מה אתם אומרים על התספורת החדשה שלי?

(נא להתעלם מזה שיצאתי שמנמנה, זה הסוודר!)

(מועד א')

כתיבה אקדמית- 82.  הלך לי ממש לא טוב, כמו שניתן לראות. הציון הוא לא ציון רע, אבל לא ציון טוב, ודווקא בכתיבה, מקצוע שבו אני אמורה להיות תותחית. היום אני מצטערת קצת שלא ניגשתי למועד ב', אבל נעביר את זה.

מתמטיקה- 92, סופי לסמסטר- 95.

ספרות- 95, סופי לסמסטר- 96.

היסטוריה- 95, סופי לסמסטר- 97.

אנתרופולוגיה- 92.

סוציולוגיה- 94, סופי לסמסטר- 95.

סה"כ אני דיי מרוצה, אני לא זוכרת מתי היו לי ציונים טובים שכאלו אי פעם בעבר.

עכשיו צריך לחשוב מה ללמוד.

פעם הייתי מסוגלת לכתוב פה באמת.

פעם שפכתי בפניכם עשרות מילים על גבי מילים. סיפרתי לכם על מעשי בכל רגע נתון, תיארתי לכם את חיי המין שלי,הצגתי את חבריי, סיפרתי לכם את סודותיי, את צפונות נפשי. את כל הדיכאון, הרעב והחתכים. תיארתי לכם בפרוטרוט את מסלול ההרס העצמי שלי. חשפתי פה הכל.

חשפתי יותר מדיי.

לא שמרתי על אנונימיות.

 ליותר מדיי אנשים יש את הגישה לכאן, כי הרשיתי להם או שלא הרשיתי להם.

חשפתי פה את שמות אמיתיים לחלוטין, ובמשך הזמן גם את תמונותיי.

רציתי שתאהבו אותי. שתתרגשו, שתבכו, שתזדהו, שתרגישו קרובים אליי, חלק ממני.

גיליתי שיותר קל להעלות כמה תמונות שלי ולקבל עשרות תגובות בנוסח "יואו איזה כוסית" מאשר לכתוב כמו שצריך, מהלב, ולא לקבל כלום.כזו אני, זונת תגובות, זונת חיבוקים.

אני לא יכולה יותר לכתוב שום דבר.

שום דבר שאמיתי באמת.

יש דברים, שאני חייבת לשמור לעצמי, שאני לא רוצה שאנשים מסוימים יידעו אותם. וכאן- זה כבר מזמן לא המקום. אבל אין לי מקום אחר.

אני מנסה לכתוב, אבל הכל נראה לי חסר משמעות. כל מילה נראית פתטית, שטחית, רדודה.

עובר עליי כל כך הרבה, יש לי כל כך הרבה מחשבות שטסות לי בראש, ואני לא מסוגלת לכתוב אותן, לא באמת.

ככה זה, שמזייפים.

אפילו את הפוסט הדבילי הזה אני בקושי מצליחה לכתוב, משגע אותי איך בראש שלי המילים נשמעות

יפות,עמוקות ובעלות משמעות, וכשמעלים אותן על הדף הן ריקות מתוכן.

משגע אותי שאת המחשבות שלי, אני לא מסוגלת להביא לכדי מילים, אני לא מסוגלת לכתוב אותן, הן נשארות רק במחשבות ולא על הדף. ואני חייבת להעביר אותן לדף, אני לא יכולה להישאר עם כל כך הרבה מחשבות.

פעם כתבתי פה ש"יש אנשים היודעים לעשות אהבה עם המילים. אני יודעת לפזר אותן באי סדר מוחלט. לחרוט אותן חזק- ואז ללכת".עכשיו אני יודעת רק להקיא את המילים. וגם בשביל להקיא אותן- אני צריכה לדחוף אצבע לגרון.

כתבתי משהו על עצמי, רק לעצמי.

אני מרגישה הקלה, אני חושבת שזה היה הדבר הכי אמיתי שכתבתי על עצמי.

