לא עדכנתי מה קורה איתי כל חודש פברואר, מדהים איך שהזמן טס כל כך מהר, הימים פשוט רצים לי.

אז התחלתי את הקורס פסיכומטרי, אני עוד בשלב שאין עוד הרבה לחץ והרבה שיעורי בית, ככה שעדיין יש לי חיים. זה בינתיים בסדר, אבל זו רק ההתחלה.

לומדת איתי מישהי שלמדה איתי בתיכון יחד, ואפילו עשינו את הביוטופ ביחד, וזה עושה לי דז'ה וו לשיעורי ביולוגיה.

היה לנו מבחן פתיחה, והלך לי ממש גרוע. פתאום נתקפתי בלק אאוט וכמעט התחלתי לבכות והתחלתי לחשוב שאני מטומטמת ושאני בטח אקבל אפס. אני סתם נלחצת מדברים, אני פשוט כל כך רוצה להצליח במשהו לשם שינוי, הבעיה שאני כל כך מפחדת מכישלון, כי זה תמיד קורה לי. אני חייבת לעשות את המקסימום ולהצליח...

לפני שהתחלתי את הקורס היה לי המון זמן להתבטל (האמת שגם עכשיו אני דיי מתבטלת כי אין כל כך הרבה שיעורי בית), קראתי הרבה ספרים, ישנתי המון וראיתי שידורים חוזרים של "השיר שלנו 3".

חוץ מזה הספקתי גם לעשות יום כיף עם אמא שלי בת"א.

יש לי שני סריגים ומעיל חדש בארון,

ושיניתי קצת את החדר שלי.

הייתי גם בחתונה, של הבת של בת דודה של אבא שלי (נשמע מסובך). החתונה התקיימה בנמל ת"א, מקום שנראה סו קולד מתוחכם, האוכל היה ממש לא משהו, לקחתי חזה עוף, הוא היה ממש מוזר, אבל מרוב רעב אכלתי. אח"כ הצטערתי. כמובן שהיו ריקודים וזה היה דווקא נחמד.

גם ביליתי שני סופי שבוע עם החבר שלי, אחרי המון זמן שלא ראיתי אותו.

לפני שבוע הוא היה אצלי, ביום שישי בערב לא עשינו כלום, ראינו בדוי וי די את "חומות של תקווה",

וביום שבת ישבנו בבית קפה.

אני הייתי אצלו בסופ"ש האחרון, ביום שישי יצאנו לפאב עם חברים- זוג ועוד אחד, והרגשתי קצת לא נעים בשביל "החבר הבודד", זה דיי באסה להיות יחיד שכולם סביבך בזוגות. בכל מקרה, הפאב היה נחמד, שלושה דברים שהזמנו לא היו להם, אבל הם בתמורה נתנו לנו על חשבון הבית צ'ייסרים עם איזה משהו טעים בפנים.

ביום שבת בצהריים הלכנו למקס ברנר בהרצליה, והיה פשוט... וואו. אכלנו ופל בלגי ומנה שנקראת "באלגן של שוקולד" שזה עוגת שוקולד עם קצפת וכדור גלידה ובננות ששוחות בזה... ולקינוח שתינו גם משקה שוקולד. האמת, יש לי קיבולת שוקולד דיי גבוהה, אם כי אח"כ הרגשתי קצת מוזר, כאילו יש לי הרעלת שוקולד.

בערב כבר היינו עייפים ולא היה לנו כוח לצאת, אז ישבנו בבית וראינו טלוויזיה.

אני חושבת שהכל עכשיו דיי בסדר, אני כמעט מרוצה מהכל.

אתן מסתכלות על התמונה של הדוגמנית במגזין, היא כל כך רזה. אתן אומרות לעצמכן "כמה הייתי רוצה להיות כמוה".

אתן לא רואות את מה שמאחורי זה.

אתן לא רואות את הגוף שמתפרק לאט לאט, חתיכה אחר חתיכה.

