הרבה זמן שלא כתבתי. לא הייתה לי מוזה, כוחות. מנצלת את ההזדמנות שיש שקט וכולם ישנים.

אני קצת בדאון. אני מרגישה שלא כל כך הולך לי ושאני לא מוצאת את עצמי.

מבחינת העבודה יש ימים שאני מרגישה טוב ואני רוצה להישאר, אבל יש ימים שאני רק רוצה לברוח משם. אני עדיין בחיפושי עבודה אבל המצב לא ממש פשוט. בתחום שלי כמעט ואין הצעות, מלבד גיוס. שזה פחות מתאים לי. ומה שלא גיוס- רוצים שאהייה עם כמה וכמה שנות ניסיון. אני פונה גם לתחום האדמינסטרציה- אבל גם זה לא ממש הולך. יש הרבה משרות חלקיות/זמניות ואני חייבת משרה מלאה וקבועה. אני מנסה לא להיות בררנית, אבל אני מחפשת עבודה לטווח הארוך. אני רוצה לקחת עבודה מכורח הנסיבות כי אני פשוט אסבול. שיפרתי את קורות החיים שלי, אבל לא חוזרים אליי. הייתי בשלושה ראיונות לפני חודש וחצי בערך. למקום אחד התקבלתי, אבל משהו הרגיש לי לא טוב. מעיין "תחושת בטן" שכזו, שזה לא מתאים לי. למקום שני עשיתי מיונים מפרכים – שני ריאיונות + יום מבחני מיון (וזה כולה לתפקיד של מזכירה, כן?) ולא התקבלתי. למקום שלישי מאוד רצו שאגיע למרכז הערכה ואפילו התקשרו אליי כשעשו מרכז הערכה נוסף- אבל לא יכולתי להגיע בגלל העבודה. אני מנסה לקבוע ריאיונות ליום החופשי שלי, אבל זה לא תמיד אפשרי. אני לא יכולה להיעדר מהעבודה. ואני במלכוד, כי אני יודעת שיהיו עוד מקומות שידרשו ממני להגיע למרכזי הערכה או ראיונות גם בימים שלא מסתדרים לי. וזה נורא מתסכל. מצד אחד כן יש פידבק חיובי מהממונים עליי, אבל מצד שני אני מרגישה שנשבר לי. אני פשוט מיואשת מהמצב הזה.

יש בי גם הרבה הרהורים על תואר שני. הרבה מהחברות ללימודים המשיכו לתואר שני וגם בלי עולה החשק. אבל אני לא יודעת מה. ואני לא יודעת איך אשלב אותו עם עבודה במשרה מלאה. ואני לא יודעת אם באמת יש לי כוח לזה, אפילו שאני כן אוהבת ללמוד. אבל כרגע הממוצע שלי עומד על 83 בערך- והסף הוא 85. ככה שכנראה זה סתם חלומות באספמיה.

אני והבן זוג איחדנו חשבונות. הבנק שלי מערים קשיים וסחבת, אבל אני מקווה ששבוע הבא הכל נסגר סופית. החלטנו שזה הכי נכון כלכלי. זה צעד גדול, ואני תוהה מתי יגיע הצעד הבא. הרבה חברות ומכרות מתחתנות/מתארסות/נשואות ואני תוהה מתי יגיע תורי. אני יודעת שאנחנו בעל ואישה לכל דבר ונכון שלא צריך אישור מהרב- אבל אני עדיין רוצה שזה יגיע. האמת שאני חופרת לו וכולם חופרים לו, אבל אני כבר לא חושבת שזה יקרה בזמן הקרוב. בכלל, הזוגיות שלנו קצת תקועה. נכנסנו לשגרה כזו של עבודה ושינה. ואנחנו מנסים לתקן את זה, אבל אני כל כך מחוסרת אנרגיות. הרבה זמן שלא יצאנו מהבית. אם אנחנו יוצאים זה לעבודה, סידורים או ההורים. האמת שהיינו במסעדה האהובה עלינו ביום ראשון כי כבר לא יכולנו לשבת יותר מול החדשות. בכל מקרה, אנחנו ננסה לתקן ולעבוד על זה, כי אף אחד מאיתנו לא מרוצה מהמצב הזה.

וגם נכשלתי בטסט שלישי השבוע. זה לא פלא, כי לקחתי חצי שנה הפסקה בשיעורי הנהיגה. אפילו שנהגתי בשיעורים האחרונים ממש טוב. זה סתם משהו מבאס ובכיתי המון אחרי זה. המורה שלי אמר שהוא קובע לי טסט לזמן הקרוב. אני מקווה שלפחות את הבא אני אעבור.

הדבר הבאמת נחמד בחיי אלו הן החתולות. אבל להן אני אקדיש פוסט נפרד.

תקופה ארוכה שאני מרגישה מדוכדכת ושהכל תקוע ועומד במקום. אני צריכה איזו דחיפה.

ב-1 לנובמבר 2002, כתבתי את הפוסט הראשון שלי  . מאז עברו 1,176 פוסטים, 194,508 כניסות, 74 מנויים, אלפי תגובות,כמה שבועות בטבלת הפעילים, ארבע פעמים ב"המלצת העורכים", עשרות עיצובים, שלושה כינויים, מיליוני מילים ועשר שנות חיים.

לישראבלוג הגעתי כמעט במקרה. זה היה אתר קטנטן עם מעט מאוד אופציות. כל אפשרויות העריכה שיש עכשיו, האפשרות להפוך בלוג לבלוג פרטי, הצפייה בסטטיסטיקות- לא היו קיימות אז. הן היו קיימות למנויי פרו ששילמו 100 ש"ח לשנה. בגלל שהיה לי את המנוי הזה- איןלי פרסומות בצד הבלוג.

