בסיכום העשור שלי לפני שנה כתבתי " אני לא יודעת לאן תוביל אותי השנה החדשה ולאן ייקח אותי העשור הבא. אני מקווה שזה יהיה מוצלח."

אני יכולה לומר שהשנה החדשה, שנת 2010, הובילה אותי למקומות מוצלחים.

שנת 2009 הייתה שנה שהסתיימה בכאב גדול. זו הייתה שנה קשה של הרבה שינויים, החלטות כואבות והתבגרות. שנת 2010 התחילה מעט מקרטעת.

ב-1.1 יצאתי לדייט הראשון עם החבר שלי. אז זה לא הוגדר כדייט. היתה לי תחושה שהוא מעוניין בי וראה את זה כהרבה יותר מ"סתם ידידים שיוצאים לבלות ביחד". באותו ערב הוא נישק אותי, וזה גם זרם לכיוונים אחרים. אבל לא הכל הלך חלק. לקח לי זמן להבין שאני בעצם מאוהבת בו. לקח לי זמן להבין מה אני רוצה, להתגבר על הפחדים שלי. לא רציתי להיכנס לקשר שאני לא שלמה איתו ב100%. גם לו לקח זמן. באותו זמן המערכת יחסים עם האקסית שלו לא הייתה סגורה. זאת אומרת, מבחינה טכנית הם עדיין היו ביחד, אבל בפועל לא. ידעתי שאני לוקחת סיכון, שאני עשויה להיפגע. גם לא רציתי לקחת עליי את האחריות לסיומו של הקשר שלהם. רועי אמר לי לדבר איתו ולהבהיר לו שזה או אני הוא היא, כי במצב הזה שתינו נדפקות ונפגעות, השאלה מי תיפגע יותר. אבל בסופו של דבר הוא נפרד ממנה. הוא אמר שזו החלטה הכי טובה שהוא עשה, כי הקשר שלהם היה גרוע והם נשארו ביחד מתוך ההרגל. ב-27.1 החלטנו שזה התאריך הרשמי שלנו, וכן, בקרוב אנחנו חוגגים שנה.

בסמסטר א' לא הייתי מרוצה מהציונים שלי. הציונים שקיבלתי היו נמוכים יחסית, פגעו בביטחון העצמי. התחלתי לחשוב שאולי אני לא כזו טובה, שאולי לא מתאימים לי לימודים אקדמיים. מאוד התאכזבתי מעצמי. לא הבנתי איך למרות שלמדתי, למרות שהשקעתי, למרות שנדמה לי שאני יודעת את החומר- לא הצלחתי ולא קיבלתי ציונים גבוהים.

גם מהעבודה לא הייתי מרוצה. זאת אומרת, העבודה הייתה נחמדה, אבל משעממת. (עבדתי כעוזרת במרכז הפסיכולוגי של האוניברסיטה). היא לא איתגרה או עניינה אותי, והמשכורת הייתה מאוד מאוד נמוכה. כמו של חיילת. במרץ פיטרו אותי עקב קיצוצים והייתי מאוד מודאגת מהעובדה שאין לי עבודה ואין לי כסף ומה יהיה.

אבל איכשהו כל הדברים התחילו להסתדר ולהשתפר.

הקשר שלי עם החבר צמח, גדל והתעצם. אנחנו חולקים אהבה גדולה, שיתוף והבנה. הוא גם חבר, וגם החבר הכי טוב. נכון שאהבתי בעבר והיו לי קשרים טובים בעבר, אבל כאן זה שונה. אני לא יכולה להעביר את זה למילים כי רגשות כאלו קשה להסביר. למדתי להיפתח, לשתף, לדבר. וגם הוא. להגיד מה אני רוצה ולהגיד מה מפריע לי. יש לנו תקשורת טובה וזה הבסיס להכל. אני פשוט אוהבת להיות בחברתו. אנחנו מדברים על לגור ביחד וחתונה, ואני אוהבת לדמיין איך יהיו החיים המשותפים שלנו, איך ייראה הבית שלנו, האם יהיו לנו חתולים, אבל כרגע זה עוד רחוק. כל דבר בעיתו.

סיימתי שנה א'. הגעתי קצת יותר מוכנה, יותר מודעת לציפיות לסמסטר ב'.  שיניתי הרגלי למידה וכן, הציונים שלי עלו והשתפרו.

מצאתי עבודה חדשה, לגמרי במקרה. עבודה שאני נהנית ממנה. אני באה לעבודה בחיוך. עבודה שמשתלבת נהדר עם הלימודים. עבודה שבה מתחשבים בי. עבודה שבה מעריכים אותי וסומכים עליי.

