במסגרת הלימודים הכרתי והתקרבתי לשניים- בחור- ג' ובחורה- ק'. היינו שלישיה מלוכדת, יושבים יחד בהפסקות,בשיעורים, מדברים, מרכלים.

לפני שבוע, ק' אמרה שזה מרגיז אותה שאומרים שהשואה הייתה רק של היהודים, והנאצים רצחו גם הומואים צוענים, חולי נפש ומפגרים, וזה מעצבן אותה שלא זוכרים גם אותם. אני וג' הסברנו לה שזה נכון, אבל מי שהיה ה"יעד" היו היהודים, בני הלאום שכמעט ונמחקו היו היהודים, וההומואים, צוענים, מפגרים וחולי נפש היו במחנות ריכוז ועבודה, ולא נרצחו בתאי גזים- עם כמה שההיררכיה הזו חולנית.

ואז היא אמרה "חבל שלא השמידו את כל היהודים בשואה".

אני ו-ג' היינו בשוק מוחלט.

היא אמרה משהו שהדת זה דבר נורא, שהדוסים קובעים לנו את מהלך החיים, שאם היא הייתה בוחרת מה להיוולד היא בכלל לא הייתה רוצה להיות יהודיה והיא פגאנית בכלל, היה לה מין תירוץ שכשהיא עלתה לארץ בגיל 6 הדבר הראשון שהיא למדה זה שסקלו אותה באבנים וקראו לה רוסיה, ולסיכום העניין: היא אנטישמית.

אני גם לא דתייה במיוחד. אני לא חושבת על הדת שלי יותר מדיי זמן, אין פה עניין של כבוד או גאווה. אני מכבדת את הדת, אני חושבת שיש בה דברים נהדרים וחכמים, אבל זה לא אישיו בחיי. נולדתי לתוך זה ואני לא חושבת על זה יותר מדיי.אני אומנם חוגגת את החגים, יותר מתוך מנהג מסורתי- משפחתי, אבל אני לא שומרת על כיפור, על פסח כשר, על שבת ועל כשרות. גם אותי מעצבן שיש פה סוג של כפיה דתית, שאין נישואים וגירושים אזרחיים, שאין תחבורה בשבת, שהחרדים חיים על חשבוננו ושתמיד צריך להתחשב בהם.

גם לי לעיתים יש ביקורת כלפי דרך ואורח חייהם, ובטח כלפי הדת וגם כלפי אלוהים.

אותה בחורה יכולה להיות פגאנית, מצידי שתהייה בודהיסטית. זה באמת לא משנה לי, אני מכבדת כל דת וכל אמונה שהיא, כל אחד בוחר לו דרך חייו ואמונתו, גם אם אני לא תמיד מסכימה איתה.

ודת, זה ממש לא משהו נורא. מה שנורא זה אנשים שמשתמשים בזה כהצדקה לקיצוניות, זה אנשים שהופכים אותה לאמצעי להשגת כסף ואנשים שכופים אותה על אחרים.

אבל מכאן ועד להגיד כזה משפט נורא?

ניסינו להתווכח איתה. להוכיח אותה. להסביר לה שהיא מלאת שנאת חינם. אולי גם בנו יש גזענות מסוימת, אבל לצורך העניין, אם ניקח את זה לצד הפוליטי, לא הייתי רוצה שיהרגו את כל הערבים.

אמרנו לה שבכל אחד פגעו. ילדים זה דבר אכזרי. נכון, זה מאוד פוגע ומעליב, אבל היי, מי לא נעלב? מי לא נפגע? את מי לא נידו או על מי לא צחקו בחייו? על כל אחד ואחד מאיתנו. אבל לא, היא המשיכה להתעקש על זה, ולהגיד בגאווה מסוימת "אני אנטישמית".

הרי אם כל היהודים היו מושמדים היא לא הייתה קיימת. זה כאילו הצדקה לשואה. כאילו זה בסדר לרצוח אנשים ולכלוא אותם בגטאות. כל המשפחה של אבא שלי נספתה בשואה. מבחינתי- זה כאילו שהיא תבוא ותאמר: היה מגיע להם שהם נרצחו, חבל שלא השמידו את כל המשפחה.

איך בנאדם שחי פה, מדינה בעלת צביון יהודי, שלומד באוניברסיטה על מלגה יכול לומר דבר כזה?