אבל יש דברים שאני לא מסוגלת לכתוב. עוד לא.

העיקר שחזרה לי קצת המוזה.

אף פעם לא ראיתי את "ספרות זולה". גם לא את "מטריקס", וה"סנדק" ועוד המון סרטים שנחשבים לסרטי חובה, או סרטים שכולם ראו. גם לא ראיתי את ריקוד מושחת, חוץ מהקטע בסוף. את גריז ראיתי בגיל 16-17, ואת "הלהקה" רק בגיל 19.5. גם אף פעם לא ראיתי אף אחד מסרטי הבורקס הישראליים: חגיגה בסנוקר, גבעת חלפון, צ'רלי וחצי ושות'. יש לי אלרגיה לזאב רווח.

אף פעם לא עשיתי סמים. אני בחורה חנונית ודיי סולידית, ורק בגיל 20 ראיתי בפעם הראשונה איך נראה ג'וינט ואף הציעו לי. וסירבתי, שכן הייתי בצבא. אח"כ גם סיפרתי את זה למפקד הישיר שלי, הוא אמר שזה מאוד חשוד שיש לי גם דלקת בעיניים. פשוט לא הייתה לי את ההזדמנות, שכן החברים שלי הם עוד יותר חנונים ממני, ככה שאין לי ולא היה לי איך לנסות בכלל.

אף פעם לא טסתי לחו"ל לבד. כלומר, בלי אמא ואבא. אני אדם דיי מבוהל כשמוציאים אותו מהעולם אליו הוא רגיל, לכן אני חייבת שמי שייסע איתי ייקח את תפקיד המבוגר האחראי.

אף פעם לא עשיתי רשיון נהיגה. כשכל החברים שלי עשו, ההורים שלי לא יכלו להרשות לעצמם את ההוצאה הזו, והאמת, לא ביקשתי יותר מדיי. מעולם לא מצאתי את הזמן לזה, וגם לא כל כך בעדיפות ההוצאות שלי להוציא על זה כסף. אבל האמת, אני פשוט מתה מפחד.

אף פעם לא התאשפזתי בבית חולים. חוץ מהיום בו נולדתי. טפו טפו טפו.

אף פעם לא היה לי בית ברבי. וגם מעולם לא לבשתי פריט מנומר כלשהו, ואני לעולם לא אלבש. ולא הייתה לי חיית מחמד, חוץ מדגים.

אף פעם לא הייתי בחורה. טוב נו, התנשקתי עם שתי בחורות (היום אני חושבת על זה בתור "איכס". לא על עצם המעשה, על על עצם הבחורות) וזה היה בתור משחק "אמת או חובה" הזוי ביום כיפור. אם תבוא ההזדמנות....

אף פעם לא הייתי בחרמון. נכון שכל ההורים לוקחים את הילדים שלהם לחרמון ולאילת? אז ההורים שלי לא. הם רוצים להיות ייחודיים ולא "כמו כולם". אז אף פעם לא הייתי בחרמון, אף פעם לא ראיתי שלג אמיתי, ולאילת הגעתי רק בגיל 16 לראשונה. ואף פעם לא הבנתי מה ההתלהבות מהעיר הזאת.

אף פעם לא היו לנו כבלים או לווין. שוב, זה הקטע של ההורים שלי, שהם לא רוצים להיות כמו כולם. וגם כי הם לא רצו שנראה טלוויזיה במקום לעשות שיעורים. היום, אני דיי מבינה אותם, זה דבילי לשלם כל כך הרבה כסף על מיליון ערוצים שאין מה לראות בהם, ושיש את ידידנו האי-מיול. אבל בתור ילדה לא ידעתי על מה כולם מדברים. כל התוכניות בערוץ 6- שכולם ראו, אני אף פעם לא ראיתי. באמת, לא ראיתי אף לא פרק אחד של "ששטוס". לאחרונה התקנו צלחת, ועכשיו יש לנו ערוץ 10, וזה מבחינת חידוש אדיר בשבילי.