התחלתי לעשות פילאטיס. מצאתי לי תחביב חדש. אני מוצאת את ההנאה של אחרי האימון, ההנאה של "עבדתי קשה" ויש תוצאות. ומעבר לתוצאות הפיזיות, יש תוצאות נפשיות. בזכות הפילאטיס, וגם בזכות העובדה שחבר שלי לא מפסיק להחמיא לי ואני גם מקבלת מחמאות מאחרים, דימוי הגוף שלי עלה. אני מתעסקת פחות ופחות באיך שאני נראית. אני יותר סלחנית כלפי עצמי. נכון, אני שומרת ומקפידה על מה שאני מכניסה לגוף שלי, אבל לא בצורה אובססיבית. אני יודעת שלא אוכל להיות הבחורה הרזונת שפעם הייתי. לראשונה גם לא הגעתי למשקלים נמוכים. אני שומרת על המשקל שלי פחות או יותר, הבגדים נראים עליי טוב ואני נהנית לקנות בגדים. אני יודעת שאני נראית טוב, אני מרוצה מהגוף שלי. אני לא עומדת מול המראה ובוחנת את עצמי בעין ביקורתית. כן, חשוב לי להיראות טוב. אני לא זורקת זין. אבל מצד שני, אני מסתכלת על מה שיפה. לא יהיה לי את הגוף שהיה לי שהייתי צעירה יותר. אני גם לא צריכה להיראות ככה. גם הרבה זמן לא נשקלתי. אני לא יודעת אם זה כי אני לא רוצה להתמודד או כי אולי לא באמת אכפת לי וזה לא כזה משנה. מה שמשנה זו ההרגשה שלך.

אני לא מגדירה את עצמי כמופרעת אכילה יותר. נכון, הייתי חולה וכן, המחלה הפכה אותי למי שאני היום. אני לא שוכחת אותה. אבל כבר אין בי נספחים שלה. אין לי שאריות. היא לא חלק ממני ומהיום- יום. הרבה זמן שלא היו טריגרים או מחשבות. היא בתת מודע, אי שם. אני מודעת לה, אני זוכרת אותה, אני מי שאני בזכותה או בגללה, אבל היא בעבר. אני לא חולה יותר. אני לא שם. אני יכולה לומר בלב שלם שהיא לגמרי מאחורי.

אני מרגישה שהשתניתי. שעשיתי קפיצת דרך באיך שאני מרגישה ותופסת את עצמי ואת חיי.

גם מבחינה חברתית המצב השתפר והשתנה לטובה. הכרתי אנשים חדשים ומדהימים. אנשים שכיף לי בחברתם, שאני מרגישה משוחררת. נכון, לפעמים אני מרגישה קצת בודדה ושאף אחד לא מכיר ולא מבין אותי, אבל זה טבעי וקורה לכולם. תמיד אהיה יותר שקטה וביישנית, כי זה האופי שלי, אבל אני מצליחה להתגבר על זה.

בלימודים התקרבתי לכמה בנות ואני כבר לא יושבת לבד. למדתי להתחבר ולהשתלב. וזה כיף להיות חלק מחבורה.

ובכלל, יצאתי הרבה ונהניתי מאוד ביציאות האלו, זה משהו שהיה לי קצת חסר בעבר.

אני מאחלת לעצמי ששנת 2011 תמשיך במגמה הזו. שאמשיך להצליח בלימודים- בשביל עצמי. שיהיה לי טוב. שאמשיך ליהנות. אני מאוד רוצה לטוס לחו"ל, מקווה שהשנה זה יקרה. אני גם מקווה שתחזור לי קצת המוזה. שתהיה שנה טובה, מלאת הגשמה, סיפוק הצלחה ואהבה.

אחראית על הצילום אחותי המוכשרת.

אני ממש אוהבת את התמונות האלו:)

אני מרגישה בזמן האחרון חוסר שקט, כאילו אני נחנקת ואין לי רגע אחד לעצמי.

יש כל כך הרבה דברים שאני צריכה ו/או רוצה לעשות, אפילו דברים קטנים ברמת ה-ללכת לספרייה להחליף ספר (כי עבר הרבה זמן ונראה לי שאקבל קנס) או לראות פרק של גלי ואני מרגישה שאין לי זמן לשום דבר.

יש לימודים, עבודה, זוגיות, חברים, פילאטיס, רגעים של התנתקות, משפחה והכל מתערבב ומתנגש אחד בשני.

רוב הזמן אני לא מודעת לזה, אבל הרבה לילות אני חושבת על כל התחומים האלו ומנסה לחשוב איך אני משלבת את כולם.

וזה לא הולך להיות קל. בקרוב מתחילה תקופת המבחנים ואחריה הסמסטר שלי הולך להיות סופר עמוס.

היום ישבתי בעבודה עם הלוח מבחנים וניסיתי להבין איך לעזאזל אני נותנת משמרות. עובדות איתי עוד שתי בנות בסניף. אחת גם היא בקושי יכולה לתת משמרות ועוד אחת שככל הנראה תתפטר (כך הבנתי מהסמסים שלה) כי היא לא מסוגלת לשלב עבודה עם לימודים.

כבר דיברתי עם האחראית עליי שעוד מעט יתחילו המבחנים ותהייה בעייתיות ואני יודעת שאיכשהו זה יסתדר, אבל אני מרגישה שהאחריות על זה הולכת ליפול עליי. מה גם ששתי הבנות האלו- לא באמת חייבות את העבודה, הן יכולות להסתדר גם בלי לעבוד. אני זו שחייבת עבודה כי אין לי ברירה. אני מרגישה שאני צריכה לדאוג לפיתרון, לדאוג לעובדת חדשה, לדאוג להחלפות למרות שאני לא צריכה להתעסק בזה. אני לא רוצה לשחק אותה ראש קטן ואני מרגישה שאני לא יכולה לשחק אותה ראש קטן, אבל זה כבר הכניס אותי ללחץ עצום. מה גם שהייתה לקוחה שלא הייתה מרוצה ממשהו והיא הייתה קצת תוקפנית אליי (מול לקוחות אחרות) והרגשתי שאני על סף דמעות.