אם זה היה מגיע מילדה בת 16, הייתי אומרת, מילא. נו, זה הגיל. אבל לשמוע את זה מבחורה בת 20, זה מאוד מאוד צורם. זה פשוט משפט מגעיל ואכזרי. מי שחושב מחשבות כאלו מוטב שישמור אותן לעצמו. מוטב שילך לגור בארץ אחרת, באירן אולי. אם היא שומעת את זה מהבית, אז זה עוד יותר גרוע. כי  אותה ספציפית לא שאלו אם לבוא לפה והיא אולי לא יכולה לממן עזיבה לארץ אחרת, אבל אם אמא שלה והסבים שלה שעלו לכאן וקיבלו סל קליטה חושבים ככה- זה עוד יותר גרוע וחמור. אני מקווה מאוד שלא.

רק השבוע חברי כנופיה ניאו נאצית נשלחו לכלא. היא אולי לא תחלל מצבות ותפגע באנשים, כי היא לא בחורה אלימה, אבל מה ההבדל? הרי התירוץ המכריע של כולם היה קשיי הקליטה שלהם פה. וגם התחילו ממחשבות של "היה צריך להשמיד את כל היהודים, וחבל שלא". דעות שמצדיקות את השואה. וזה משהו שלא נסלח בעייני.

מאז, אנחנו לא מדברים איתה, עד שהיא לא תתנצל.

זה לא משהו שהייתי מצפה לשמוע ממנה. היא בחורה אינטליגנטית, יצירתית, וכשרונית. זה קצת כואב ולא נעים, שעכשיו צריך להתעלם ממנה באופן מופגן. לצערי זה הפך וזלג לרכילות כיתתית וזולה. ואני לא מרחמת עליה, אבל לא הייתי רוצה שכולם יתחילו להתעסק בזה, למרות שלא ממש אכפת לה, היא מאוד אאוטסיידרית.

אני וג' מאוד נסערים מהעניין, עד עכשיו. הרי אין שום הצדקה לכזה דבר, גם לא במחיר של משיכת תשומת לב או רצון להיות מגניב קשוח ואפל, או לא יודעת מה. להצדיק ולתמוך ברצח עם (ולא רק של היהודים) זה דבר מזעזע, מחריד ולא נסלח.

תודה רבה לכל מי ששיתף פעולה, שאלתם שאלות בהחלט מעוררות מחשבה.

כמה אנשים (ומי) באמת מכירים אותך לדעתך?

עצוב לומר את זה, אבל אף אחד לא מכיר אותי באמת. גם לא החברים שלי. יש את הילה, שאנחנו חברות כבר 16 שנה, שאני מניחה שמכירה אותי הרבה יותר, וכמובן החבר וההורים שלי שמכירים אותי טוב מאוד, אבל עדיין, אני לא יודעת עד כמה הם מכירים אותי. אפילו שביני לבין החבר שלי יש המון אינטימיות וקרבה, עדיין יש פנים באישיות שלי, אולי דברים שהייתי בעבר, שאותם הוא לא מכיר.

בסולם מ-1 עד 10 איזה ציון היית נותנת לעצמך מבחינת היופי?

שאלה קשה. כמובן שזה תלוי בהרבה גורמים. ככל שיש לי מצב רוח יותר טוב, ככה אני ארגיש יותר טוב לגבי המראה שלי. כשאני קמה בבוקר וסתם בבית עם הפיג'מה והשיער הלא מסודר והמשקפיים הציון שאתן לעצמי יהיה 2-3. כשאני מתלבשת יפה ומתאפרת ומרכיבה עדשות וכו' אז אני בהחלט יכולה לתת לעצמי 8-9. באופן כללי אני אדרג את עצמי 6.5-7. סה"כ אני לא מאותן בחורות מדהימות ביופיין, אבל יחסית לבנות שאני מכירה אני נראית יותר טוב. יש לי פנים יפות וגם הגוף... נכון, תמיד יש מה לשפר, אבל סה"כ אני אוהבת את הגוף שלי כמו שהוא.

היכן תהיי ומה תעשי בעוד 10 שנים?

