התחלתי מהפנים.

אני כמו בובת חרסינה, שהתנפצה לרסיסים כל כך קטנים, שאי אפשר להדביק אותם בדבק מגע.

ושוב שמעתי את אותן המילים המוכרות, מוכרות עד כאב.

והסתובבתי ברחובות תל אביב הסואנים, ולא שמעתי רעש, ולא הרגשתי את הרוח.

קיוויתי שאפול. אפול לכביש. ארגיש את האספלט משתפשף כנגד העור. אולי אשבור יד או גב או רגל או ראש. זה יהיה כאב נוראי, בלתי נסבל. אבל אולי לא אוכל להרגיש את הלב.

אולי זו פשוט אני.

אולי אני כמו שמישהו כתב לי "אינטליגנטית אבל עם חלקים רקובים באישיות".

כן, זו בטוח אני.

אני דפוקה, מטומטמת, טיפשה.

אני אפס.

אפס אחד גדול.

סביר להניח שזו רק אני, ולא אף אחד אחר.

אף אחד לא באמת מסוגל לאהוב אותי, לרצות אותי כמו שאני.

אני סתם פרצוף יפה.

התחלתי מהפנים.

העברתי את הלהב לאורך המצח, יורדת ללחיים, עד הסנטר.

הרגשתי שאני רועדת. לא ידעתי אם זה מהקור.

ושמעתי מוזיקה, את כל השירים הכי מדכאים והכי כואבים והכי מתארים מה שאני מרגישה.

והווליום היה על ההכי גבוה.

ובעיקר שמתי את hurt  שוב ושוב ושוב ושוב ושוב.

והרגשתי איך כל מילה צורבת אותי.

ונשכבתי במיטה, והדמעות יצאו.

והרגשתי כל כך, אבל כל כך עלובה.

והרגשתי שאין לי בשביל מה לחיות.

התחלתי מהפנים.

העברתי את הלב לאורך המצח, יורדת ללחיים, עד לסנטר.

כדי שגם פרצוף יפה לא יישאר ולא יהיה לגאווה.

הרגשתי כעס. ושנאה. ותסכול. ועצב נוראי שממלא אותי, ועוד שנייה אתפוצץ.

אני לא רוצה לראות אף אחד, או לשמוע אף אחד, או להיות חלק ממישהו או משהו יותר.

אני רוצה להמשיך לשכב מתחת לשמיכה, ופשוט לא להיות.

התחלתי מהפנים.

העברתי את הלב לאורך המצח, יורדת ללחיים, עד לסנטר.

כדי שגם פרצוף יפה לא יישאר ולא יהיה לגאווה.

והתפשטתי לגמרי, נשארת בתחתוני תחרה שקופים ושחורים.

ומעבירה את הלהב על הירך, שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב, אבל לא ירד דם.

ואני בוכה וצורחת בשקט, ורק רוצה לצרוח ולברוח.

התחלתי מהפנים.

העברתי את הלב לאורך המצח, יורדת ללחיים, עד לסנטר.

כדי שגם פרצוף יפה לא יישאר ולא יהיה לגאווה.

והתפשטתי לגמרי, נשארת בתחתוני תחרה שקופים ושחורים.

ומעבירה את הלהב על הירך, שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב, אבל לא ירד דם.

אני מסתכלת על החזה, בצד שמאל, איפה שהלב.

אני חותכת מסביב ומוציאה את הלב החוצה.

(הכל בטיוטאות, לא רוצה שיישאר ממני דבר)

אני עוברת תקופת נוסטלגיה, תקופה של הרבה הרהורים.

השבוע הסתכלתי קצת בארכיון, בשנת 2005. הייתי בכיתה י"ב, ולמרות שהשתנה בי הרבה מאוד, עדיין יש תחושות חזקות שתיארתי, של בדידות, של חוסר שביעות רצון מחיי החברה שלי, של שיעמום ומיאוס, שאני עדיין מרגישה אותן.

אני לא מאמינה שכבר ארבע שנים, אני מסתובבת עם אותה הרגשה, שפשוט בא לי לקחת את הרגליים ולעבור למקום אחר. אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה, שאני לא באמת חיה את החיים שהיו אמורים לי.

לפני כשלושה שבועות, דיברנו כמה מהחברים ללימודים על זה שיש לנו שלוש שנים לבלות ביחד.

ואני חשבתי לעצמי "אלוהים, שלוש שנים שאני תקועה כאן".

זה לא סוד, שאני לא אוהבת את המקום בו אני גרה. אני מרגישה כמו בפריפריה, לפעמים.

