במועד א' במבחן שלי בסטטיסטיקה קיבלתי 68. הייתי מאוד מאוכזבת, ותחושת האכזבה מועצמת במיוחד כאשר זה הציון הראשון אותו מקבלים. נורא מבאס לפתוח ככה את קבלת הציונים.

ניגשתי לפתיחת מחברות וראיתי שרוב הטעויות שלי לא היו על חוסר ידע אלא בעיקר על חוסר תשומת לב, טעויות מטופשות כאלו, נימוקים לא מספקים להסברים.

במהלך השנה וחצי שאני לומדת, עשיתי רק פעם אחת מועד ב'. אני שונאת לעשות מועד ב', לרוב אני עייפה, מותשת, לא מאמינה בעצמי וזקוקה נואשות לחופש.

הפעם החלטתי לא לוותר. בזמן הקצר שהיה לי ללמוד- ישבתי בלילה כמו גדלתי ועשיתי סיכומים של כ-ל המצגות, כי המבחן לא בודק את יכולת "למידה כמו תוכי" שלי, אלא גם הבנה.

בשאר הזמן למדתי עם חבר שלי את החומר טוב- טוב, עשינו אינספור חזרות כדי לראות שאנחנו מבינים את החומר.

במבחן עצמו הייתי לחוצה אבל עדיין הרגשתי טוב. יש לנו זכות ויתור אחרי חצי שעה, עברתי על כל השאלות שיש להן משקל גבוה- ראיתי שאני יודעת איך לפתור והחלטתי שאני לא מוותרת על המבחן, גם כשראיתי חברות מוותרות על המבחן. החלטתי לא לתת לשום דבר להשפיע עליי.

הרגשתי שהמבחן קל בהרבה יותר, שאני יודעת על מה אני עונה ולא מנחשת או "נראה לי שזה ככה.."

אחרי המבחן ההרגשה שלי השתנתה. כולם אמרו כמה קשה היה. גם עשינו מעיין השוואה וגיליתי כמה טעויות שכביכול עשיתי, וזה בנוסף למספר מועט של שאלות שלא לגמרי הייתי בטוחה בהן. חשבתי שאם היה קשה, אז איך זה שלי היה קל?

הייתה לי תחושה רעה. חשבתי לעצמי שאני אקבל פחות או יותר את אותו ציון וחשבתי על האפשרות הגרועה גם- שאכשל.

היום קיבלתי את ציוני מועד ב'. קיבלתי 83!!!!!

זה חתיכת שיפור!

ממש קפצתי מרוב אושר.

אני מאוד מרוצה מעצמי ואני פותחת את הסמסטר הבא שיתחיל ביום שלישי בהרגשה טובה.

אחד הפוסטים המומלצים בדף הראשי, הוא של בחורה שטוענת שהסדרות שמשדרים בערוץ הילדים כבר לא חינוכיות, חסרות ערכים לעומת הסדרות ששידרו בעבר. היא טוענת באופן כללי שהילדים של היום הם חוצפנים, חסרי חינוך, משמעת, ערכים וגבולות ומאשימה את התוכניות של היום בדבר הזה.

לא גדלתי על ערוץ הילדים, מהסיבה שאין ומעולם לא היו לנו כבלים או לווין. קחו כמה שניות לעכל את זה, יש אנשים שפשוט בוהים בי בתדהמה שאני מסבירה להם שאני נטולת יס או הוט ורק בשנים האחרונות התקנו צלחת לווין פרטית שנוכל לקלוט גם ערוץ 10. לא ידעתי שזה כזה מדהים.

אני צפיתי בתוכניות של הערוץ הראשון. "המומינים", "בולי איש השלג" (אבא שלי מספר שהוא היה מעיר אותי ברבע לשש כל בוקר רק כדי לראות את הסדרה הזו, ושסירבתי להתלבש ולהתארגן לגן אם לא הייתי צופה בסדרה), "הדרדסים", "שאלתיאל קוואק", "המעופפים הנועזים" ועוד הרבה תוכניות אחרות. עד היום אני זוכרת את השירי פתיחה של התוכניות ונהנית לצפות בהן למרות גילי המופלג.