אני לא יודעת מה אעשה מחר! עוד 10 שנים אני אהיה בת 31, בטח אגור בבית משלי, עם בנזוג או בעל או איזה תינוקיJ מה אעשה? מקווה שאעסוק בעבודה שבה אוכל לשלב את אהבתי הגדולה: כתיבה וספרים.

החבר יודע על הבלוג?

כן. הוא אפילו קורא.

מה המוטו שלך?

"כולם מתים בסוף, לא כולם חיים בדרך". זה היה כתוב גם בספר מחזור. וגם "מים שקטים חודרים עמוק".
תתארי את זיכרון הילדות שהכי עושה לך טוב.

יש לי המון זיכרונות מהילדות, שזה מדהים בכלל שאני זוכרת אותם. אני חושבת שאחד הזיכרונות הטובים הוא הביקור בקיבוץ אצל סבא רבא ז"ל וסבתא רבא מדי חופש גדול. אני זוכרת גם שהתרגשתי לפני שנולדה אחותי הקטנה ביותר.
האם יש לך מושא חיקוי והערצה? פרטי.

אני לא חושבת שיש לי כאלו. אני אוהבת כמה דמויות בגוסיפ גירל, אבל לא נראה לי שזה נחשב.... כמובן שיש אנשים שאני אעריך, אבל אין מישהו שאני מעריצה או מנסה לחקות את דמותו.
מה המטרה/ות שלך נכון לעכשיו? מה יהיה התהליך שתעברי בכדי להשיג אותה?

כרגע, המטרה שלי היא להוציא 100 בכל המקצועות במכינה, על מנת שיהיו לי הכי הרבה אפשרויות לבחירת מקצוע ללימודים. אני רוצה את הציון הגבוה ביותר, ולשם כך אני באמת לומדת ומכינה שיעורי בית לשם שינוי.
מהם הפחדים שלך?

מוות, מחלות ותאונות לאנשים שאני אוהבת.
מהן האובססיות שלך?

אני אובססיבית לסדר וניקיון. אין, אני פשוט חייבת שהכל יהיה מסודר, מאורגן, נקי ובמקום שלו. אני יכולה להשתגע אם מישהו משאיר לי בגדים על הרצפה, ואם אני אראה כיור עם כלים לא נקיים.
ממה החיים שלך מורכבים בעיקר?

אני בלימודים עד שעות הצהריים, אחרי הלימודים אני מכינה שיעורי בית ועבודות, וכשיש לי זמן אני קוראת, גולשת באינטרנט וצופה בטלוויזיה. בסופי שבוע אני נפגשת עם החבר וגם עם החברים, שלי או שלו. שעמום, אה?

היית נפגשת עם אנשים שהכרת ברשת, כמוני למשל?

כבר נפגשתי עם בלוגרים, אז אני לא חושבת שתהיה לי בעיה. כמובן תלוי מי ומה מידת הקשר, למרות שאני מנסה להפריד בין החיים האמיתיים לוירטואלים.
האם את חושבת שאכילת יתר כפייתית דומה לאנורקסיה, בתור מי שהחלימה מאנורקסיה? למה? ומתוך נסיון שלך עם אנורקסיה, מה את ממליצה לאכלנים כפייתיים לעשות על פי קווי דמיון לאנורקסיה על מנת להחלים? (שאלה קצת מסובכת)

כן. הפרעות אכילה זה לא רק אנורקסיה ובולימיה, זה גם אכילה כפייתית, ובהחלט יש קווים מקבילים. אי האכילה הוא רק תסמין לבעיה גדולה יותר, הרי אנורקסיה זה קודם כל בראש. בגדול, זוהי בעיה רגשית שמקבלת ביטוי באי אכילה או בכמות מאוד מצומצמת של מזון. אני מאמינה שגם אכלנים כפייתית פונים לאוכל בצורה מטורפת, בגלל שיש להם איזשהי בעיה סמויה. אני לא כל כך יודעת לתת המלצות, שכן מעולם לא חוויתי את זה, אבל ההצעה שלי היא לפנות לטיפול של דיאטן/ית קליני/ת וגם של פסיכולוג. כך הייתי מציעה גם לאנורקסית וגם לבולמית, כי לבד, לא תמיד מצליחים.
בריבים טריוויאליים עם ההורים, את מאלה שנכנעים או מאלה שעונים?