אתן לא רואות את הציפורניים הנשברות, העור החיוור מרוטש תודות לפוטושופ, אתן לא רואות את שיער הראש הנושר, הנעשה דליל, ולעומת זאת את הפלומה המתחיל לצמוח אט על הגוף.

אתן לא רואות את העייפות הנוראית, את תחושת הסחרור התמידית שמונעת ממך לתפקד.

אתן לא רואות  את הוושט הנהרסת לאיטה מההקאות, את השיניים הנרקבות שאף טיפול שיניים לא יוכל להן, אתן לא מריחות את ריח הקיא.

אתן לא רואות את המחזור שנפסק, ואולי עכשיו, שאתן בגיל העשרה זה לא כזה מזיז לכן, אבל בעוד שנים שתרצו להיכנס להיריון- מי יודע אם תצליחו.

אתן לא רואות את הקיבה שנהרסת, שמצטמקת לאיטה, את האולקוסים, את הסכנה המוחשית להתקף לב.

אתן בטוח מכירות אותה. יש אחת כזו, איתכן בשכבה, בבסיס. היא אולי בת של חברים של ההורים, קרובת משפחה, חברה שלכן.

אתן רואות את העצמות הבולטות, את הרזון, ואת אומרות "הלוואי, הלוואי והייתי כמוה".

אתן לא רואות את החברים שמתרחקים.

אתן לא רואות את המשפחה שנהרסת.

את הסימנים האדומים על הידיים.

אתן לא רואות את הייאוש, את הדיכאון.

אתן לא רואות איך עם כל קילו שהיא יורדת, ההערכה העצמית שלה יורדת עוד יותר.

אתן לא מכירות את ההרגשה של לשבת עם חברים, ואת תזמיני משהו קטן, כי לא נעים, ואת תבכי אחרי זה שעות ותלקי את עצמך.או את ההרגשה שכולם מזמינים פיצה, ואת לא תאכלי.איך בכמה דקות את הופכת ל"מוזרה".

אתן לא רואות את החברה הכי טובה מזילה את הדמעות.

את ההורים שנשברים ולא יודעים איך להתמודד.

אתן לא רואות את השנאה העצמית. את ההלקאה.

את הבכי המטורף.

את זה שכלום לא מעניין אותך, שכל החיים שלך סובבים סביב אוכל, או יותר נכון- סביב החוסר שלו.

אתן לא רואות את העיניים חסרות ההבעה. את שמחת החיים שפשוט מתפוגגת. את תחושת האפטיות.

את הלילות בלי השינה, והבקרים בהן את רק רוצה לישון.

אתן לא רואות את היופי שדועך.

אתן לא רואות את החיוך שנעלם.

אתן לא רואות את הנפש המפוררת.

את הלב השבור לאלפי רסיסים.

את הדימוי העצמי על הקרשים.

שמרוב שאתן בטוחות שאתן אפס מאופס מגיע לכן למות.

את הבחורים שינסו לנצל. ויצליחו. כי אתן כאלו לא שוות, אז מה כבר אכפת לכן.

אתן לא רואות את החוסר שליטה במסווה של שליטה.

אתן לא רואות את זה שכל ארוחה מלאה בחישובים, שאין דבר כזה ליהנות מאוכל. כי אוכל זה רע.

אתן לא רואות את השקרים.

אתן לא רואות את הטיפול שמגיע. אתן לא רואות את הקושי, את התהליך העצום והקשה מנשוא. לכולם.

אתן לא רואות מה קורה שזה נגמר. כשגם שהצלחת, זה עדיין שם. שזו מלחמה יומיומית. קשה ומתישה.

אתן לא רואות את אלו שלא מצליחות. שנכנסות ויוצאות מאשפוזים. כי אחרי גיל 18, עדיין, אין טיפול בכפייה. את אלו שכן רוצות, אבל הנפש מרוסקת והגוף שבור. הן פשוט לא מצליחות לצאת מזה.

אתן לא מכירות אישית את הילדות עם האנה. או המיה. אלו, שבטירוף מחלתן, בטוחות שזה נורמלי. שזה לגיטימי.