פתאום שמתי לב, איך חיי מורכבים מאינספור רוטינות, שגרות קטנות של יום-יום.

כל בוקר, תחילה אני לוקחת גלולה. אני שותה נס קפה חלש, עם הרבה חלב 1% ושניים סוכר. ואני תמיד אוכלת עגבניה אחת, חתוכה לקוביות, עם שתי פרוסות לחם קל מרוחות בגבינה. ואני חייבת תוך כדי לקרוא את העיתון.

כל ערב, אני אוכלת סלט. אני נכנסת למקלחת, ולפני שאני מתקלחת אני מפזרת את השיער, ונדהמת מאיך שהוא ארך, ומגיע לי אחרי קו החזייה, ואיך שהצבע כבר ירד, ואולי כדאי להסתפר.

כל יום אני לומדת למבחן אקראי כלשהו. קוראת שוב ושוב את החומר, משננת אותו במוחי. או שאני נוסעת לאוניברסיטה, בשני אוטובוסים, וקו 141 תמיד עמוס ומחניק. ואני שומעת את הביטלס, ושירים ישנים של אריק איינשטיין ושלום חנוך. אריק שר "כמה טוב שבאת הביתה", ואני גם רוצה לחזור הביתה, עמוסת חוויות וגעגועים. אני עושה פיפי אחרון לפני המבחן, ונושמת נשימה עמוקה.

כל לילה, לפני שאני נרדמת, אני מדברת עם חבר שלי בטלפון. זה הרגל של שנתיים ושמונה חודשים, ואני לא יכולה להירדם בלי זה.

כל יום רביעי אני שמה מסיכה על הפנים. מסתובבת בבית כמו דמות מפחידה מסרט אימה, או רוח רפאים.ופעם בחודש וחצי אני מתייצבת אצל הקוסטיקאית לטיפול פנים.

יום חמישי זה יום השקילה. כל בוקר יום חמישי אני עומדת עירומה לגמרי על המשקל. יום חמישי זה גם יום הניקיון. עושה אבק, מטאטאת ושוטפת את הרצפה, מחליפה את המצעים למצעים ריחניים. הופכת את המקלות בבקבוק המפיץ ריח טוב. מסדרת את הארון המסודר ממילא, בודקת שהבגדים שוב עומדים כמו חיילים.

בסופי שבוע אני ואבא מרימים כוסית וודקה ואוכלים דג מלוח, כי אנחנו כאלו רוסים. אבא תמיד מבשל ביום שבת, וארוחת צהריים ביום שבת היא הארוחה המשפחתית. ואני תמיד זו ששוטפת את הכלים. בימי שישי- ושבת, השנת צהריים היא קודש.

לפעמים ביום שישי בערב, אני נפגשת עם חברים, כבר בערך שש שנים. תמיד השיחות הן על אותן נושאים, והבדיחות כבר חרושות, אבל ככה זה, כמו זוג נשוי. ואם אני לא יוצאת, אני מתכרבלת בשמיכה וצוללת לתוך הספר התורן.

פעם בשבועיים, אני והחבר נפגשים.שבת אצלי, שבת אצלו. כמו בצבא. אני נוסעת אליו, קופאת מקור ברכבת, מלאת ציפייה, אחרי שבועיים ארוכים. והוא לומד, ואני קצת, אבל בכל זאת מוצאים את הזמן להיות ביחד. או לפחות משתדלים.

הרגלי צפייה, הרגלי גלישה, והרגלי אכילה כמעט ולא משתנים.

אבל גם בתוך הרוטינות יש פה ושם שינויים.שיחות, סרטים, בילויים אחרים. אחות אחת חגגה 16 חורפים (אני זוכרת שהיא נולדה) ואחות שנייה אוטוטו מתגייסת. ואני? צריכה קצת שופינג, קצת חופש, אמיתי, לא חופשת סמסטר מזויפת.