כבר המון זמן שלא רבתי עם ההורים, אבל פעם ככה ופעם ככה. להתווכח איתי זה סיוט, כי אני חייבת לומר את המילה האחרונה.
מה את חושבת על הרעיון שלי (שיצא מטיוטה ברגע שאני אסיים לערוך אותו), לעשות פוסט שהוא סיור בבית שלך מתמונות שצילמת ברחבי הבית? שעמום או מקוריות? האמת היא שאני הבנתי שכל מי שמנוי וביקש אישור אצלי, כבר מכיר אותי טוב אבל לאו דווקא מכיר את הסביבה שלי ויודע איך הכל נראה באמת.. ובמילא הייתי באטרף לצלם שטויות עם הנייד..

חשבתי על זה לא מזמן האמת, וזה רעיון נחמד, אומנם לא מקורי. אני חושבת שלא יקרה שום דבר אם גם אחשוף איך הבית שלי נראה, ואולי אעשה זאת בהזדמנות.
נכון שאלות מקוריות?:)

אכןJ

לפני כמה זמן, ראיתי בבלוג של -פילי רעיון מקסים. היא ביקשה מהקוראים שלה שישאלו אותה שאלות, בכל נושא, בכל עניין, והיא ענתה עליהן בפוסט מיוחד.

ממש אהבתי את הרעיון, והייתי רוצה מאוד ליישם אותו כאן (למרות שנדמה לי שיודעים עליי הכל), אבל זה תלוי ברמת שיתוף הפעולה שלכם.

אז, אני פונה אליכם: הקוראים הקבועים,  וגם אלו שקופצים לבקר מדי פעם, אתם מוזמנים לשאול כמה שאלות שבא לכם, בכל נושא שהייתם רוצים לדעת עליי.

אני ממש אשמח אם זה ייצא לפועל.

תודה,

פייק.

לא מזמן הצטרפתי לחלק ברשת חברתית עצומה בגודלה, הנקראת "פייסבוק". כן, לאחר שכנועים רבים הצטרפתי לעניין, ואני טורחת להיכנס כאשר מעדכנים אותי במייל על משהו חדש.

נדמה לי שאני האדם היחיד שלא מצליח להבין על מה כל המהומה. מה כל כך ממכר, מלהיב באתר אינטרנט הזה? רק לי זה נראה מוזר, שאנשים שבחיים לא דיברת איתם תצטרף אותם לרשימת החברים שלך רק כדי שיהיו לך הרבה חברים? רק לשם הפוזה? למשל, מישהו שהיה איתי ביסודי צירף אותי לפני זמן מה לרשימת החברים שלו. האינטראקציה היחידה בינינו הייתה שבכיתה ב' הוא גנב לי ציור. זהו. ועוד כל מיני אנשים ששכחתי ממזמן על קיומם, נכנסים לי לחיים. אז מי שאין לי בעיה עקרונית איתו אני מאשרת, כי לא נעים, אבל מי שאני לא סובלת אני מתעלמת.

רק לי זה נראה צבוע ומזויף שיש לך 215 אנשים ברשימת החברים אבל אף אחד מהם הוא לא חבר אמת? אבל עם אף אחד מהם לא תחליף מילה אם תראה אותם ברחוב, לא יעניינו אותך הצרות שלהם ואתה לא תעניין אותם, יש ביניכם רק ניכור וירטואלי ולא חברות אמיתית.

למה לצרף בנאדם ולקרוא לו "חבר שלי" אם הוא לא באמת חבר שלך. אם לא תתקשר אליו כשאתה עצוב או שמח או סתם רוצה לדבר.

כנראה אני מיושנת ממש.

בכלל, חברות נראה לי ערך בעל הרבה יותר משמעות מסתם דף בפייסבוק. הייתי קוראת ספרים על חברויות כמו "האסופית" ו"פצפונת ואנטון" ובטח עוד כל מיני שאני שוכחת. ותמיד קינאתי בהם.

בתור ילדה לא היו לי הרבה חברים, יותר נכון, כמעט ובכלל לא.

