אופטימיות, אני לא יודעת מה כן.

לאחרונה יצא לי להסתכל על עצמי במראה.

עליתי היום על המשקל- 51 קילו.

ואתם יודעים מה? לא אכפת לי.

כי מהמראה ניבטת אליי בחורה רזה. אז נכון, עד לפני כמה חודשים הייתי 45-46 קילו. הייתי רזה- שדופה. רזה מדיי. רזה חולה.

ועכשיו, אני מסתכלת על עצמי, ואני לא מבינה מה חשבתי לעצמי שאני צריכה דיאטה.

משום מה החלטתי, שאם אני 1.57 אני צריכה לשקול 46-47.

ולא, אני סביב החמישים.

ואתם תסתכלו עליי ברחוב, ותראו בחורה רזה. לא שמנה, לא מלאה, לא עם שני קילו עודפים.

החזה שלי התמלא, ונראה כמו ציצי ולא כמו שאריות, הבטן שלי שטוחה טבעית (כן, ככה נולדתי), המותניים שלי צרות מאוד. יש לי ירכיים קטנות, בדיוק כמו שירכיים צריכות להיראות, לא צרות מדיי. ויש לי קצת תחת. אז מה. השיער שלי נעשה יפה יותר, מלא יותר.

ואני יודעת שאני יפה.

אני רזה, המשקל שלי לפי BMI הוא 20.69- תקין נמוך!

הבגדים שלי יושבים עליי טוב, אני עדיין מידה 36-38.

אני לא נלחמת בעצמי יותר.

עייפתי.

אני רוצה את עצמי בריאה, מאושרת, חיה.

לפני שנתיים וקצת, הייתי אנורקסית.בשביל מה עברתי את התהליך הזה, בשביל מה  קמתי מהמוות וחזרתי לחיים. בטח לא בשביל לחזור לזה שוב.

אני בחרתי לחיות, והיום, אני בוחרת לחיות שוב.

אני בוחרת לאהוב את עצמי.

אני לא אשקר.

אני כן ממשיכה לשמור. אני כן אוכל לחם קל, ומעדן דיאט וגבינה רזה.

ואני שותה קפה עם חלב 1% (האמת שזה עניין של הרגל).

אבל אני לא אמנע מעצמי, ובטח ובטח שלא ארעיב את עצמי.

אני לא אלקה את עצמי בכל פעם שחרגתי מהתפריט.

אז כן, אני אוכל מסודר, ולא אמלא את עצמי בג'אנק- כי זה עושה לי חצ'קונים וכאבי בטן, אבל מצד שני- אם יבוא לי משהו טוב, אם יבוא לי להתפנק, אני לא אחשב כל קלוריה.

אני לא רוצה מראה של ילדה בת 16 אנורקטית.

אני רוצה את המראה שלי עכשיו, יותר סקסי, יותר נשי.

אני לא נכנעת יותר, לאף תכתיב.

מי קבע שאני צריכה להיות רזה עד מוות?

מי קבע שאני צריכה עצמות כמה שיותר בולטות?

אני לא נלחמת יותר.

נכון שכמו כל בחורה אם אני ארד שני קילו אני אשמח, אבל אני לא אתחרפן בשביל זה.

אני בעד אכילה בריאה.

אכילה מסודרת.

אני בעד חיים.

אני מוותרת, עכשיו, לתמיד, על מאבק סיזיפי שלא מוביל אותי לשום מקום.

אני מוותרת על דיאטות הרעבה.

אני זוכרת את עצמי אנורקסית.

אני זוכרת את עצמי לא מזמן, עצובה, מדוכאת, חסרת שמחת חיים. החזיות שלי היו גדולות עליי, הייתי חיוורת, השיער שלי היה דליל ומגעיל.

אני לא אעבור את זה שוב.

אני רוצה לחיות.

אני רוצה להיות בריאה, לאהוב את עצמי ולא להתעסק כל הזמן באוכל.

חשבתי שאין לי מה להציע מלבד מראה חיצוני. חשבתי שאם אני יפה ורזה עד כאב- זהו, זה הכל.

זה לא ככה.

אף מידה, אף גבר, שום דבר לא שווה את זה.

החבר שלי אוהב אותי כמו שאני. להפך, הוא שמח שיש לו יותר תחת לתפוס.