הכרתי תוכניות ששודרו גם בערוץ הילדים (צפיתי אצל חברים או משפחה, וחלק מהסדרות שודרו גם בערוץ 2) כמו "נישואים פלוס", "אריזה משפחתית", "צער גידול בנות", "הנסיך המדליק מבל- אייר". אז נכון, לא ראיתי מעולם פרק של בוורלי הילס 90210 ואני מכירה את ברנדון וברדנה רק ממה ששמעתי, אבל הייתי מכורה לתוכנית אחרת ששודרה בערוץ הראשון שנקראת "תיכון הלבבות השבורים". (האם יש עוד אנשים שמכירים את הסדרה? ראיתי את כל העונות ואני זוכרת את העלילות, מעניין אם אפשר להשיג את זה באיזשהו מקום) וגם ראיתי "דגראסי".

כל דור חושב שמה שהיה בעבר- היה יותר טוב ושהדור של היום מדרדר. אז בוודאי שאוהב את הסדרות של פעם ולא הסדרות של היום, מהעובדה הפשוטה שזו פשוט נוסטלגיה בשבילי. אני כן חושבת שחלק מהסדרות שמציגים לילדים מציגות אלימות וסקס, או חלק מטומטמות להחריד. אבל זה לא שהסדרות של פעם היו כאלו חינוכיות או התיימרו לחנך- הן פשוט היו תוכניות שנועדו לבדר. למשל, הסדרה "המומינים" מאוד מכוונת לתפקידי מגדר- מומין אמא עסוקה רק במטבח ובטיפול במשפחה ומומין אבא או שלא עושה שום דבר מועיל או שעוסק בכתיבה(העבודה שלו). מה גם, אסור לשכוח שהילדים של היום חשופים הרבה יותר לאלימות ולסקס, ולא רק דרך תוכניות טלוויזיה. הילדים של היום הרבה פחות תמימים ממה שאני הייתי ואפשר להתווכח האם זה טוב או רע.

בכלל, החברה שלנו השתנתה. גם הטכנולוגיה התפתחה המון.

דבר נוסף, שהיה הרבה יותר חשוב לי להדגיש- הילדים של היום אולי חוצפנים, חסרי משמעת, גבולות וערכים- אבל מי שאשם אלו ההורים ולא התוכניות של היום!!!

ההורים של היום לא מחנכים את הילדים. ההורים של היום לא מציבים להם גבולות, מנסים להיות חברים של הילדים במקום ההורים שלהם. ההורים של היום נותנים לגיטמציה להתנהגויות של הילדים שלהם. לא הטלוויזיה אשמה. לא המורים אשמים. אלא רק ההורים. אז כן, הכותבת אומרת ש"גם ההורים אשמים בזה", אבל זה לא "גם" אלא "רק".

אותי לא חינכו בבית הספר ובטח שלא דרך הטלוויזיה. מי שחינך אותי- היו ההורים שלי.

"המקוריות יחד עם התמימות הנפלאה שהייתה בתוכניות ובסדרות ששדרו פעם הייתה מצוינת למען התפתחותם של הילדים" טוענת הכותבת.

ילדים מתפתחים ללא הטלוויזיה. אני לא רואה כיצד "המעופפים הנועזים" למשל או "הנסיך המדליק מבל- אייר" או אפילו "דגראסי" תרמו להתפתחות שלי. תוכניות טלווזיה נועדו לתת לנו בידור וניקוי ראש. הורים שתוקעים את הילדים שלהם מול הטלוויזיה ומצפים שהיא תפתח אותם- מטומטמים.

ערוץ הילדים נשאב לתרבות הרייטינג. אני לא יודעת אם זה רע או טוב, כי לא רק הילדים השתנו, כל הדור שלנו השתנה. לכל דבר יש חסרונות ויש יתרונות. ערוץ הילדים פועל משיקולים כלכליים ומסחריים. לא תפקידו לחנך או להוביל לשינוי. תפקידם של ההורים לחנך את הילדים ורק הם.