בכיתה א'-ב' הייתה לי חברת ילדות, ואז בכיתה ג' עברתי דירה לרחוב אחר. היום המרחק בינינו נראה פעוט, אבל אז זה נראה משמעותי. בנוסף, כשעלינו לכיתה ג' עשו ערבוב מחדש של כל הכיתות בשכבה, ככה שהילדים שלמדתי איתם בכיתה א' ו-ב' לא היו אותם הילדים שלמדתי איתם מכיתה ג' ואילך.  ואותם ילדים, שהתחברו לאותה חברה גרו ביחד, ואני תמיד הייתי הולכת הביתה לבד. בנוסף אני מאוד ביישנית, וכילדה הייתי יותר ביישנית ממה שאני כיום, והיה לי קשה ליצור קשרים חברתיים. הייתי בורחת הרבה לספרים ולטלוויזיה ולעולמות משל עצמי.

אף פעם לאורך הילדות לא היו לי חברים של ממש. נכון, הייתה לי את הילה, שאנחנו מכירות מאז הגן ובעצם חברות מאוד טובות עד היום, ובחטיבה היו עוד כמה בנות שזה היה שטחי יותר, אבל אף פעם לא הייתי חלק ממשהו. אף פעם לא הזמינו אותי למסיבות כיתה, וליציאות ולל"ג בעומר. היו את המקובלים והלא מקובלים, ואני הייתי מהילדים הדחויים, ואני באמת לא מבינה למה. אני נהיית עצובה עכשיו משום מה.

רק בתיכון הכרתי את החברים שהם החברים של היום. וגם, זה היה בגלל שהם היו חברים של האקס שלי. בכיתה י' זו הייתה הפעם הראשונה מאז כיתה ד' שעשיתי ל"ג בעומר. בפעם הראשונה התחלתי לצאת, לבלות, לחלוק. היינו חבורה גדולה בתיכון, אז כבר לא היו מקובלים- לא מקובלים. עם הזמן הצטמצמנו. אני ניתקתי קשרים. התאכזבתי מאנשים. היום אנחנו יחסית בסדר גודל קטן.

לפעמים זה קצת מייגע, כולנו השתנינו. שלא תבינו לא נכון, הם אנשים מקסימים, באמת. אני אוהבת אותם מאוד. אבל יש פעמים שזה פשוט נמאס. כלומר, כולם נורא חכמים וחרשנים, חננות כאלו. לפעמים מציק לי שיש לעיתים דיבורים על כך שמי שלא ריאלי כמוהם- פחות טוב מהם. וזה לא נכון. או שאנחנו יושבים בפאב וכמעט אף אחד, חוץ ממני ומעוד כמה- לא מזמינים אלכוהול. אז בשביל מה ללכת? זה סתם תחושה מעצבנת ולא נעים מהמלצרית.

או נגיד שיש מישהו, שהוא ידיד קרוב שלי, שבאופן תמידי שוכח עליי פרטים חשובים.

או שיש הרבה פעמים שכל אחד נשאר בבית ביום שישי, עם עצמו, כי סתם לא יוצאים ולא עושים כלום.

אני חושבת שזה הרבה יותר מורכב ומתוסבך מכדי שאצליח להעלות את זה על כתב, יש תחושות שפשוט קשה מאוד להעביר אותן למילים, ולצערי לא כל תחושה אני יכולה לתרגם למילה.

אבל בכל זאת, לאחר שבתיכון הבנתי מי אמיתי ומי לא, לאחר שלמדתי ממי להתרחק, לאחר שבאמת נשארו האלה ששווה לבלות איתם, אני מסתכלת על החיובי. על זה שאנחנו תמיד מוצאים מה לדבר, על זה שיש לנו בדיחות פרטיות, על זה שלפני כמה זמן ישבנו כולנו בים, ולמרות שלא היה בזה משהו מיוחד, זה היה ממש כיף. ובעיקר, על זה שיש לי על מי לסמוך. נכון, לא תמיד זה איך שהייתי רוצה, ונכון, לא כולם חברי נפש, הבנתי והתפכחתי מהאשליה הזו שנהיה כמו אן ודיאנה מ"האסופית". אך אני יודעת שאצלי ברשימת החברים בפייסבוק יש פחות אנשים שגנבו ממני ציור בכיתה ב' ויותר אנשים שאני יודעת שתמיד יהיה לי זמן לדבר איתם בטלפון ועל מה, שאני תמיד אשמח לבלות בחברתם, שיהיו שם בשבילי אם אני אצטרך ואני אהיה שם בשבילם. אני יודעת שיש לי לפחות חברה אחת שהלכנו יחד לגן חובה ועכשיו אנחנו ביחד באוניברסיטה, וגם אם נדבר אחרי שבועיים שלא דיברנו, זה יהיה אותו הדבר, ותמיד נהיה שם בשביל להקשיב ולצחוק ולדבר ולבלות וליהנות. ובעצם, שאני חושבת על כל אלו, זה המון.