ומי שלא נאה לו, אני שמה עליו כזה פס.

בעיתוי מעניין, דוגמנית בחרה לכתוב על הנושא הזה.

הפוסט שלה, רק גרם לי לחשוב ולשמוח שיצאתי משם, מהמחלה הרעה הזו.

הצטרפו למאבק.

אני הצטרפתי.

הדר,

אוהבת את עצמה כמו שהיא.

ועם המחשבה הזאת יצאתי היום לרחוב, ולא הפסקתי לחייך.

הרבה זמן לא כתבתי מה *באמת* קורה איתי.

כבר נובמבר, ועדיין אני מסתובבת בבית עם בוקסר וחולצת טי קצרה.

אני אוהבת את השלווה הזו של יום שבת בבוקר, כששקט ואין כלום על הראש, אפשר להסתובב קצת בישרא ולגלות בלוגים חדשים....

באמת שלא קורה יותר מדיי.

בצבא הזמן עובר. אני פחות שמה על זה שאני צריכה להישאר עד שעות מאוחרות, כבר פחות אכפת לי מהכל. אני פשוט בראש של "אני אוטוטו משתחררת" ואני אדישה להכל.

ביום חמישי חזרתי רק בעשר בלילה הביתה, אבל זה כבר היה כל כך לא אכפת.

ישבתי מול הטלוויזיה, ואכלתי, ושתיתי קפה עם קיט קט שאמא הביאה מחו"ל, ופשוט נחתי.

חוץ מזה קיבלנו גם רהיטים חדשים, וסוף סוף הלשכה נראית כמו לשכה אמיתית, כמו שצריך. בתחילת השבוע סידרנו את כל הקלסרים, ואני מרוצה שאני אשתחרר במחשבה של "בסוף היה יפה פה".

לא יוצא לי לראות חברים יותר מדיי בזמן האחרון, אבל זו תקופה כזו, כנראה.

לפני שבועיים כשחבר שלי היה אצלי, יצאנו ביום שישי עם חברים שלי לפאב, וקרה שם משהו שהרגיז אותי מאוד.

הזמנו פלטת פסטלים, ואז המלצרית שאלה אם אנחנו רוצים פלטת מטוגנים. לא הבנתי את ההבדל, רק שזה עולה יותר כסף. אמרנו לה שאנחנו רוצים את הפסטלים.

הפלא ופלא, גילינו בחשבון שחייבו אותנו על פלטת מטוגנים! אם ההבדל היה כמה שקלים לא הייתי אומרת כלום, אבל ההבדל היה שלושים שקל!

הסברנו למלצרית וגם לאחראי משמרת על העניין, שבאמת לא הבנו מה ההבדל, שאמרנו למלצרית בפירוש שאנחנו רוצים את הפלטה היותר זולה.

אבל הוא בכל זאת חייב אותנו.

לא שילמנו על הכל, חלק מהטיפ שהחברים שלי שמו הלך על זה, ככה שמלצרית לא נשאר טיפ, אבל ממש לא אכפת לי.

אני לשם לא חוזרת!

שבוע אח"כ זה התאזן, כשאני והחבר ישבנו במקס ברנר בהרצליה. המקום הזה כזה כייפי, פשוט תענוג לשבת שם.

הזמנו את המנה שנקראת "בפלה", שזה וופל בלגי, שיש עליו קרם שוקולד וגלידת שוקולד, ופצפוצי שוקולד.

וגם את הפונדו, עם שוקולד מריר ושוקולד חלב, והכל היה פשוט מעולה וטעים, ולא היה לי אכפת לי בכלל מהקלוריות.

אגב, דיאטה, אני באמת מנסה לשמור. התחלתי לקחת איתי קופסת ירקות לצבא, וזה דיי עוזר. הבעיה שלי היא שאני אוכלת סתם "כי בא לי" או כי "משעמם לי". רוב הזמן אני משתדלת להתגבר על זה, חבל רק שבסופי שבוע זה יותר קשה.

בא לי לעשות משהו חדש.

כשאני נוסעת ברכבת בא לי לשנות את כיוון הנסיעה.

בא לי דברים חדשים, שונים, מרגשים, מעניינים.

אני מרגישה קצת ריקה בזמן האחרון.