הורים שלא רוצים שהילדים שלהם ייחשפו לתוכניות אלימות או שמציגות ערכים שלא מתאימים לילדים שלהם- שלא ייתנו להם לצפות.עם הטכנולוגיה של היום אפשר להגביל צפייה כל תוכנית, וכן, לא חייבים להכניס הוט או יס הבייתה! גם בעבר היו טלנובלות, אופרות סבון ותוכניות למבוגרים שהציגו סקס- וההורים שלי לא נתנו לי לצפות בהן! אם יש תוכנית שמציגים בה סצינות סקס, ואפילו שהיא משודרת בערוץ הילדים- אפשר למנוע מהילדים לצפות או לחסום את התוכניות באמצעות קוד סודי.

ילדה שרוצה להתלבש כמו "לוליטה קטנה" כי ככה היא ראתה במורדים- ההורים שלה צריכים להציב לה את הגבולות ולאסור עליה להתלבש כך. אני זוכרת שלפני כמה שנים הייתה אופנה של כפכפים עם עקבים קטנים לילדות. אחותי הקטנה רצתה לנעול כאלו גם ואמא שלי סירבה בתוקף כי לא נראה לה שילדה בת 10 צריכה לנעול נעליים עם עקבים. האימהות של החברות של אחותי תמכו באמא שלי והסכימו בה, אבל לא יכלו להיכנע ללחץ של בנותיהן.

לסיכום, בהחלט יש תוכניות לא ראויות לילדים, אבל אני מאמינה שבהחלט יש תוכניות שכן. מה שלא ראוי, לא ערכי ולא מתאים לילדים לדעת ההורים- אפשר לחסום לצפייה או לא להכניס את הערוצים האלו הבייתה. אני לא בטוחה שהתוכניות של פעם היו כאלו חינוכיות, מטרת תוכניות טלוויזיה הן בידור ולא חינוך. התוכניות משתנות כי החברה משתנה, לקידמה יש יתרונות ויש חסרונות, כמו לכל דבר.  לא ערוץ הילדים (או כל ערוץ אחר) צריך להוביל שינוי או להיות אחראי על חינוך וערכים של הילדים. ערוץ הילדים לא צריך לחנך, ללמד, להדריך את הילדים בצעדיהם הראשונים. בדיוק בשביל זה יש להם הורים.

עדכון:

מכמה תגובות, קלטתי שלא ירדתם לסוף דעתי. מאחר ובמקרה אני סטודנטית לסוציולוגיה, למדתי על חיברות ועל סוכני חיברות. אז כן, בוודאי שיש סוכני חיברות שמשפיעים עלינו כמו קבוצת השווים וכן, המדיה. אני לא תמימה. הכל משפיע עלינו. אבל בסופו של דבר- המשפחה היא סוכן החיברות המרכזי ביותר. בסופו של עניין, המשפחה היא זו שמשפיעה עלינו הכי הרבה.

אז כן, יש הרבה השפעות לסביבה, יש הרבה מאוד גורמים שמשפיעים על האישיות שלנו ומעצבים אותה. חלק מזה- המדיה.

א-ב-ל.

חינוך: כלומר הקניית ערכים,ויותר חשוב ועיקרי מכך- הצבת גבולות ומשמעת- זה תפקיד ההורים. אם ההורה לא מציב גבולות לילד שלו ונותן לו לעשות מה שהוא רוצה- אף טלוויזיה לא תעשה את זה.

אי אפשר לצפות שהטלוויזיה תחנך אותנו. תוכניות טלוויזיה מושפעות משיקולים מסחריים וכלכליים נטו.ואם הורה לא מרוצה ממסרים של תוכנית מסויימת- שלא ייתן לילד לצפות בה! אני בטוחה שיש גם היום תוכניות יפות לילדים ואפשר לתת להם לצפות בהן.

לזרוק את הילד שלך באופן תדיר מול הטלוויזיה ולצפות שהיא תחנך אותו או שהמורה תחנך אותו- זה מטומטם ואווילי. ילד שעושה מה שבא לו- עושה את זה כי ההורים שלו נותנים לו. הילד יכול לראות עשרות תוכניות "חינוכיות". אבל אם ההורים שלו לא יציבו לו גבולות- הוא עדיין ייצא ילד בלי גבולות.