בסוף בכיתי לחבר שלי ופרקתי קצת ממה שיושב לי על הלב, אבל אני לא שקטה. אני לא שקטה מהמבחנים, יש קורס אחד שאין לי מושג מה המרצה רוצה מהחיים שלנו וכמובן יש את סטטיסטיקה בה החומר נעשה הרבה יותר קשה ומסובך להבנה.

 אני מנסה לתכנן לעצמי את השבוע מבחינת מטלות, סידורים, פנאי וכד' ואני באמת מנסה להירגע ולהזכיר לעצמי שהכל יסתדר בסופו של דבר. כולם עוברים את זה, אז גם אני אמורה איכשהו.

תמיד חשבתי שבמרכז לאמנות הפיתוי יש משהו קצת עצוב ופתטי.

השיטות שלהם נראו לי קצת הזויות, הרי לעקוץ בחורה ולהביך אותה- נראה לי שלא יוביל לשום מקום. בחורות רוצות שיתעניינו בהן, שיקשיבו להן, שיהיה להן ולבחור שמתחיל/יוצא איתן תחומי עניין משותפים, בקיצור שיהיה "קליק".

כל אחת מחפשת וכל אחת רוצה משהו אחר, ולדעתי זה משהו שאי אפשר ללמוד אותו.

אבל זה מילא.

ביומיים האחרונים נתקלתי בלינקים שזיעזעו אותי ממש. (כאן וכאן).

מסתבר, שבמרכז הזה לומדים ש"לא" זה מבחן שצריך לעבור, ואיך להתמודד עם התנגדויות של הבחורה. וזה כמובן, חוץ מהיחס שלהם לנשים כחפצים, כאובייקטים מינים ותו לא.

מתואר גם ממש מקרה מזעזע של אונס והבחור כל כך מתפאר במעשיו.

הרגשתי תחושת בחילה איומה.

בוודאי שברגע שבחורה נמצאת בסיטואציה אינטימית, מאוד קל להפעיל עליה לחץ. יש דרכים ויש שיטות ויש מניפולציות. בעיקר על בחורות שזו ההתנסות הראשונה שלהן או אחת מהראשונות שלהן והן לא בטוחות מה ואיך ומה נכון ומה לא נכון.

אז נכון שתמיד אגיד לבנות : תגידו "לא"! בקול חזק וברור. קומו ותלכו מייד. תצרחו אם צריך. תיקחו מונית ולכו הבייתה. תתקשרו לאבא/אח/ידיד/ בן דוד גם אם זה בשלוש בלילה שיבוא וייקח אתכן.

אבל מי כמוני יודעת שלפעמים את משתתקת, את בהלם, את לא מצליחה להגיד "לא". וכשאת מצליחה, אז מפעילים כל מיני מניפולציות בשביל שלא תתנגדי. כדי שהוא יספק את הצרכים המיניים שלו, וזין על מה שאת מרגישה. זין עלייך, כי את רק אובייקט מיני.

האקס הפסיכי, שכתבתי עליו בעבר, היה חבר בדבר הזה.

כן, גם עליי הוא הפעיל מיני מניפולציות כדי שאסכים לשכב איתו ולעשות איתו עוד אקטים מיניים.

כשקראתי את זה, הרבה דברים הסתדרו לי בראש פתאום.

ואיפה אתם הגברים? למה לא נתקלתי בתגובות של גברים שמכפישים, שמגנים, שמתנגדים לכך?

איפה כל אותם הבחורים הטובים, המקסימים, שרואים באישה שמולם כבת אדם, כמישהי עם רצונות ותחושות, כמישהי שהם מתעניינים בה ולא ברק בלהכניס אותה למיטה, שלעולם לא ילחצו עליה לעשות שום דבר שהיא לא רוצה, איפה הם?

למה הם שותקים?

זה גורם לי לחשוב שכולם כאלו.

היום בשעה 18:00, בסמינר הקיבוצים, יש הפגנת מחאה שקטה, מול כנס של בוגרי המרכז לאמנות הפיתוי. מאוד רציתי להגיע, אבל לצערי זה לא מסתדר. אחותי תהייה שם. אני מזמינה את כולן ואת כולם לבוא. כי מחר זו תהייה אחותך, הבת דודה שלך, הידידה הטובה. מחר זו תהייה את.

*היה לנו מבחן אמצע בסטטיסטיקה לפני כשבועיים וקיבלנו ציונים. קיבלתי 79 ומאוד התאכזבתי. לא ציפיתי ל-100 אבל ציפיתי ל 85+. חשבתי שאני יודעת את החומר, חשבתי שאני מוכנה מספיק. וזה עוד החומר הקל. עברנו ללמוד דברים קצת יותר מסובכים שכבר יותר קשה לי להבין. אמרו לי שזה ציון טוב ואני צריכה לשמוח ולא להתבאס, אבל אני פרפקציוניסטית. אין שום סיבה שלא אצליח. בעיקר שזה חומר שרובו מסתמך על דקלום נוסחאות. אני אלך לפתיחת מחברות ואראה במה בדיוק טעיתי כדי שלהבא אצליח.