קצת קשה להאמין , ששבוע אני נחשבת כסטודנטית.

בפעם הראשונה שנסעתי ללימודים, הרגשתי כל הנסיעה איך הבטן שלי מתהפכת. הייתי כל כך לחוצה ונרגשת. דאגתי גם איך אני אסתדר מבחינה לימודית, אבל הרבה יותר מבחינה חברתית.

מבחינה לימודית, בינתיים הולך מצוין. אני מרגישה שאני בהחלט מתחברת לחומר הנלמד ועושה רושם שהוא מעניין. החלטתי באמת להשקיע את כול כולי, והשאיפה שלי היא לסיים עם הממוצע הכי גבוה שאפשר. הפעם, לשם שינוי מהתיכון ובכלל מבית הספר-  הרצון ללמוד, והאמונה בעצמי. אני מאמינה שאם רק ארצה, אני אצליח.

המקצוע הבעייתי זה אנגלית. אני לומדת אנגלית ברמה של 5 יח"ל. סיווגו אותי לפי הפסיכומטרי ככל הנראה, ובדקתי שהציון שלי שווה מבחינת הקורסים שחייבים לקחת בתואר למי שאין פטור כ"מתקדמים רמה 1", או לציון 100 ב5 יח"ל בגרות שעושים בתיכון. וזה קצת מלחיץ אותי, שכן הייתי בארבע יחידות, עם ציון סופי של 90. אנחנו כיתה יחידה מכל המכינה שלומדת ברמה הזו, כלומר, שמו אותי "עם החכמים". האנגלית שלי בסדר גמור, אבל לא מצויינת. אי אפשר להגיד שהיא ברמה גבוהה. אני אומנם מבינה את כל מה שהמורה אומרת, ואני גם בהחלט צופה בסדרות באנגלית ללא תרגום בעברית, אבל עדיין... בשיעור הראשון קיבלנו דף עם השלמת משפטים, והיו בערך 12 מילים שהייתי צריכה לשבץ, והכרתי בערך 4. ראיתי את הבחורה שלידי ואת הבחור שלידי כותבים במרץ, ורק אני הייתי תקועה והרגשתי טיפשה וחסרת אונים. בשיעור השני המורה חילקה אותנו לשתי קבוצות, לכל קבוצה נתנה נושא שהיינו צריכים לכתוב עליו ולדבר עליו כחמש דקות. היא נתנה נושא פלצני, שגם בעברית לא ידעתי מה לכתוב עליו. ושוב, אותה תחושה מתסכלת ומעצבנת. גם נדמה שכולם יודעים אנגלית פרפקט, מדברים שוטף, ואני רק מתה מפחד לדבר באנגלית. אני לא יודעת למה, אבל אני פשוט לא מסוגלת לדבר אנגלית בקול. בהמשך נרגעתי כשראיתי תלמידים מדברים וגם הם גמגמו קצת, אבל הייתי כל כך לחוצה שהיא תבקש ממני לדבר, לשמחתי זה לא קרה. את השיעורי בית שעשיתי עם המילון עשיתי דיי טוב נראה לי, אני מקווה שיהיה בסדר ושאני אתחיל להירגע.

מבחינה חברתית, יש בהחלט פרצופים מוכרים. יש שתי בנות שהיו איתי בשכבה שלומדות איתי מכינה, לצערי הבחורה שאני בקשר יותר קרוב איתה לא איתי בכיתה. מה גם שיש לי חברים שהתחילו שנה א', וזה נחמד להיפגש. סה"כ נראה לי שמצאתי את עצמי, יש בחור ובחורה שקצת התקרבנו יותר, אבל אני מסדרת עם כולם פחות או יותר, יש כאלו שפחות ויש כאלו שיותר.

