בלילה שבין ה-31 בדצמבר 1999 לבין ה- 1 בינואר 2000 צפיתי בטלוויזיה והסתכלתי איך כל העולם חוגג את בוא המילניום החדש. אני זוכרת את ההתרגשות של הספירה לאחור, נורא חיכיתי שמשהו יקרה, שבאג 2000 האיום והנורא יגרום לכל המנורות להתפוצץ או משהו כזה.

הייתי אז בת 12, בכיתה ז', ונורא רציתי שתהייה לי נשיקת חצות והייתי מודאגת מכך שלעולם לא אתנשק.

ב-1 בינואר 2000  ראיתי בטלוויזיה את הסרט "קלרה הקדושה", וההורים היו בבית חולים עם סבא רבא. 25 יום אחרי זה הוא נפטר.

אני לא יודעת מה אעשה בלילה של ה-31 לדצמבר 2009, ואיך אפתח את השנה החדשה. אני כבר בת 22, שנה ראשונה באוניברסיטה. הספקתי להתנשק עם בערך 22 אנשים (אם הספירה שלי אכן נכונה), אבל רק פעם אחת זכיתי לנשיקת חצות.

ניסיתי, ואני עדיין מנסה לסכם את העשור הזה. אני מניחה שזה פשוט בלתי אפשרי. אלו היו עשר שנים כל כך משמעותיות, שהפכו אותי לאדם שאני עכשיו. ככה זה, כשמתבגרים.

אני גם חושבת שאני נראית הרבה יותר טוב עכשיו, ואני ממש לא אוהבת להסתכל על תמונות ישנות מתקופת גיל ההתבגרות שלי.

הספקתי לעשות כל כך הרבה בשנים האלו.

שנים שהיו מורכבות מכל כך הרבה אירועים טובים ורעים כאחד. מכל כך הרבה רגעי שמחה, עצב, תובנה.

כל כך הרבה אנשים שהיו חלק משמעותי מחיי, ואינם עוד. חלק מהם עדיין איתי.

כל כך הרבה דברים שהעסיקו אותי פעם נראים לי היום לא משמעותיים.

אני חושבת שהשתנתי לטובה במהלך עשר השנים הללו. אני יותר אוהבת את עצמי עכשיו.

ומה על 2009? שנה של שינוי. שנה של החלטות כואבות, שאני עדיין מנסה להבין את מהותן. שנה בה עשיתי דברים שחשבתי שלא אעשה לעולם, שנה של התנסויות, של תוכחות, של תובנות.

אני לא יודעת לאן תוביל אותי השנה החדשה ולאן ייקח אותי העשור הבא.

אני מקווה שזה יהיה מוצלח.

אני נזכרת בה, לפעמים.

אני נזכרת בה בלילות, כשאני חושבת על כל המטלות שהייתי צריכה לעשות ולא עשיתי, כשאני נזכרת בכל האהבות הישנות שהשארתי מאחור, כשאני חושבת על מה שאצטרך לעשות מחר. ואני אומרת לעצמי שאולי הייתי צריכה להתקשר אליה.

אני נזכרת בה כשאני עוברת ברחוב, ליד הבית הספר הישן שלנו. לרוב אני שומעת מוזיקה והראש שלי בעולם אחר, אבל כשאני רואה נערות צעירות, שהולכות ביחד בחבורה גדולה של בנות מצחקקות, ויש להן ברק בעיניים והן מרכלות על החתיך של השכבה ונדמה להן שכל העולם פרוש לרגליהן.

אני מסתכלת ומחייכת, אולי קצת לעצמי.

אני נזכרת בה, ובי, ואיך היינו ככה פעם.

היינו מרכלות על החתיך של השכבה. או יותר נכון אני הייתי מספרת לה איך הייתי הולכת לכל מיני מסיבות בגרבוני רשת קרועים ושותה כמויות של אלכוהול זול, כדי שהבחור של הלילה יהיה זיכרון עמום של כאבי ראש דוקרים.

לפעמים היא הייתה באה איתי, מלמלת משהו על הרס עצמי ומרימה לי את השיער כשהקאתי.

אני נזכרת בה, כשאני נתקלת בתמונות ישנות ואנשים ישנים. והאנשים לא כמו בתמונה וכן כמו בתמונה. הם דהו, אבל החיבוקים שלהם זרים. ואני נזכרת בחיבוק שלה, והוא אף פעם לא היה זר בשבילי. ואף אחד ואף אחת לא יחבקו אותי כמו שהיא חיבקה. ואני יודעת שאם היא תחבק אותי שוב, זה לא יהיה זר, זה יהיה הכי אמיתי שיש.