* זכיתי בתואר "עובדת מצטיינת". ביום שישי הייתה לנו ישיבת צוות ומתוך כל פקידות הקבלה אני נבחרתי לפקידה המצטיינת. התרגשתי והייתה לי הרגשה טובה. זה נשמע קצת שחצני אבל אני יודעת שזה מגיע לי. אני באמת משקיעה את המקסימום בעבודה ועושה אותה על הצד הטוב ביותר. לפעמים אני מרגישה שהעבודה משתלטת עליי, אני חולמת חלומות על העבודה ומטפלת בדברים שקשורים לעבודה גם מחוץ לשעות העבודה, אבל סה"כ אני פשוט רוצה שהדברים ייעשו כי זה באמת חשוב לי. נכון שכביכול אני כולה "מזכירה","פקידה", אבל אני מאמינה שגם התפקיד הזה חשוב. אני המענה ואני הפנים של הסטודיו. מעבר לעובדה שהמדריכות טובות הלקוחות רוצות להרגיש שהן מקבלות שירות טוב ויש מי שדואג ואכפת לו. אני לא עושה את זה כדי לקבל ולזכות בתארים, אבל זה בהחלט נחמד לקבל טפיחה על השכם (וגם לקבל מתנה), זה גורם לי להרגיש טוב שמעריכים אותי, שסומכים עליי ושמוטלת עלי אחריות. אני מבין הותיקות ובסניף שלנו אני הכי ותיקה כך שאני מרגישה במידה מסוימת המון אחריות. הייתי ממש רוצה להמשיך לעבוד שם גם אחרי הלימודים, לצערי זו עבודה של סטודנטיות עם משכורת קטנה, אבל אחת הפקידות מונתה להיות המנהלת, כך שאני מקווה שאולי גם אני אעשה השתלטות על הסטודיו.

*  החורף מגיע במלוא עוצמתו ואני כרגיל קופאת מקור, הידיים שלי ממש קרח ולא משנה כמה חם אתלבש הידיים והפנים יהיו חשופות. אתמול הייתי צריכה להגיע לעבודה ופשוט כל הרחוב הוצף.חשבתי עוד ללכת ברגל מהתחנת אוטובוס, אבל פשוט הבנתי שזה בלתי אפשרי מבחינה לוגיסטית. כל הרחוב היה מים, ממש כמו ונציה. אי אפשר היה לעבור את הכביש, אז חיכיתי ברוב ייאושי לאוטובוס אחר שהתקדם באיטיות. בכלל, היה מאוד ריק אתמול בעבודה, כמעט אף אחד לא הגיעה בגלל ההצפות והגשם. הגשם הזה הורס גם לי את התוכניות. מאוד רציתי להתאמן היום, אבל בגלל הגשם לא יכולתי לצאת מהבית. היום בערב  אני עובדת ומחר אני לומדת עד מאוחר בערב וביום רביעי אני אצל החבר. כבר שבועיים שלא התאמנתי ואני מרגישה פדלאה. אני מקווה שביום חמישי אצליח להגיע לשיעור, לא, אני אגיע!

* יש לי מין תחושה כזו של חוסר שקט ואי נוחות. אני לא יודעת ממה זה נובע, אבל אני מרגישה כך בזמן האחרון. אני מקווה שזה יעבור מהר.

ברגע שיש לך פייסבוק, אי אפשר לזכות לטיפה של פרטיות. שום דבר לא נשכח. אנשים יודעים עליך דברים רק לפי הפרופיל שלך. אחד החידושים האחרונים של האתר הזה, זו האפשרות לראות תמונות ישנות של חברים בצד. כך, לעולם אינך שוכח רגעים מביכים, מצחיקים, מהנים, לילות של שכרות, חברים לשעבר.

לא מחקתי את התמונות המשותפות שלי ושל האקס שלי ולא הסרתי תיוגים, על אף שיותר משנה אנחנו לא חברים בפייסבוק ובערך שנה וחצי אנחנו לא ביחד. אין לי בעייה לזרוק פריטים ישנים לפח, אני בחורה שכל הזמן מסדרת, מנקה, מארגנת וזורקת הלאה. אבל תמונות בפייסבוק, זה משהו שקצת קשה למחוק. בכל זאת, אלו זיכרונות. ובכל זאת, זו הייתה תקופה משמעותית בחיים שלי, וזה שאני מוחקת- כאילו אני מוחקת את העבר שלי.

חבר שלי אמר לי פעם שלפעמים הוא רואה בפייסבוק בצד תמונות שלי עם האקס שלי. פעם חיפשתי בבלוג תמונות של אחד החתולים של אבא שלי כדי להראות לו, ואיכשהו עברתי על תמונות שלי ושל האקס. וראיתי שזה עושה לו צביטה בלב, שזה לא היה לו נעים. השבוע באמצע השיעור הסתכלנו על התמונות הישנות שלי ואמרתי לו להעביר קדימה, כי יש תמונות שלי ושל האקס שלי. אמרתי את זה בנימה משועשעת. הוא עשה פרצוף. שאלתי אותו אם למחוק את התמונות. הוא משך בכתפיים ואמר שהוא מחק את כל התמונות שלו ושל האקסית שלו ושאני אעשה מה שאני חושבת לנכון. והאמת, שזו לא השיחה הראשונה שלנו על הנושא הזה.