אתן לא מכירות את ב'. אחת החברות הטובות של אחותי. היא בת 15, בקושי, וכבר אשפוז ממושך מאחוריה. אתן לא רואות את המבט העצוב שלה. אתן לא רואות את הילדה שהולכת לאיבוד.

אתן לא מכירות אותי.

בטח גם עליי הייתן מסתכלות בקנאה.

זאת אני. זה מה שאני עברתי. תסתכלו עליי. תקראו פוסטים מלפני שלוש-ארבע שנים.

תקראו.

ניצחתי אנורקסיה נרווזה. והמאבק עדיין נמשך.

לא הייתן מבקשות לעצמכן סרטן או טרשת עורקים, נכון? הפרעות אכילה זו בקשת מוות.

***

את הפוסט הזה תכננתי לכתוב מזמן.

עכשיו כשהנושא החם עוסק בבלוגי פרו- זו הזדמנות טובה לפרסם אותו.

חלק מהמאבק זה להילחם בבלוגי הפרו.

כי ילדה בת 13 שנכנסת לכזה בלוג, טבעי שהיא תיסחף. וזה קורה כל הזמן. כי הרי זו מחלה מדבקת. ברגע שאחת מתחילה, היא יכולה (וזה קורה) לגרור גם את החברה שלה לתוך זה. בעיקר בגיל ההתבגרות, שהכל קיצוני ואת לא מספיק חזקה ומגובשת ובוגרת. וכשבת 13 שיש לה דימוי עצמי קצת נמוך והיא קצת לא בטוחה בעצמה, יכולה מהר מאוד להגיע לאנורקסיה או בולימיה מקריאה בבלוגי פרו אנה/מיה.

עם כל הכבוד לחופש הביטוי- יש גבול.

הבעיה שלהן לא נפתרת, נכון. אם יסגרו להן את הבלוגים, הן לא יחלימו. אבל, הן לא יגררו  ילדות בריאות. כאלו, עם נפש רגישה קצת, לאנורקסיה ובולימיה. אל תגידו אף פעם "לי זה לא יקרה". גם אני חשבתי שלי זה לא יקרה, וזה קרה.

ואם תסגרו להן את הבלוג- הן אולי ימצאו את זה במקומות אחרים. אבל, תפקיד ההורים הוא לטפל בהן, בראש ובראשונה. זה אחריות הורית לדאוג להן לטיפול, גם אם זה יכלול ניתוק מהאינטרנט.

עם כל ההבנה שיש לי כלפיהן- על המחלה מדברים רק עם אנשי מקצוע. לא סוחפים עוד בנות אחרות. לא גוררים עוד בנות לתהום המוות.

אנורקסיה, בולמיה וגם אכילה כפייתית הן מחלות קשות. קל מאוד להיכנס, אבל קשה מאוד לצאת מהן.

אני נלחמת.

אני לא קוראת למחלה שלי "אנה". כי היא לא חברה.

וככל שבנות יבינו שזו לא חברה,(בניגוד למה שבנות הפרו חושבות)אולי הן לא ייכנסו לזה. אולי הן יבינו שיש דרכים אחרות לרדת במשקל. אולי הן יבינו שהן לא צריכות להיות רזות עד כאב, כי יפה זה לא.

תלחמו גם אתן.

אל תתנו לאף אחד לכבול אתכן לסרטי מדידה.

אחרי שלושה וחצי שבועות, כשראיתי אותו בתחנת רכבת, והתנשקנו... זו הייתה הנשיקה הכי משמעותית שיכולה להיות.

אני לא צריכה וולנטיין דיי כדי להרגיש ולדעת כמה אני אוהבת אותך, וכמה אתה אוהב אותי.

1987/1988

אני בתור תינוקת (אין לי מושג בת כמה אני)

1992.

אני בת חמש. תתעלמו מהתסרוקת המוזרה, זה כנראה היה אופנתי בשנות ה-90.

1994.

אני בת שבע בערך. כמובן, האופנה חוזרת, גם בעבר היה אופנתי פוני ומגפי גופי.

יולי 2007. החופש הגדול בין י"א לי"ב- אני כמעט בת 17. הטיול לאילת.