והם שואלים מה שלומי ומה עשיתי מאז, וכמה יופי אני נראית עכשיו.

ולפעמים הם שואלים עליה.

ואני מספרת איך הורדתי את האיפור השחור, והסרתי את הלק השחור המתקלף, זרקתי את הגרבוני רשת, ומאז אין לי קרעים יותר. לא בגרביים, לא על הרגליים ולא בלב. החלק האחרון זה שקר.

אנשים משתנים, אני אומרת, כשהם שואלים.

אנשים הולכים ואנשים באים, ולפעמים מפריד ביניהם אוקיינוס וצריך לקבל את זה, אני אומרת לפסיכיאטר שלי.

וכשהוא כותב לי עוד מרשם לפרוזאק, אני נזכרת בה שוב. איך הייתי צוחקת עליה ואומרת לה שתכניס את החיוך  שלה לתוך כדור קטן, וככה אף פעם לא אהיה עצובה.

אני נזכרת בה, לפעמים.

כשאני שומעת שיר, שנדמה לי שאני מריחה את הבושם שלה.

ואני חושבת על כל הדברים שלא הייתי צריכה לומר, ובעיקר על הדברים שכן הייתי צריכה, אבל לא אמרתי.

אני נזכרת בה, לפעמים.

ואז אני קונה את הזר הכי יפה והכי מפואר והכי יקר, ואומרת לעצמי שהפעם אלך אליה.

אבל אני אף פעם לא מסוגלת.

הפוסט הזה לא היה מתוכנן להיכתב. לא עכשיו ולא אף פעם.

היו לי כל כך הרבה שרציתי לכתוב, אבל מאז קראתי את הפוסט של אווה, הבנתי שאני חייבת לכתוב את זה.

אווה כותבת על אונס. ועל חברה שלה, שעברה את הדבר הנוראי הזה.

אני תמיד ברחתי מהמילה הזאת, מהדבר הזה, רק שזה לא יקרה לי. שזה לא יהיה קשור אליי.

אבל לאחרונה, אני מתחילה להבין שגם אני חלק מהסטטיסטיקות. ולא זה רק הטרדה מינית, כמו שחוויתי שהייתי בערך בת 12, ואיזה איש מבוגר ודוחה צבט לי בישבן. וזה לא רק ההערות, המבטים, ההצעות המגונות שעברתי, כמו כל אישה שלישית.

זאת המילה הזאת, מילת ה"א'", שלא רציתי שתדבק בי בכלל.

זה לא קורה רק בסמטאות חשוכות.

זה לא קורה לך ע"י איזה גבר דוחה ומסריח ומסומם ושיכור ואני לא יודעת מה עוד.

זה לא בא דווקא באיומים ברצח, במכות.

אני חושבת שכתבתי כבר עליו. כאן. שברי משפטים, רסיסים. אף אחד לא יודע מה בדיוק היה שם.

לחלק מהאנשים סיפרתי. העדפתי לספר ש"הוא הכריח אותי לעשות איתו דברים". אם אני אציג את זה ככה, אז זה יהיה פחות נורא. פחות כואב. אני לא אכנס לסטטיסטיקה הזו.

זה לא היה באיומים.

הוא לא אמר שאם אני לא, אז הוא יהרוג אותי, ירביץ לי, יחתוך אותי.

זה היה בדרך מניפולטיבית.

אני אפילו לא יכולה להסביר מה בדיוק היה שם ובאיזה דרכים ערמומיות, מניפולטיביות, הוא גרם לי לעשות את מה שעשה.

אני לא חושבת שאני מסוגלת באמת לכתוב את זה, אני לא חושבת שאני יכולה לספר את הכל.

איך הוא ידע לקחת בחורה כמוני וללחוץ לה בדיוק על הנקודות הרגישות והחלשות.

אונס, זה לא רק באיומים.

זה גם במילים.

והוא, היו לו הרבה מילים.

הוא עשה לי שטיפת מוח, אני אפילו לא יודעת איך להגדיר את זה. "אם את אוהבת אותי אז את לא צריכה להגיד לי לא".