אני יודעת שזה לא נעים לראות תמונות של החברה שלך עם גבר אחר. בעיקר שזה מופיע כל הזמן וכולם יכולים לראות. אני יודעת שהייתי מרגישה לא טוב ומקנאה אם הייתי רואה תמונות של החבר שלי ושל האקסית שלו. אני זוכרת שרק בהתחלה שלנו, עוד לפני שהוא והאקסית שלו היו פרודים לחלוטין היא כתבה לו "אוהבת אותך". אני זוכרת שהסתכלתי בתמונות שלהם והיתה לי תחושה לא נעימה. אני מתארת לעצמי שאם התמונות האלו היו נשארות ומדיי פעם מהבהות לי על המסך- הייתי מרגישה ממש לא טוב.

אז למה לי להתעקש? זה לא שאני מוחקת את התקופה, או את הזיכרונות. הרי הוא תמיד יהיה חלק מחיי ולעולם לא אשכח אותו. היו לנו שלוש שנים נהדרות ביחד והוא איש מקסים ונהדר ותמיד יהיה לי אכפת ממנו ואני מניחה שלו יהיה אכפת ממני. ובכלל, למה אני צריכה את התמונות האלו? אני נמצאת עם מישהו אחר, שככל הנראה יהיה בעלי. טוב, אולי אני מקדימה את המאוחר אבל אנחנו כבר מדברים על לעבור לגור ביחד ומתככנים את זה, וכן, דיברנו גם על חתונה.

אז מחקתי. מחקתי את התמונות והורדתי את התיוגים. אני לא אשקר, היתה לי צביטה בלב. פתאום צפו לי זיכרונות. אבל זו רק צביטה של נוסטלגיה ולא של רגשות. אנחנו מדברים מדיי פעם, בג'מייל. דיברנו לפני כשבוע, הוא שאל אותי אם אני בסדר ולא נפגעתי מהשריפה ופעם האחרונה לפני זה הוא התקשר אליי ביום הולדת לאחל לי מזל טוב. לפני זה היו תקופות שדיברנו יותר ותקופות שלא דיברנו בכלל. לא דיברנו שיחות פוצי- מוצי. על הלימודים ומה שלום המשפחה בעיקר. הוא יודע שיש לי חבר. האמת שלא ממש אמרתי לחבר שלי שאנחנו בקשר. השבוע מישהו שפעם היה לי איתו משהו שלח לי הודעה שהוא מופיע ואמרתי לו שלא אבוא אבל שיהיה בהצלחה. גם על זה לא סיפרתי לו. אני לא יודעת למה. חשבתי האם לספר או לא. אל תבינו לא נכון. אין לי שום רגש כלפי אף אחד מהם. אני אומרת שהאקס שלי מקסים והיה לנו טוב ביחד וכמובן שאכפת לי ממנו במובן מסוים וארצה שיהיה לו טוב, אבל אין לי רגשות כלפיו. אז למה אני מסתירה? אני חוששת שאם אספר זה ישתמע כאילו זה ביג דיל. כאילו זה איזה סיפור, למרות שזה ממש לא. סתם הודעה שההוא שלח. שיחת חולין ששוחחתי עם האקס שלי. אבל אם זה לא ביג דיל, אז למה אני צריכה להסתיר? אני יודעת שהחבר שלי לא בקשר עם האקסיות שלו. בעצם אני יודעת ששתיים מהן חברות שלו בפייסבוק. אחת הייתה חברה שלו בגיל 16 והוא פגש אותה כשהייתי איתו איזה פעמיים, עם החבר שלה והם התחבקו ואמרו שלום ועוד אחת שהייתה משהו לא ממש רציני מגיבה לו בפעמים מאוד רחוקות. האקסית האחרונה שאיתה הוא היה הרבה זמן- לא מדברת איתו, אפילו שבשריפה היא שלחה לו הודעה. אני יודעת שאני הייתי רוצה לדעת אם הוא היה מדבר עם האקסית שלו, או בעצם עם כל אחת. ואם אני מסתירה, אז זה אומר שכביכול יש לי מה להסתיר, למרות שממש אין לי. אני יודעת שקצת גלשתי מהנושא, אבל הנושא הזה של זוגיות ושל חברים לשעבר יכול להיות מאוד סבוך. אני תוהה מהי הדרך הנכונה.

השריפה נגמרה ואנחנו חזרנו לשגרה.

כל כך רציתי לראות את החבר שלי, באתי אליו ביום שני. סוף סוף נתתי לו את החיבוק שכל כך רציתי.

אני אוהבת את הימים שאני אצלו.

לרוב אני באה אליו אחרי הלימודים ביום שלישי ובימי חמישי אנחנו נוסעים ביחד ללימודים.

הוא גר ביחידת דיור של ההורים, עם כניסה נפרדת, כך שזה לא מפריע לאף אחד ויש לנו את הפרטיות שלנו.

אני משאירה אצלו דברים שלי והוא פינה לי שתי מגירות בארון.

הוא מכין את האוכל ואני לרוב שוטפת את הכלים. אני גם דואגת שיהיה מסודר ונקי, אבל שלא ישתמע מכך שהוא לא דואג לזה בעצמו. הרבה פעמים שטפתי את הדירה וסידרתי אותה, כי אני ממש מרגישה כמו בבית.

כיף לי לשבת ביחד איתו מול הטלוויזיה, או סתם לדבר במיטה.

אני אוהבת שאנחנו הולכים ביחד לסופר ומחליטים מה לקנות לארוחת צהריים/ערב.

אני אוהבת ללכת לישון ביחד איתו ולקום ביחד איתו.