גם התחלתי להבין מי נגד מי, ואני פחות מוצאת את עצמי מסתובבת באוניברסיטה כמו תיירת, מנסה למצוא את הבניין הנכון, אם כי אני עדיין צריכה מפה צמודהJ

הרבה שואלים אותי למה מכינה. נכון, רוב מי שלומדים איתי אין להם בגרות מלאה, או בגרות מלאה בציונים נמוכים, ולי יש בגרות מלאה, עם ממוצע שמונים. שזה נחמד, זה יפה מאוד, ויחסית למה שעברתי בתיכון ועם הדברים שאיתם נאלצתי להתמודד זה בהחלט הישג. אבל, זה לא מספיק.

מצד שני, יש את האנשים ה"חכמים" שחושבים שמכינה זה למפגרים/טיפשים וכו'. וזה לא נכון! יש אנשים שפשוט לא הולך להם לבגרויות. גם בגלל שגיל ההתבגרות הוא גיל קשה, וצריך להתמודד עם כל  מיני מצבים ובעיות, ולא תמיד יש את הראש ללימודים, וגם בגלל, שבדרך כלל בגיל הזה לימודים זה הדבר האחרון בסדר העדיפויות. אני מצטערת לפעמים שלא ישבתי על התחת ולמדתי והשקעתי. אבל מילא. וגם, ממתי ציונים בבגרות הם מדד למשהו בכלל... אבל זה נושא אחר.

העדפתי לעשות מכינה קדם אקדמאית, בעיקר כדי לשפר את סיכויי הקבלה, וגם בגלל שאני לא יודעת בדיוק מה ללמוד, וזה מאוד מכוון ועוזר. אני מעדיפה לשלם את הסכום הנכבד הזה לאוניברסיטה במקום לקורסי הכנה לבגרות, כי המבחנים שנעשה הם ברמה של אוניברסיטה, וכה פשוט יהיה לי יותר קל בשנה הבאה.

בתקווה לעוד שבוע מוצלח.

קצת קשה להאמין איך הזמן עובר. קודם כל אני אפתח בתודות. תודה לכל מי שקורא כאן (מעניין מי קורא אותי מאז שהתחלתי), לכל מי שמגיב, תומך ומעודד. אני לא תמיד מגיבה חזרה לתגובות, אבל דעו לכם שאני קוראת כל תגובה ותגובה, והן מאוד חשובות לי.

אני חושבת שאני מבין הבלוגרים הותיקים הפעילים. אני כמו אישה זקנה שראתה הרבה, ולא מתרגשת מכלום.אפילו שלפעמים אני קצת נדהמת ממה שהאתר הזה הפך להיות.

למשל, הבלוגרים הפופולרים. פעם היה אפשר למצוא שם איכות. היום- יש, אבל מעט. רוב הבלוגים הפופולרים הם על להקה לא מי יודע מה מגרמניה, או שהם... נו טוב.... אני אשתוק. כבר הפסקתי לקוות לראות יותר רמה, יותר איכות, כבר קשה לי יותר ויותר למצוא את אלו שיש להם כתיבה מרגשת, מעניינת, אמיתית, על רמה. למרות שמי אני שתקבע.

או בלוגי הנאצה. או אנשים רעים ללא שם שמגיבים נאצה לבלוגרים. זה פשוט, דוחה אותי. אם יש ביקורת- יש דרך. כשאני לא מסכימה עם מישהו, אני אדע איך לומר לו את זה בדרך נאותה, שלא תפגע בו.

ואם יש בלוג שלא מוצא חן בעייני- אני אלחץ על האיקס למעלה. לא ברור לי למה אנשים טורחים ומשקיעים בלכתוב בלוגי או תגובות נאצה, זה רק מוציא אותם חסרי מעש ופאתטיים.

אבל למרות הכל, זה האתר שממלא את שעות הגלישה שלי באינטרנט. מעבר למציצנות, אני שמחה שנפתח בפניי צוהר לעולמם של אחרים. לשמחתי, יש את הבלוגריות (כן, אני קוראת בעיקר נשים,יותר קל לי להתחבר) שדרך כתיבתן הן גורמות לי להתרגש, להתעצב, לשמוח, להתעצבן ובעיקר להזדהות- אני מרגישה ממש חלק מחייהן, כאילו הייתי חברה טובה.