בצורה מתוחכמת, שאותה כמובן הוא עטף בכביכול אהבה, הוא רמס אותי. השפיל אותי. הפך אותי לסמרטוט ולשפחת מין שלו.

הוא השאיר בי רק קליפה ריקה.

אני לא מסוגלת. לא מסוגלת לא מסוגלת לא מסוגלת לכתוב את הכל.

אני לא יכולה לכתוב על ההשפלה, הרמיסה.... איך הוא הפך אותי לחצי יצור, כי בנאדם לא הייתי.

איך שבסוף הייתי על כדורים פסיכיאטריים.

וזה נגמר.

על הסיוטים.

והעדפתי להדחיק. כי אני אלופה בהדחקות.

לפני בערך חצי שנה, דיברתי עם א'. הבחור שכל כך אהבתי, שזרקתי בשבילו את הכל.

וסיפרתי לו על זה. פחות או יותר. והוא אמר "את יודעת שיש לזה שם. אני אפילו לא רוצה להגיד את המילה הזו".

אבל אתם יודעים מה?

עם כמה שזה קשה לי, כן, אני עברתי את זה.

ואין יום שבו אני לא מרגישה אשמה ובושה וכעס, כעס על עצמי.

איך נפלתי ברשת הזו.

איך הסכמתי לדבר הזה.

איך הסכמתי שמישהו יפגע בי ככה, ייקח את כל שארית הכבוד העצמי שלי, יזרוק אותה על הרצפה ויירק עליה.

אין יום שבו אני לא מלקה את עצמי.

שאני מרגישה אשמה.

שאם אני אעיז ואספר את זה למישהו, רק יגידו לי שהייתי יכולה לקום וללכת, מבלי להבין שהוא הפך אותי בדרך המתוחכמת שלו למשהו שהוא יותר גרוע מזנות. או מעבדות.

שאם אני אגיד למישהו, יגידו לי שאני רק מקשקשת, כי אונס קורה רק בסמטאות חשוכות, רק ע"י גברים דוחים ומסריחים שמתנפלים עלייך בלי שתדעי מאיפה.

אני בוחרת לפרסם את זה.

אני לא מרוצה ממה שכתבתי. אני מרגישה שאני לא מעבירה את עצמי מספיק טוב.

כי אם הייתי כותבת כאן בגוף שלישי – "עליהן", הייתי חדה, היו לי מילים חותכות וכועסות.

אבל כשאני צריכה לכתוב את זה על עצמי, זה עדיין קשה לי.

אני בוחרת לפרסם את זה, למרות שהבלוג לא אנונימי במיוחד.

כי אני מצטרפת לקול של אווה, ושל החברה שלה – ל', ושל כל הנשים שנאנסו. גם בסמטה חשוכה, וגם בבית שלהן. גם כי איימו עליהן והרביצו להן, וגם כי מישהו היה מתוחכם ומניפולטיבי וידע איך לנצל.

אני בוחרת לפרסם את זה, כי אני יודעת שקוראות פה בנות צעירות. נערות, תמימות, מתוקות, שרוצות שמישהו יאהב אותן. זו לא אהבה. תלכו אחרי האינסטינקטים שלכם. תקשיבו לחברות, להורים. אני לא הקשבתי להורים שלי, שכל כך צדקו. אם מישהו גורם לכן להרגיש מושפלות, אם מישהו רומס את כבודכן, אם מישהו פוגע בכן, אל תשתקו. אף פעם. אני מתחננת בפניכן, מתחננת, תלמדו ממני. אל תישארו אף פעם בקשר שלא טוב לכן. מי שיאהב אתכן, יאהב אתכן גם אםלא תשכבו איתו או תרדו לו. הוא יישא אתכן על כפיים.

אני בוחרת לפרסם את זה,

בעיקר, כי אני יודעת, שאני לא צריכה להתבייש יותר.

זה רק הוא.

אף אחד יותר, אף פעם, אף פעם בחיים לא יגרום לי להרגיש ככה. לעולם. לעולם לא.

"בכל כוחך...

תצחקי, תשאגי, תפגעי תפצעי, תתלשי, תדפקי

שלא תשתקי לעולם יותר עוד.

תילחמי, תהלמי, תצעקי, תשגעי, תדרשי, תכבשי

 שלא תתביישי לעולם יותר עוד. "

אני, לא שותקת יותר, אף פעם.

צילום: אחותי

דברים שלמדתי ב-22 שנים.