במקום העבודה שלי נתלו בכל מקום בלונים בצורת לבבות אדומים עם הכיתוב" I LOVE YOU "ו"שלך לנצח" לכבוד וולטיין דיי מחר. אפשר לראות בכל קניון עשרות מוצרים בצבעים אדום או וורוד שנראו כאילו יצאו מאותו פס ייצור, וכל בית קפה/פאב/ מסעדה מוצאים את ההזדמנות להעלות מחירים.

בעיניי אין שום דבר רומנטי בוולנטיין דיי. המאמץ לחגוג ולקנות את אותה מתנה מאותו פס ייצור מריח מזיוף. בעיניי רומנטיקה וקיטש אינם קשורים אחד לשני.

רומנטיקה בעיניי היא: לאהוב ברגעים היפים יותר והיפים פחות. לנשק ולחבק. לקנות מתנות אחד לשנייה בלי שום סיבה מיוחדת. להקדיש שירים על הוול בפייסבוק.לשלוח קישורים לכתבות מעניינות/מצחיקות. לשלוח הודעות סמס מתגעגעות ואוהבות או כי סתם חשבתי עליך באותו הרגע. לצאת לבלות, עם חברים או רק שנינו. להכין ארוחת ערב מושקעת ולשטוף במקומי את הכלים. לעזור, לשתף, לעודד, לתמוך. להתחבק מול הטלוויזיה. לישון ביחד. להעיר בנשיקות. לקפוץ לסופר כי מתחשק לי משהו מתוק. לקנות גם בשבילי מברשת שיניים.  

כל כך הרבה קטנים וכביכול לא משמעותיים, שמזכירים לנו למה אנחנו ביחד. רגעים קטנים, נגיעות קטנות של תשומת לב ואהבה- הן הרומנטיקה האמיתית בעיניי ולא שום לב ורוד מפרווה.

השמחה הייתה מוקדמת מדיי.

אז להלן הציונים שלי:

סטטיסטיקה סוציולוגיה:

מבחן אמצע- 79

מבחן - 68

סופי- 72

תיאוריות סוציולוגיות: 72

ניהול קריירות: 85

סטטיסטיקה שירותי אנוש: 89

בקיצור, מאכזב, מאכזב מאוד.

הלכתי היום לפתיחת מחברות של סטטיסטיקה. ופשוט נפלתי על שטויות. רוב המבחן היה נכון, אבל היו לי טעויות מטומטמות של  לחץ וחוסר תשומת לב, או נימוקים נכונים אבל לא מספקים. כמעט כל שאלה ירדו לי 2 נקודות.

יש מועד ב' ביום חמישי והחלטתי שאני אגש אליו. אני אלמד ממש טוב את החומר התיאורטי ויש לי זכות ויתור על הבחינה לאחר חצי שעה אם אני מרגישה שקשה לי.

בפתיחת מחברות היום דיברנו על הציונים בתיאוריות סוציולוגיות. המבחן שהוא נתן לנו היה זהה בדיוק למבחן של שנה שעברה. אחת הבנות סיפרה שהיא החליטה ללמוד ביחד עם עוד שתי בנות את התשובות למבחן הזה. היא סיפרה שהיא רשמה הכל, בדיוק לפי איך שהיא למדה ובכל זאת היא קיבלה 70. מהבנות שהיא למדה איתן (בדיוק אותם הסיכומים) אחת קיבלה 95 ואחת 75. נכון שצריך לדעת מה לרשום ומה לענות, אבל מדובר בבחורות שתמיד יש להן ציונים טובים, מבינות את החומר, מסכמות טוב... בקיצור סטודנטיות טובות שאפשר לסמוך עליהן. הן גם למדו מאותם הסיכומים ורשמו תשובות מלאות. אותה בחורה סיפרה לנו שחברה שלה לא ענתה על חלק מסויים במבחן שהוא 20 נקודות ובכל זאת קיבלה 70. היא סיפרה גם שלפני שנה חברה שלה קיבלה ציון נמוך ובפתיחת מחברות המתרגלת (שאין לנו מושג מיהי, אף פעם לא ראינו אותה בשיעורים) באמת לא ידעה להסביר למה הורידו לה נקודות.