אבל בעיקר-ישראבלוג היה קהילה קטנה של כותבים. קצת קשה להסביר במילים את הקסם שהיה אז, שיריב חבוט ניהל את האתר, לפני טבלת הפעילים- או כמו שקראנו לזה אז –"טבלת המקובלים", לפני המלצות העורכים, לפני ההתמזגות עם נענע10, לפני שמישהו בכלל ידע מה זה בלוג.  היינו קהילה קטנה ותומכת.

ישראבלוג היווה את מקום המפלט שלי. "ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב". וכתבתי הרבה ברגעים הרעים. מצאתי את המקום שלי להתפרק ולכתוב על הכל. על אהבה, על שברונות לב, על תקוות, על אכזבות, על חיי בית הספר, על הגיוס, על השחרור, על חתולים, על עצב, על שמחה, על משפחה, על הדיכאון, על האנורקסיה, על החתכים, על הקבלה ללימודים וגם על סיום התואר הראשון, על חברים, על מקומות עבודה, על מחשבות ותהיות ומסקנות והתבגרות. על כל רגעי השיא וכל רגעי השפל, על הרגעים החשובים בחיי. כתבתי פה בעיקר בתקופות ההרס העצמי, בלילות של בדידות ישבתי וכתבתי

מילים ודמעות שנזלו על המקלדת, מחפשת בלוגים לקרוא.

והיו, היו הרבה בלוגים שמצאתי בהם נחמה. בעיקר בלוגים של נערות מבולבלות ומתוסבכות. אולי זו סתם הייתה אפיזודה של גיל ההתבגרות. הרבה בלוגריות פתחו לי צוהר לעולמן, גרמו לילהתרגש ולבכות ביחד איתן. אני זוכרת את כל הבנות האלו שנכנסתי להן לחיים ותוהה מה איתן היום.

יש בחורות שאני מכירה אותן שנים. כמו למשל Madonna_Lily, שקראתי אצלה בבלוג הראשון כשהיא הייתה בת 17. היא תמיד הייתה עבורי מושא הערצה ודמות לחיקוי. אפילו למדנו את אותו תחום.היום היא פחות כותבת,  אבל מזל שיש פייסבוק. אני עוקבת אחריה כבר 10 שנים. ויש גם את סתיו (הבלוג שלה הוא פרטי) שאני קוראת אצלה מאז שהייתהנערה בת 16 בתלמה ילין והיום היא אישה מדהימה שחיה בניו-יורק. 

חלק כבר לא כותבות, אבל הן חברות שלי בפייסבו. כמו Diane (שאפילו פגשתי פעם בת"א!), ומאליס- שבוודאי זכורה לכל הותיקים כאן, והרמוניה שמיימית, שכותבת פה רק לפעמים. אחריהן אני לפחות עוקבת בדרך זו או אחרת. אבל יש כאלו שאבדו עקבותיהן מזמן. איב לייטס, איימי, ביטצ'י אנגל, אימורטל, חן – שאני לא זוכרת את הכינוי שלה, אבל פעם נפגשנו ברוק עצמאות חיפה, פרג'ייל, קים, פרג, פרנצ'סקה, זרובבלה- לפני שהיא הפכה להיות אליזרין. ואני יודעת שאני שוכחת עוד רבות וטובות. ואני תוהה מה איתן ואיפה הן עכשיו.

אני אפילו זוכרת את ה"אקווריום"- בלוג הרכילות של ישרא. 

וכמובן, יש את הבלוגים הקבועים שלי. הרשימה ארוכה מכדי לכתוב. חלקם גם עברו מהצד הוירטואלי לצד הפייסבוקי, ויש בזה משהו קצת מוזר. לראות שיש שם ופנים מאחורי כינוי ומילים.

כל כך הרבה אנשים שאני מלווה את חייהם וכל כך הרבה אנשים שמלווים אותי.

עשר שנים.

רוב חיי הבוגרים אני כאן. כותבת. קוראת. המקום הזה, האתר הזה, הכינוי שלי- הוא כבר חלק ממני ומהמהות שלי. לפעמים אני קוראת פוסטים ישנים שלי. אני בעיקר מובכת וצוחקת. מה, אני כתבתי את זה? בכאלו שטויות התעסקתי? דברים שנראו כל כך משמעותיים בגיל צעיר לפתע מאבדים מערכם. אבל אין פוסטים בטיוטה. זו אני. אלו הם חיי (כך קראו לבלוג בהתחלה). חיים שלמים נמצאים על גבי האתר הזה, חיים שלמים שמורכבים ממילים וסימני פיסוק.

אני כבר כותבת פחות וגם מספר התגובות הולך ופוחת. כמעט ואין פוסטים של כרוניקה. אני הרבה יותר מצנזרת, כי המקום הזה חשוף לכל כך הרבה אנשים שלא אמורים לקרוא כאן. אבל זה בסדר. זה עדיין מקום המפלט שלי, לציון אירועים חשובים יותר וחשובים פחות, להרהורים ולמחשבות ולפעמים לסתם עדכונים על החיים.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהגיד תודה. תודה לכל מי שקורא, תודה לכל מי שמגיב. תודה לכל מי שמלווה אותי, בין אם זה בתגובות ובין אם זה במיילים.

אל תפסיקו לכתוב, נתראה בחגיגות העשרים.