לא הכל הולך לפי מה שרוצים. התוכניות משתבשות, אבל זה לא אומר שצריך לצאת מהכלים.

גם אם לא הצלחתי במשהו, או משהו לא הלך לפי מה שרציתי, וגם אם התאכזבתי נורא – שום דבר לא קרה. מחליקים על זה וממשיכים הלאה.

יש דברים שלא קשורים אליי. לפעמים פעולות והחלטות ואמרות של אנשים אחרים, לא בהכרח קשורות אליי, אלא אליהם.

צריך לדעת לסלוח. לשים את האגו בצד. לפעמים צריך להפסיק לכעוס. קודם כל להפסיק לכעוס על עצמי.

להיות קצת פחות דרמה קווין.

להבין שזה בסדר להיות עצובה. שזה בסדר לכעוס. שזה בסדר להתאכזב. שזה בסדר לקנא.

זה לא בסדר לפגוע בעצמי. זה לא בסדר להוציא את הכעס והאכזבה עליי.

יותר מבייש לסבול ולשתוק. לפעמים הכי פשוט זה לפנות לאמא.

לוותר על אשליות מטופשות.

להבין שלא כל מה שאני רוצה, באמת מתאים למי שאני ולאורח החיים שלי. לפעמים זה נורא קל להיאחז באשליה מטופשת,  אבל החוכמה היא לבחור את החלומות שהם כן ברי הגשמה.

לדעת שצריך לעבוד קשה בשביל לקבל מה שרוצים, שום דבר לא בקלות.

להבין שהחיים זה לא מה שהבטיחו לי.

אני לא דמות בספרי בנות שאני קוראת. לא תמיד מקבלים הכל, אבל צריך לשמוח על מה שיש.

החיים מורכבים משגרה, מצבעים אפורים. כל החוכמה היא למצוא את כתמי הצבע.

אנשים הם רק אנשים. אני לא יכולה לגרום להם להשתנות. רק הם יכולים לגרום לעצמם. או שאקבל אותם כפי שהם או שאעזוב אותם. עדיף לקבל מישהו כמו שהוא.

להפסיק לקחת כל דבר ללב.

לקחת אחריות.

יש דברים שעושים רק כי צריך וכי אין ברירה.

לעשות סדרי עדיפויות. להבין מה שווה ומה כדאי לי, ועל מה אני מוותרת. להבין שיש סיבה לכך שעשיתי את סדר העדיפויות הזה ולדבוק בו.

לזכור כי הגלגל עשוי להסתובב בכל רגע. והוא אכן מסתובב.

להגיע להחלטות.

גם כאלו שהן נורא כואבות וקשות.

לחיות עם ההחלטות שלי. גם אם עשיתי טעות, לא להאשים בה את כל העולם. לדעת שיש טעויות שמשלמים עליהן, להפיק את הלקחים ולהמשיך הלאה.

לקחת נשימה ארוכה.

לא להתחרט, על כלום.

יש עקרונות שנשברים.

לפנות זמן קצת לעצמי.

לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות.

להבין שלא תמיד אהיה רזונת . לקבל בהפנמה שיש לי טוסיק שתופס מקום במרחב, אבל פאק איט. למי אכפת. להפסיק להילחם בגוף שלי. לתת לו קצת מנוחה.

להבין שאני זו אני. ואני מספיק מיוחדת ומדהימה ומקסימה גם ככה. גם אם נדמה שהדשא של השכן ירוק יותר – זה לא בהכרח ככה.

לאהוב את עצמי, לתת לי קצת קרדיט.

לפעמים צריך לדעת לוותר, אך יש דברים שלא מוותרים עליהם לעולם.

לדעת שיש דברים ואנשים שצריך להשאיר מאחורי דלת נעולה.

להבין שבסוף איכשהו הכל מסתדר. לא צריך להסתכל או שחור או לבן, להיות קצת פחות טוטאלית ופחות פרפקציוניסטית. הכל מסתדר בסופו של דבר על הצד הטוב ביותר.

לעשות רק מה שטוב לי, מה שאני מרגישה שנכון ומתאים. לא לוותר על עצמי, למען אף אחד.

לא להתנצל אף פעם. לא על מי שאני, לא על מה שאני, לא על איך שאני.

להפסיק לשים זין. זה לא משנה מה כולם חושבים. יש רק מספר מסויים של אנשים שבאמת חשובה לי הדעה שלהם.

אני בטוחה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.

אז ככה.