יש פה אווירה, שאני לא מסוגלת להסביר, שלא תמיד נעימה לי.

אני מרגישה שנמאס לי מהאנשים, מהמקומות. כל כך הרבה זמן אני כותבת על הכמיהה שלי לשינוי, והשינוי הזה עדיין לא מגיע.

אני לא רוצה שהחיים שלי יילכו במסלול המוכר של צבא- לימודים- חתונה- משכנתא- עבודה.

לא, לא, לא.

זה יותר מדיי משעמם, בנאלי.

זו הבעיה שלי בעצם, שאני חייבת כל הזמן שיקרה משהו, אני חייבת דרמות מסביבי ועניין.

אני תוהה למה הלכתי ללמוד, ולמה בחרתי את מה שבחרתי. אולי זה כי שנה א', סמסטר א', וכל המבואות כולם אותו הדבר (ועוד למדתי חלק ניכר מהדברים במכינה), אבל כרגע אני לא בדיוק מתחברת.

אולי זה ככה זה, ורק בדמיון שלי מגיעים לאוניברסיטה ולומדים את מה שבאמת מעניין אותך.

אני לא באמת נהנית בלימודים. זה לא שאני סובלת, אבל זה לא בדיוק כיף.

אני דיי בודדה, האמת.

בחוג אחד כן יש לי חברים, פחות או יותר. התחברתי למישהי ממש חמודה.

אבל בחוג השני , לא במיוחד. זאת אומרת, אני מסתדרת עם אנשים, אבל ממש עצוב לי בהפסקות.

אז אני תמיד מתכננת מראש שיהיה לי מאמר לקרוא, או שאני הולכת לקפיטריה וקונה אוכל, רק כדי שיהיה לי משהו לעשות. וככה אני מבזבזת את הכסף שבקושי יש לי על שטויות, ומדי שבוע עולה על המשקל ומגלה שעליתי בעוד חצי קילו, ומרגישה כמו בהמה ובא לי למות.

אני לא יודעת למה זה ככה. אולי כי קשה לי להתחיל ולנהל סמול טוקס, או אולי כי קשה לי להתחבר.

למרות שיש הרבה אנשים שאומרים לי שהם אוהבים אותי ושאני מיוחדת וכיף איתי.

או שפשוט קשה לי למצוא.

אני אוהבת אנשים מיוחדים, וה"קליק" הזה לא קורה תמיד.

אני חושבת שחלק מהעובדה שהתחלתי לימודים אקדמיים נעוצה בכך שרציתי פשוט לרצות.

לרצות את ההורים, את החברה. ומתוך מחשבות של "נו טוב, אין ברירה. כולם עושים את זה, חייבים לעשות את זה, אז אעשה את זה".

אני עובדת קשה בלרצות, לרצות, לרצות. אולי כי אני הבת הבכורה. אולי אין לזה סיבה ואין שום ניתוח פסיכולוגי וככה אני.

כל הזמן אני צריכה לדאוג שכולם מסביבי יהיו מרוצים ומאושרים, ואף אחד לא יכעס.

אני לא תמיד מרצה את עצמי. את הכעס אני שומרת עמוק בבטן, או מוציאה על עצמי.

לפעמים אני חולמת על עצמי אורזת מזוודה ונוסעת לגור בעיר אירופאית גדולה. אני יכולה ממש לדמיין את עצמי בסיטואציה הזאת, אני רואה את עצמי שם, כאילו באמת הייתי שם.

אולי תהייה לי השראה ואני אכתוב, כמו שתמיד חלמתי, מאז שאני זוכרת את עצמי. אכתוב קצת יותר מאשר על דיכאון ומוות והפרעות אכילה.

ותהייה אתה. אתה עדיין מעורפל. ותטוס עד אליי, ויירד גשם או שלג, וחורף אמיתי. ואני אהיה עטופה במעיל מפרווה סינטטית (כי זו אירופה, וקר), ותגיד לי שאתה לא יכול בלעדיי, שאתה אוהב אותי עד כדי שיגעון, אפילו עד גבול הפתטי.

ואני אוריד את המעיל. ואח"כ את כל הבגדים, ולא יהיה לי קר יותר, איתך, אף פעם.

ואני אחזור איתך, לכאן. ואאחסן את המעיל בארון.

ואהיה זאת שעשתה משהו, ולא את הבנאלי והמתבקש.