למרות שאנחנו כמה ימים ביחד, אנחנו כן נותנים את המרחב אחד לשני. אנחנו לא כל הזמן תקועים אחד בתוך השנייה וגם יוצאים מהבית.

היום היינו בקניון וקנינו וילון למקלחת. לצערי אני שוב לא מוצאת בגדים יפים במחירים סבירים. מה יהיה? אבל לפחות מצאתי ג'ינס חדש.

אני חושבת שאנחנו מסתדרים ממש טוב. יש לנו תקשורת טובה ופתוחה ואני לומדת להוציא ולשתף ולא לשמור הכל בבטן.

אנחנו מאוד היינו רוצים לעבור לגור ביחד, לצערי זה עדיין לא אפשרי מבחינה כלכלית.

אולי שנה הבאה...

בשעה 16:00 ביום חמישי, התקשרתי אליך והודעתי לך שסוף סוף אני בבית. אמרת לי שהקפיצו אותך למשמרת ושתדבר איתי יותר מאוחר. עוד הספקתי להגיד לך שאם תצטרכו להתפנות, המשפחה שלך מוזמנת לבוא אלינו.

בינתיים נצמדתי לטלוויזיה וגיליתי באימה את ממדי האסון. ב23:00 בלילה התקשרת אליי. שאלתי מה אתם צריכים לעשות. הרי אתה לא כבאי, אתה שוטר. אמרת לי שאתם צריכים לדאוג לפינוי של אנשים, חסימת כבישים, ליווי של הכבאים, נכנסתם שוב לתוך בית אורן לבדוק שאין לכודים. דיברנו על יום שישי, על זה שנשנה את התוכניות ואני לא אבוא אליך בצהריים, אלא תקפוץ אליי בערב. לא ידענו שזה יימשך.

במהלך ה-48 שעות האלו נטרפתי מדאגה וחרדה. ישבתי מחוברת לטלוויזיה, שומעת שמפנים חלק מהשכונה שלכם. מעבר לכאב הלב על האנשים שנספו ועל המקומות היפים שנשרפו ועל האנשים שכבר אין להם בית ונותרו רק הזיכרונות, מעבר לשמחה הקטנה שהחיות בחי- בר לא נפגעו ומעבר לדאגה על כך שהאש תגיע לאוניברסיטה- מוסד הלימודים שלי ומה יהיה אם חס וחלילה היא תיפגע ומה יקרה לספרים, מעבר לכך- דאגתי מאוד לך. פחדתי שיקרה לך משהו. שתהייה קרוב מדיי לאש. הרי האש לא צפוייה. דאגתי למשפחה שלך, מה יקרה אם זה יגיע לשכונה שלהם והם יצטרכו להתפנות ומה יהיה על הבית ועל החתולים שלנו. מדיי פעם אתה מתקשר, כשיש לך שעה- שעתיים לנוח. אתה מספר לי שאתה לא ישן. אין לך דקה של מנוחה. אתה מספר לי מה אתם עושים ומה קורה שם ממקום ראשון. אני שומעת את הכאב, את העייפות, את הדאגה, את החוסר אונים בקול שלך. את העצב על הקצין שלך שנספה, על המפקדת שלך שבקושי שורדת בבית החולים. אני מחכה לשיחות האלו. נצמדת לסלולרי ובוהה בו בתקווה שרק תצלצל.

אתמול קיבלת כמה שעות של חופש. אחותי הופיעה בת"א ורצית לבוא איתנו בכל זאת. הגעת סוף סוף וראיתי בעיניים שלך את מה שלא היה צריך להגיד. אתה יושב עם המשפחה שלי ומספר גם להם מה עבר עליך ומה קורה. אתה מספר שכולם מתקשרים אליך ושולחים לך הודעות ושכל החיות הגיעו לוואדי מתחת לבית שלך. ניסיתי לעודד אותך שיש לך גן חיות מתחת לבית. בכביש החוף ליד עתלית הרחנו את ריח השריפה. יכולנו לראות ענן מעל ההר וגם את האש. מזל שהיה חושך ולא ראינו את השחור. ההופעה הייתה נהדרת. היינו זקוקים להתנתקות הזו. לצילומים, למפגש עם אנשים שכבר הרבה זמן לא ראיתי. סתם לשבת וליהנות, כאילו הכל בסדר, הכל כרגיל.  חיבקת אותי באוטו והחזקת לי את היד.

לצערי היית חייב לחזור לעוד לילה ארוך ולבוקר נוראי של לוויה. היה לי קשה להיפרד ממך. רציתי לבכות, לצרוח, להחזיק אותך בכוח. לאיים שאפגע בעצמי, כדי שלא תלך. כדי שתישאר איתי ואני אוכל לחבק וללטף אותך עד שתירדם. שארפא את הכאב, שאחזק אותך. אבל לא עשיתי את זה. ידעתי שזה לא יעזור. כזה אתה. אם צריך אותך- אתה הולך. דבק במשימה, עוד מהצבא. הבטחת לי שלא תיכנס שוב לאש. ביקשתי ממך שלא לעשות את זה. לא אכפת לי מה קורה ומה יהיה- שלא תעז להתקרב לאש. שתישאר במקום בטוח. גם כך נפגעת מזיקים ויש לך כוויות, גם כך נשמת כל כך הרבה אוויר מזוהם ומטונף. היה לי קשה להיכנס מתחת לפוך שלי וללכת לישון בידיעה שאתה שם, בחוץ.