זה כבר תקופה ארוכה שאני לא מאופסת על עצמי. מאז שאני והחבר האחרון (של השלוש שנים) נפרדנו, אני לא ממש עצמי. או עצמי בגירסה מאוד לא טובה.

עצמי בגירסה של הרס עצמי. בקיץ ירדתי המון במשקל, ותוך חודשיים עליתי בכמעט שבע קילו. האכילה שלי נעה בין חוסר בה לבין בולמוסים. אני פוגעת פיזית בעצמי.

אני לא יודעת מה קורה איתי.

אני מרגישה שמצד אחד הכל צריך להיות נורא נורא בסדר, אבל בעצם שום דבר לא בסדר.

אני מרגישה שאני פשוט נופלת, שאני לא יודעת  לאיפה אני ממשיכה ומה אני עושה.

אני לא מוצאת את עצמי בלימודים.

אני הולכת ולומדת כי זה משהו שצריך. כמו שהולכים לבית ספר תיכון ולומדים את כל המקצועות לבגרות כי אין פשוט ברירה.

לא טוב לי.

אני בודדה. חצי מהזמן אני פשוט לבד.

אני לא בטוחה האם זה היה הצעד הנכון. אבל מצד שני, מה הייתי עושה?

אני פשוט פחדנית.

אני מרגישה צורך לרצות את כל הסביבה ורק את עצמי אני לא מרצה.

ברור שיש לי פנטזיות של מה הייתי רוצה לעשות ואיך. אבל הן לא יקרו. הן לא יקרו כי אני פחדנית, כי הסביבה שלי תצחק עליי. כי יגידו לי שאני מדברת שטויות.

מאז ומעולם, מאז שאני זוכרת את עצמי פעלתי לפי הצורה שנדמה לי שהסביבה תקבל. (אני יודעת שזה משפט סבוך, אבל תנסו להבין). תמיד חששתי לעשות דברים או להגיד דברים מפחד שיצחקו עליי, שיגידו לי שזה לא טוב או לא הגיוני או לא בסדר. מפחד שיקטינו אותי.

אני מרגישה שאף אחד לא אוהב אותי. שאין איש בעולם שבאמת אכפת לו ממני. שהכל מורכב מאינטרסים.

אני מרגישה שאין לי חברי אמת.

אני מרגישה כל כך כל כך כל כך בודדה.

ואני לא יכולה לספר לאף אחד כלום, כי אני מפחדת שירחמו עליי. שיחשבו שאני מסכנה.

אני מסתכלת על האחיות שלי ומקנאה בהן נורא.

אני מקנאה שכולם אוהבים אותן ומתגאים בהן והן עושות מה שהן רוצות פחות או יותר.

ואותי?

אותי אף אחד לא אוהב.

עליי אף אחד לא שם.

אני נרקבת בשקט מתחת לפוך שלי.

אני סתם מישהי אפורה ולא מעניינת.

ככה זה, כל מי שמתקרב מתרחק. כולם חושבים שאני נוראית, משעממת, לא מעניינת.

אני מרגישה ששום דבר לא נכון. ששום דבר לא אמיתי.

שהכל מסביב מזוייף.

שאני רק מתאכזבת. עוד פעם ועוד פעם. שאני רק חוטפת סטירות מהעולם.

אני לא יודעת מי אני.

וכשאני חושבת שאני יודעת – אז אני לא אוהבת את עצמי, אני לא אוהבת שום דבר בעצמי ובחיים שלי.

ואני לא אלך לפסיכולוג.

יש לי מודעות גבוהה לעצמי, מודעת גבוהה יותר מדיי. אני יודעת שזה לא בסדר לחיות ככה. ואני יודעת ממה זה נובע. ואני יודעת שפסיכולוג יגיד לי שעליי למצוא דרך להתמודד, וכל מיני שיט שכאלו.

אני לא הטיפוס שיגיד משהו אי פעם לאיש זר ועוד אשלם לו 300 ₪ לשעה על השתיקות שלי.

קשה לי מאוד לכתוב את זה. ואני בוכה עכשיו. ואני יודעת שאני לא מצליחה להסביר את עצמי כמו שצריך, ויש אולי עוד דברים שלא כתבתי. קשה מאוד להסביר רגשות. אבל אני מבינה את עצמי, פחות או יותר.

אני מרגישה שהלכתי לאיבוד, ואני לא מוצאת את הדרך חזרה.