אני אגור בעיר אחרת, ואעשה דברים אחרים. אולי אפרסם את ספר הביכורים שלי, אולי אגלה שאני לא כותבת טוב כמו שתמיד חשבתי ואפנה לעשות משהו אחר. ויהיו לי חברים אחרים וחיים חדשים.

ואני אבוא מדי פעם לבקר את מי שהשארתי מאחור, ונעלה זיכרונות, ונהיה נוסטלגיים, ואני אשמח שזו רק נוסטלגיה.

אוף, אני חושבת שאף אחד לא באמת מכיר אותי כפי שאני באמת. אף אחד לא יודע מי אני.

גם אני עדיין לא.

אני מרגישה כל כך כועסת.

יש בתוכי זעם והוא חזק ועוצמתי ומאיים לשרוף אותי מבפנים.

הוא חונק אותי, מפריע לי לנשום ולחשוב. אני כבר יומיים מנסה לכתוב ולא מצליחה.

מה עושים עם כל הכעס הזה?

לפעמים, אני כל כך שונאת לגלות שהפחדים שלי מוצדקים.

הנה, עוד אחד ששבר לי את הלב.

אני תוהה מה לא בסדר, מה יש בי שזה קורה לי כל הזמן.

אני לא רוצה להיות עם אף אחד יותר, אף פעם.

וואו, ראיתי עכשיו "תמיד אותו חלום" ומי היה מאמין שסדרת גייז המבוססת על שירים של צביקה פיק תגרום לי לחייך ולייבב במהלך כל הפרק האחרון.

אז כן, ככה אני מבלה את השעות הפנויות המעטות שיש לי.

אני לא זוכרת מתי יש לי זמן לעצמי. יש לי סרטים שמחכים לי, הסדרות שלי שמחכות לי ושני ספרים שמחכים לי.  שבוע וחצי לקח לי לקרוא גיליון של "לאישה".

רוב הזמן שלי הולך על הלימודים. פיזית, יומיים בשבוע אני נמצאת באוניברסיטה משמונה בבוקר עד שמונה בערב. מעבר לשעות הארוכות שאני מבלה בין הרצאות, אני צריכה ללמוד. יש לי שלוש פעמים בשבוע בחנים על מאמרים שאני קוראת, חלקם באנגלית גבוהה וקשה. חוץ מזה, יש מאמרים שאני צריכה לקרוא בלי קשר לבוחן. ועבודות, מטלות... הלימודים גוזלים ממני הרבה זמן יקר.

אני ישנה חמש שעות בכל לילה.

אני לא יכולה לומר שאני נהנית. זה לא הנאה גדולה. ביום חמישי דיברנו על זה ששלוש שנים אנחנו הולכים לבלות ביחד, וחשבתי לעצמי "פאקינג שלוש שנים! שלוש שנים שהחיים שלי הולכים להיראות ככה! שאני תקועה בחור הזה!"

חוץ מזה אני דיי מסתדרת. אני לאט מתחילה להכיר אנשים, ולמצוא את עצמי ואת המקום שלי.

עד היום בבוקר- עבדתי מעבר ללימודים.

היום התפטרתי. לא האמנתי שהיום הזה יגיע. הרגשתי שאני נשחקת, שנמאס לי מהמקום ומהעבודה. הרגשתי איך השפיות שלי נוזלת כל פעם קצת דרך האוזניים.

הבוסית שלי עשתה לי רגשות אשם. אמרה שזה לא בסדר שאני עוזבת לפני החודש הכי עמוס בעבודה, ושאני חושבת אך ורק על עצמי ולא על הכלל וזה גורם לה להרגיש שכל מה שהיא משקיעה לא שווה כלום כי אנחנו זורקים עליה זין.

הרגשתי כל כך רע, באמת... אבל מה לעשות. זה לא קריירת חיי, ולפעמים צריך לחשוב על עצמך. ושמפטרים אנשים במשרד בטלפון מהרגע להרגע זה בסדר? ואם לא הייתי מגיעה ליעדים שלי- לא היו מפטרים אותי?

מה שעוד יותר מציק זה שאני חייבת להודיע חמישה ימים מראש, כלומר אני חייבת לתת עוד חמישה ימי עבודה, ואם לא היא יכולה לנכות אותם מהמשכורת שלי (שהיא כוללת חמישה ימים בדיוק). אז היא תברר לי, ואני מקווה שזה יסתדר, כי אני פשוט לא יודעת איפה לדחוף לה חמש משמרות.

מצאתי משהו חדש, באוניברסיטה.