אהוב שלי, אני מחכה שכל זה ייגמר. תשמור על עצמך ותהייה חזק וכאשר נהייה מאחורי זה- אני אחבק אותך חזק- חזק, אתמודד ביחד איתך ,אהיה שם בשבילך ונלך ביחד למקומות היפים שגדלת לידם וניטע הרבה עצים. מחכה לשיחה ממך.

אני כותבת בתחושה מאוד קשה, אני מרגישה מועקה וחוסר מנוחה.

כואב לי לראות את הכרמל היפה, "ההר הירוק כל ימות השנה" לפי שירו של יורם טהרלב, שחור ומפוייח. האזור שנשרף אתמול הוא המקום הכי יפה בכרמל. כואב לי הלב לראות את העצים שרופים. כואב לי הלב על בעלי החיים. ויותר מזה- כואב לי הלב על 42 אנשים שנספו בשריפה. על אנשים שאיבדו את הבתים שלהם.

מחמש ומשהו בבוקר אני ערה ומחוברת לחדשות. לא הצלחתי לישון כמו שצריך וכשנרדמתי היו לי חלומות על השריפה. בחמש בבוקר הדלקתי את המחשב והתעדכנתי.

יום קודם לכן ב-23:00 בלילה דיברתי עם חבר שלי. הוא שוטר וגר באחת השכונות העליונות בכרמל, לא רחוק ממוקד השריפה. הקפיצו אותו לעבודה, מן הסתם. הוא סיפר לי שהם פינו אנשים מטירת הכרמל, הלכו לבית אורן לבדוק אם יש לכודים. הוא אמר שהקיבוץ פשוט נשרף כליל. הוא ניסה ללכת לישון ואמר שאם האש תגיע לשכונה שלו ויהיה צריך לפנותה- הוא זה שיהיה אחראי על הפינוי. אמרתי לו שאני מאוד מקווה שזה לא יגיע לידי כך.

בבוקר גיליתי שפינו חלק מהשכונה. שלחתי לו סמס שאני מקווה שהכל בסדר. בשבע בבוקר הוא התקשר אליי ואמר שהיה ער כל הלילה בגלל ההתפתחויות, שפינו חלק מהשכונה, אבל ההורים שלו נשארו בבית ולא נשקפת להם סכנה.

אני התארגנתי ללכת לעבודה. בעבודה התוכנה שאנחנו עובדים איתה לא פעלה, כך שלא ממש היה לי מה לעשות, וגם אם כן- זה נראה לי אבסורד להתקשר לאנשים ולעשות שיחות שביעות רצון והאם הם רוצים לחזור להיות מנויים שלנו. במקום זה פשוט נכנסתי שוב ושוב ושוב לכל אתרי החדשות, להתעדכן. דיברתי עם קולגה שלי לעבודה שעבדה בסניף שלנו בחיפה.

גם כשהגעתי הבייתה לא יכולתי להפסיק להתנתק. אני יודעת שאני חייבת לעזוב את הטלוויזיה ואת האינטרנט, להירגע עם כמה עיתונים. אני יודעת שזה רק מכניס אותי ליותר דיכאון. אבל אני מרגישה שאני לא מסוגלת להתנתק. אחד הדברים שניחמו אותי קצת, שאמנם החי- בר נהרס כליל, אבל כל בעלי החיים הצליחו להימלט והם לא נפגעו. מחמם גם את הלב הסיוע שמגישות לנו ארצות אחרות ובעיקר טורקיה שמיוזמה שמה את המחלוקות בצד. מחמם את הלב לראות אנשים מתארגנים ועוזרים לאנשים המפונים ולכבאים וכוחות ההצלה.

אומרים שמדובר בהצתה. פיגוע. אני מנסה להבין מי האדם שיעשה את זה. מי יכול להיות כל כך מרושע וקר לב. האם האיש או האנשים האלו יושבים מול הטלוויזיה ומרגישים מרוצים מעצמם? האם זה עושה להם טוב שאנשים איבדו את בתיהם? האם זה עושה להם טוב הטרגדיה הנוראית של 42 אנשים שנספו? זה אחד הדברים שמזעזעים אותי. זה פשוט טרגדיה. אסון.

אני יודעת שיש לנו מזל. באותה ומידה והאש פנתה לכיוון יישובי הכרמל ועתלית, היא יכלה לפנות בדיוק לצד השני. לכיוון חיפה ונשר. לכיוון מפרץ חיפה, באזור המפעלים הפטרו-כימיים ובתי זיקוק מה שיכל להביא לאסון חמור וגדול עוד יותר. זה יכל להגיע לכיוון הבית שלי. פתאום הבנתי עד כמה הבית הזה, כמה קירות בעצם, יקר וחשוב לי. פתאום קלטתי כמה חפצים יש לנו, לא כולם יקרי ערך כמו שהם יקרים מבחינה רגשית. הבנתי שאי אפשר היה להצליח להציל את הכל. אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה אם חס וחלילה היה קורה כזה דבר. זה רק מוכיח שאנחנו לא חסינים בפני שום דבר.