דצמבר 2004. אני בת 17, כיתה י"ב.

אפריל 2005.

יוני 2005. אני משהו בסביבות ה-40 קילו, התחלתי טיפול באנורקסיה.

  אוגוסט 2005. אחת התמונות האהובות עליי.

ספטמבר 2005. אני בת 18.

אוקטובר 2005.

פברואר 2006. ממש כמה ימים לפני הגיוס לצבא.

אפריל 2006, פסח.

ספטמבר 2006, ביום הולדת 19.

פברואר 2007. שנה בצבא.

אפריל 2007. אני על מדים לבנים ביום הזיכרון. תג יחידה מטושטש מטעמי ב"ש.

ספטמבר 2007. בת עשרים.

דצמבר 2007. נמאס לי להיות שדופה.

1/2/08. לפני כמה ימים.

נשארתי (כמעט) אותו הדבר.

אני לא יודעת למה החלטת לחזור שוב לחיי, בדמות מיילים קצרים הנשלחים פה ושם.

הקשר הידידותי- לא ידידותי ידע עליות ומורדות, אינספור ניתוקים.

בפעם האחרונה ניתקנו אותו בכעס, גדול מצידך, ותחושות אשם מצידי.

אני יודעת, מעולם לא ביקשתי סליחה. ואין לי מושג אם תראה את הכתוב, או לא. אם אתה עדיין קורא כאן. אם עדיין, כשאתה "לא מבין אותי" אתה מקיש כתובת אינטרנט וקורא את כל סודותיי.

לא הייתי רצינית. נסחפתי (שוב) לתוך מערבולת של יצרים ותחושות, בתקופה כל כך מבולבלת בחיים שלי.

לא הצלחתי להרגיש.

רק רגשות לאחר, שהודחקו.

אבל מה יכולתי להגיד לך? שום משפט, אף מילה, לא היו מסוגלים לתמצת את הכל.

הערכתי אותך, היה לי כיף לדבר איתך, להתנצח איתך, לבלות איתך.

כן, גם נהניתי איתך במובנים אחרים.

אבל פשוט לא הייתי מסוגלת להרגיש. לא יכולתי.

הכל קרה כל כך מהר, ולא עצרתי לחשוב.

לא היו לי את הכוחות להעביר את זה למשהו רציני, בעיקר כשלא ידעתי מה אתה רוצה.ובתוך תוכי, עדיין הייתי מאוהבת באחר.

וכשהוא רצה שנחזור, פשוט לא יכולתי לסרב. הייתי מוכרחה לעשות את זה. ידעתי שעליי לקחת את הסיכון, שאני חייבת לנסות, יהיה מה שיהיה. מקסימום אפגע שוב. ידעתי שאני חייבת את זה לעצמי. אתה מבין, עדיין אהבתי אותו. אני לא יכולה לשלוט ברגשות שלי, והפעם, הייתי מוכרחה להקשיב לעצמי. לשים את עצמי במקום הראשון, לא משנה את מי אדרוס בדרך.  אני לשנייה לא מצטערת על ההחלטה הזאת.

אתה יודע, בין שנינו, גם ככה לא היה קורה כלום. זה לא עבד. אולי בזמן אחר, ביקום מקביל... זה פשוט לא התאים אז. הפער בינינו גדול מדיי. זה היה טוב ויפה וכיף ונעים ונחמד שזה היה כמעט.

זה גועלי.

אחד הדברים הנוראיים ביותר להגיד למישהו "אני לא מסוגלת למצוא בי רגשות".

אני מצטערת על זה.

אבל אני לא חושבת שאני אשמה. כמו שאמרתי, רגשות אינן דבר בר- שליטה.

ועכשיו, אחרי בערך, שמונה חודשים, אתה שוב חוזר.

חשבתי שאתה שונא אותי. אמרת גם לי דברים מגעילים. והיה ברור שלא נחזור יותר לדבר לעולם. כי ככה זה.

אולי סלחת.

אולי לא.

אני קצת מבולבלת.