יש את הפוסטים המומלצים בדף הראשי, פינה אהובה שהייתה צריכה להתקיים כבר ממזמן.

אבל בעיקר, זה כיף גדול, בשבילי.

אני מאוד אוהבת לכתוב, וזו הדרך הכי טובה בשבילי להתבטא. לעיתים אני לא מבינה אנשים האומרים "אוי, אני לא מעדכן כי קשה לי לנהל בלוג". אני לא מבינה מה קשה, כותבים שרוצים ושיש קצת זמן. כתיבת פוסט לוקח לי בממוצע 20 דקות. בדרך כלל זה פשוט זורם ממני.

מהות הבלוג השתנתה בשש שנים האלו. כשהתחלתי כאן, הייתי ילדה מתבגרת. בדרך כלל בגיל ההתבגרות אתה בדיכאון תהומי. רבים מכם וודאי יודעים, ששנות התיכון שלי לא היו שנים קלות. אלו ממש לא היו השנים הכי יפות בחיי, אלא היו צבועות בעיקר שחור. דיכאון, אנורקסיה, פגיעה עצמית, בדידות, והרגשה שאף אחד לא מבין אותי. הפוסטים של אז היו עצובים. הייתי מאוד בודדה. אני לא אכנס עכשיו שוב לסאגת – הדר וחברים, כי זה ארוך וסבוך ואם כבר, אקדיש לנושא הזה פוסט משל עצמו. אבל במקום הזה, יכולתי להוציא את כל מה שאני מרגישה החוצה. כאן לא הייתי חייבת לעטות על עצמי מסיכה, כאן לא הייתי צריכה לזייף חיוכים, ובעיקר לא הייתי צריכה למצוא חן בעייני אף אחד. כאן, קיבלתי תגובות תומכות. כאן, מצאתי לי חברה, של בנות רגישות כמוני. בנות רגישות- עצובות-מופרעות אכילה- שאף אחד לא מבין אותן. אם כי, למזלי הטוב, בתקופתי לא היו כל כך בלוגים המעודדים אנורקסיה ובולמיה. לא היו כל כך הרבה יומני "דיאטה" או יותר נכון- יומני הרעבה. בכל מקרה, ידענו לתמוך ולעודד אחת את השניה. אם תציצו פה בצד, תוכלו לגלות בנות מדהימות שנתנו לי הרבה כוח. בנות מדהימות שהסתכלתי עליהן בהערצה.

לאחרונה קראתי פוסטים ישנים שלי. קצת צחקתי, קצת הובכתי, קצת תהיתי. פעם הייתי כותבת פה- הכל. היום כבר לא. היום כבר אין כל כך פוסטים של כרוניקה, אלא בערך פעם בשבוע, אם לא יותר, אני כותבת כאשר יש לי משהו להגיד. יותר פוסטים המביעים רעיונות, מחשבות ורגשות שלי. וכן גם תמונות.

אני גם לא כותבת על הכל, כי אני חשופה.נכון, בחרתי לחשוף את עצמי. כן, יש פה אינספור תמונות שלי, ופרטים מזהים. שמות החברים הם שמותיהם האמיתיים. אני יודעת שלא תמיד הייתי זהירה עם הלינקים. אני יודעת שנתתי את האופציה לקריאה כאן בשל תמימותי הרבה. אני תוהה לעיתים, האם כל אלו שהיו ואינם עדיין מציצים לי לחיים. האם הם עדיין בתוך חיי כאשר אני אינני בתוך חייהם.

לעיתים הייתי רוצה להכניס פוסטים לטיוטות, שכן הם לא אני יותר. אבל בעצם, מה זה "אני" של אז ומה זה "אני" של היום? האם אני יכולה למחוק את העבר, ועד כמה? גם אם הרגשות והמחשבות כבר לא הכי רלוונטיים להיום, אבל הם עדיין חלק ממה שאני.

הבלוג הזה, בעיקר נתן לי הזדמנות להיות עצמי. בלי שאף אחד יבקר או ישפוט או יזלזל. אלא להפך, בעיקר זכיתי כאן להכי הרבה הערכה. אני חושבת שרק כאן, בין כותלי האתר הזה, בבלוג מספר 2144, אני יכולה להיות מי שאני באמת.