זה לא הרבה שעות, ותהייה לי משכורת קטנה מאוד מאוד, אבל זה מספיק לי. אני סה"כ גרה בבית, ההורים משלמים לי על הלימודים ועל הנסיעות. אז אני לא אקנה עוד נעליים כי זה לא באמת הכרחי, וגם לא מעיל קצר כמו שרציתי (נו, יש לי שלושה! וזה לא שבאמת יש חורף פה). אז אני אחיה בצמצום עד כמה שאפשר. משהו חייב לבוא על חשבון משהו, והלימודים זה הדבר הכי חשוב. והשפיות שלי.

חוץ מזה, אני על קו ת"א.

אני, מצד אחד טוב לי נורא. אני מרגישה שיש בזה משהו אמיתי... אבל מצד שני, אני נורא מפחדת, חוסמת את עצמי. אני לא מפסיקה לחשוב שהנה בא הרגע שהוא יגיד לי שאני לא מספיק בשבילו. שהוא לא בטוח בעצמו או כל השטויות האלו שגברים אומרים לנשים כשהם לא רוצים אותן יותר.

אני יודעת שאני צריכה להפסיק.

אבל אני מפחדת. ואני עוד יותר מפחדת מההרגשה הזאת, הפחד הזה שמרוב שנשבר לי הלב ומרוב שהוא חווה טראומות, אי אפשר לתקן אותו.

אם הייתי יכולה, הייתי מבקשת ממנו שינסה לתקן אותי. אפילו קצת.

אני רוצה שתמס את חומת הפחדים שלי, ותגרום לי להיות יותר ויותר אמיצה.

***

היום התעוררתי בבוקר, כשהוא מחבק אותי בין הזרועות שלו, ורציתי שהבוקר הזה יימשך לעד. ושהוא לא יפסיק לחבק אותי אף פעם.

(את המשפט שבכותרת מצאתי בבלוג הזה)

 היום גיליתי שהאקס שלי מחק אותי מהפייסבוק. ולא רק אותי. גם את המשפחה שלי ואת החברים שלי.

זה קצת כמו מכה בבטן.

כי נכון שזה אתר חברתי מטופש, אבל אולי דווקא בגלל זה. ואולי בגלל שהיום אנחנו חיים בעולם אלקטרוני, מתקשרים בעיקר מבעד למסכים, הפייסבוק ודומיו הוא הכלי שלך לשמור על קשר, וגם להכיר אנשים אחרים. תגידו מה שתגידו, גם דברים חיוביים יצאו לי מהאתר הזה. אני רואה במחיקת אנשים כצעד קיצוני. כשאתה מוחק מישהו- אתה מוציא אותו לגמרי מהחיים שלך.

עברה כמעט חצי שנה מאז הפרידה.

במשך הזמן הזה יצא לנו לדבר, אפילו נפגשנו פעם אחת.

לא היו כעסים, ריבים.

אחותי אמרה לי לא להתעסק בזה. שאולי הוא פשוט רוצה להמשיך הלאה, ולא יכול להכיל את זה יותר.

אולי זה נכון.

אולי רק אני נוסטלגית. נוטה לשקוע לעיתים בעבר, לא יודעת לחתוך לגמרי.

אבל עצם העובדה שהוא מוחק, כאילו הוא לקח את השלוש שנים שהיינו ביחד וזרק אותן לפח.

עצם המחיקה, שאני כבר לא חלק מהחיים שלו יותר. בכלל. באף דרך.

מחיקה שמעידה על כך שהפרידה הזו סופית, לתמיד.

אני תוהה, מה גרם לו לעשות את הצעד הזה.

אני לא יודעת איך לתאר את הרגשות שלי, כי תמיד הרגשות ביחס אליו היו כל כך מבולבלים.

אני זו שהחליטה להיפרד.

אני אח"כ התחרטתי.

אח"כ החלטתי שאני ממשיכה הלאה, אבל בתוך תוכי קיוויתי שעדיין נחזור.

אני חושבת שעד לא מזמן היה איזה חלק בי שסירב להיפרד ממנו, לוותר עליו.

אולי אני גם צריכה למחוק. את אח שלו, שעדיין חבר שלי. את החברים שלו. אבל אני מרגישה שקשה לי. קשה לי לעשות את הצעד הזה. כי זה אומר שאני סוגרת את הדלת מאחוריי, נועלת אותה על בריח, ומשליכה את המפתח למצולות.

יש לי פה בחדר הרבה חפצים שלו.

נשארו לי הבוקסר שלו, והנגן מוזיקה שלי – הוא בעצם שלו. ועוד כל מיני שטויות קיצ'יות בצורת דובונים.