כאשר תירגע השריפה, אטע עץ. מימס שלחה לי מייל וגם כתבה פוסט, שהבלוגרית *פרג קנתה עץ לשתילה מקק"ל.זה רעיון יפה מאין כמוהו, ואני בהחלט אטע (גם אם לא פיזית) עץ. אני קוראת לכולם לעשות כמוני, ובכלל יש הרבה קבוצות שמתארגנות לשיקום הכרמל שאפשר להצטרף אליהן. זהו הלינק הישיר לקנייה:

http://www.salkkl.org.il/haklek_veta/donation_details_page.aspx?page_name=fire

אני מרגישה כאילו אני בתוך סרט אימה או אקשן. זה פשוט לא נראה לי אמיתי. אני מקווה שבשעות הקרובות יצליחו להשתלט על האש והכל ייגמר. אני מחזקת את ידי הכבאים, השוטרים וכוחות ההצלה. אני מאחלת החלמה מהירה לכל הפצועים. אני מייחלת לנס חנוכה.

זה נראה כמו עוד יום שגרתי וארוך, נכנסתי לכיתה לשיעור סטטיסטיקה והעברתי את הזמן בפתירת תשבצים ותפזורות ב"לאישה".כשהתחילו להיכנס עוד ועוד אנשים שמדברים על שריפה ליד האוניברסיטה חשבתי שזה עניין של מה בכך.

כשהתחיל השיעור לא ממש יכולתי להתרכז. כולם מסביבי נכנסו לאתרי חדשות, דיווחו מה קורה עם השריפה, את מי מפנים. כולם התחילו להעביר תמונות וסרטונים של השריפה. האמת, לא חשבתי שזה רציני. לא האמנתי שיפנו אותנו כל כך מהר.

בסביבות השעה 14:00, חבר שלי קיבל הודעה מבחור שלומד איתנו שהמזכירות סגורה והודיעו שכל השיעורים מבוטלים. לאחר מספר בירורים המרצה הודיע שמפנים את האוניברסיטה. מייד התחלנו להתפנות, הייתה תחושה של בהלה ולחץ.

כמובן שכולם התחילו לרדת לכיוון החנייה- או יותר נכון, החוסר חניה. אין מקומות חניה מסודרים, לכן כולם חונים ביערות הכרמל או בצידי הכביש שמוביל לעוספייה ודליה. נסעתי עם מספר חברות ולקח לנו בערך שעה רק לצאת ממתחם האוניברסיטה בגלל העומס והפקקים. תוך כדי ראינו גם המון ניידות משטרה וניידות של שב"ס שפינו את האסירים מהכלא.

מאז שהגעתי הבייתה אני צמודה לטלוויזיה ולאינטרנט, אני לא יכולה להתנתק.

בהתחלה זה עוד נראה מצחיק. המרצה שלנו שאמר "מה אתם רצים, מה בוער?" וכל מיני בדיחות בסגנון "מישהו הגזים עם נרות חנוכה" ושמחה על כך שביטלו שיעור.

אבל ככל שחולפות השעות, זה ממש לא מצחיק ולא משעשע אותי. פתאום אני מבינה את מימדי האסון.

כואב לי הלב על העצים ועל בע"ח שנפגעו מהשריפה. כואב לי הלב על 40 המחלצים שנהרגו. אני לא רוצה לדמיין את זה בכלל.  אני יודעת שיש אנשים שגרים בחיפה ומתפנים. המשפחה של חבר שלי גרה בשכונה הסמוכה לאוניברסיטה ואני מקווה שלא יצטרכו לפנות אותם. שלחו לנו הודעה שהאוניברסיטה סגורה עד להודעה חדשה.

חבר שלי שוטר והקפיצו אותו לסייע. שלחתי לו הודעה לבדוק שהכל בסדר והוא שלח לי שהוא בתוך האש, אבל הוא בסדר ושיתקשר אליי ברגע שיוכל.

עכשיו שמעתי ברקע מהטלוויזיה שיש שוטרים נעדרים ואין לי מושג אם זה קשור אליו או לאוטובוס שנשרף.

אני כל כך דואגת. הדמעות עולות לי לעיניים ואני משתדלת שלא לבכות ולא להיות היסטרית ולחוצה. אבל קשה לי.

 עדכון 23:12

חבר שלי התקשר אליי לפני כמה דקות ודיווח לי שהכל בסדר. הוא סיפר לי מה היה שם וזה פשוט עצוב וכואב. אם האש תשנה את הכיוון (אני מאוד מאוד מאוד מקווה שלא) ותגיע לשכונה שלו- הוא יהיה אחראי על הפינוי שלה, אבל בינתיים הוא בבית והולך לנסות לנוח קצת. אני מרגישה איזשהי הקלה לשמוע שהכל איתו בסדר.

 אני מקווה שיצליחו להשתלט על השריפה הזו בקרוב ושהכל יעבור בשלום ולא יהיו נפגעים. אני מתפללת לשלומם של הכבאים והשוטרים ומאחלת החלמה מהירה לכל הפצועים.

אני לא מצליחה לישון. היו לי חלומות נוראיים כל הלילה. פתחתי את האינטרנט וראיתי שמפנים חלק מהשכונה של חבר שלי. ההורים שלו עדיין בבית והלכו לישון, לא נשקפת סכנה לשכונה, וזה טוב. הוא גם לא ישן כל הלילה בגלל ההתפתחויות ואני מקווה שיהיה חזק ושזה ייגמר בקרוב.

הייתה מישהי שעבדה איתי בעבר שגרה בקיבוץ בית אורן שנשרף כליל. ראיתי שהיא כתבה סטטוס "הבית שלי????" ופשוט כואב לי הלב ויורדות לי דמעות.