מה? לקחת הכל לתוך שקית ולדחוף למעמקי הארון?

אולי אני צריכה לעשות את זה.

אולי להשאיר מה שהכרחי, במה שאני משתמשת וזקוקה לו. אולי גם לזרוק את החזיות והתחתונים שהוא קנה לי, או לפחות לא ללבוש אותם יותר שוב. האמת, שאני לא רואה את עצמי מתפשטת כאשר הם עליי מול גבר אחר.

יכול להיות שחצי שנה לקח לנו לעכל.

לעכל שזהו, שזה נגמר, ולא יהיה שוב.

אולי זה הכי טוב, ושנינו נמשיך הלאה.

ונכון שיש התחלה של קשר עם מישהו אחר, אבל בכל זאת... קשה לי למחוק ולשכוח את הבחור היחיד שאהב אותי באמת. את האהבה האמיתית שלי. שהיה חלק בלתי נפרד ממני. אם לפני שנה היו אומרים לי שכך ייראו פני הדברים- לא הייתי מסוגלת להאמין.

"כל פרידה היא מוות קטן", ועכשיו אני מבינה כמה המשפט הזה נכון.

שבע שנים עברו מאז ה- 1/11/2002, שעה 8:08, כששחררתי את הפוסט הראשון שלי לעולם.

הצגתי את עצמי, כילדה בת 15 מתוסבכת, רגשנית ועם חבר.

מאז זרמו הרבה מים בנהר, אבל נשארתי פחות ילדה, יותר אישה, רגישה ורגשנית. החבר הלך, אח"כ היו עוד כמה וכמה (כשאני חושבת על זה – כמעט אף פעם לא הייתי לבד. תמיד היה מישהו) והיום יש התחלה של קשר.

מתוסבכת?

כן, עדיין מתוסבכת, אבל פחות.

המשכתי לכתוב.אחרי הפוסט הראשון באו עוד 998 פוסטים. סימבולי, איך בחגיגות השבע שנים, אני מגיעה לפוסט ה- 1000. כן, כן, אתם זוכים לקרוא את פוסט ה- 1000.

בכל אותם 999 פוסטים כתבתי על הכל.

על הפרידה.

על הבית ספר.

על החברים.

על הצבא.

על האהבות, ועל השיברונות לב.

על הפחדים.

על ההפרעות אכילה, וכל מה שנלווה לזה.

על הצלחות, כישלונות, תקוות ואכזבות.

על החיים כפי שהם.

נכון, במשך השנים צנזרתי, כי יותר ויותר אנשים לא רצויים קוראים פה.

נכון, במשך השנים אני כותבת קצת פחות.

אבל עדיין, בוערת בי התשוקה לכתוב, לחלוק ולשתף, פשוט כי זה עושה לי טוב לפרוק את הכל.

הכרתי אנשים חדשים דרך הבלוגספירה.

ברשימה נכבדת של הבלוגים שאני קוראת בצד, את רובם של הבלוגים האלו אני קוראת כבר כמה וכמה שנים.

זכיתי להיכנס לאנשים לחיים, להתרגש יחד איתם, לשמוח ולהתעצב איתם. חלק גדול מהם כבר אינם עוד, ואני תוהה מה עלה בגורלם. איפה הם היום.

יש כמה שהם חברים שלי בפייסבוק.

אני אוהבת לקרוא דברים מהעבר. אני בעיקר אוהבת לראות איך השתניתי, איך התבגרתי.

מצחיק אותי לקרוא על אנשים שהיו ואינם עוד חלק בחיי. וחלקם, הטובים באמת, נשארו.

אני לפעמים משועשעת וקצת נבוכה, מהדברים שהעסיקו אותי.איך הענקתי משמעות גדולה לדברים שהיום נדמים לי כל כך שוליים ו/או טיפשיים ו/או חסרי משמעות. אבל ככה זה, עכשיו אני מבינה מה כתבו לי תמיד על פרופורציות ופרספקטיבה.

אני בעיקר יוצאת מרוצה, כי בסופו של דבר, הכל הסתדר לי. אחרי כל הפוסטים הרעים והעצובים, תמיד באו שמחים.

אלו החיים, כנראה.

אני רוצה לומר תודה ענקית.

תודה לכל מי שקורא. לכל מי שמגיב. אני לא תמיד מגיבה לתגובות שלכם, אבל אני קוראת הכל, וכל תגובה חשובה לי.

בתקווה שאמשיך לכתוב וליהנות מזה.

Fake Reality

(השם הזה, הוא חלק בלתי נפרד ממי שאני)