אז כן, משהו פה מוזר. כי אני יודעת שעניתי לעניין ונכון. אז גם אם החסרתי פרטים קטנים, נראה לי מוזר שיירדו לי כל כך הרבה נקודות. יכול להיות שהמתרגלת הזו לא יודעת לבדוק מבחנים כמו שצריך או שהיא סתם נותנת ציון שרירותי.

אני מתכוונת ללכת לפתיחת מחברות ולערער על הציון הזה.

בניהול קריירות ציפיתי לציון הרבה יותר גבוה. חשבתי שהלך לי ממש טוב ושאני אקבל 90+.

אני מרוצה מהציון שלי בסטטיסטיקה. נכון שהיה פקטור על כמה שאלות ונכון שהם קיבלו כמה תשובות לשאלות מסויימות, אבל גם לפני שהם החליטו להתחשב ולהעלות קיבלתי 84. אז ככה שאני דיי מרוצה, יחסית למבחן הנוראי שהיה לי.

וזהו.

אני באמת מקווה להצליח במועד ב' ולערער על הבחינה שלי ולקבל ציון גבוה.

וגם, נתפס לי נורא הצוואר והגב. קמתי ככה וזה רק מחמיר. הצוואר שלי פשוט עקום! וממש כואב לי.

אלו היו שבועיים מאוד מעייפים מבחינתי- מלאים בלמידה וייאוש. אמנם היו לי 4 מבחנים, שניים מהם היו בסטטיטסיקה (אני צריכה ללמוד סטטסיטיקה גם במסגרת החוג לסוציולוגיה וגם במסגרת החוג לשירותי אנוש, כן זה דבילי), אחד בתיאוריות סוציולוגית ואחד בניהול קריירות, אבל מאחר ולשני המבחנים העיוניים כמות החומר הייתה ענקית- נאלצתי ללמוד גם לסטטיטיקה וגם למבחן עיוני בו זמנית.

זה לא כזה קל כמו שזה נשמע, כי לא השקעתי את כול כולי בסטטיטסיקה.

לסטטיסטיקה בשירותי אנוש בקושי למדתי. העדפתי ללמוד למבחן שהיה יומיים אחריו בניהול קריירות - שכמות החומר בו הייתה עצומה עם המוני פרטים לזכור.

לקחתי צ'אנס. הסמכתי על זה שלמדתי לסטטיסטיקה של סוציולוגיה, הסתמכתי על זה שפתרתי מבחן לדוגמא וכמעט כל התשובות היו נכונות (ואלו שלא- לא בגלל חוסר ידע אלא בגלל חוסר תשומת לב), הסמכתי על זה שיהיה חומר פתוח. אז רק סידרתי את הקלסר ועברתי שוב על החומר ופתרתי נכונה עוד 11 שאלות לדוגמה.

לצערי המבחן היה מאוד קשה. זה היה מבחן של פאקינג שלוש שעות!!! בסוף המבחן כבר המוח שלי לא קלט, לא עבד ועשיתי טעות ממש מטומטמת. אני יודעת שגם אם הייתי משקיעה יותר, כלומר- עוברת שוב על התרגילים שהגשנו במהלך הסמסטר- לא היה לי יותר קל, כי התרגילים היו קלי קלות בהשוואה למבחן ומאוד טכניים. היו כמה שאלות שפשוט ישבתי עליהן וחשבתי וחשבתי וחשבתי...

כולם יצאו המומים ומיואשים.

באמצע המבחן המרצה ביטלה שאלה אחת שייתנו לנו את מלוא הנקודות עליה ושמעתי שיהיו עוד פקטורים, אבל אלו רק שמועות.

אני מנסה להתנחם בזה שהמרצה היא מרצה תותחית שאכפת לה מהסטודנטים והיא תהייה איתנו בסדר.

המבחן בסטטיסטיקה של סוציולוגיה גם לא הלך משהו. אפילו שהשוותי עם שתי בנות עם התשובות וכאילו יצא שעניתי נכון, עשיתי טעות של 10 נקודות. טעות טיפשית, שתוך כדי פתירת המבחן הרגשתי שאני עושה משהו לא נכון. גם הלחץ, גם אורך המבחן וגם השעה המטופשת - 17:00! מי עושה מבחן בשעות האלו, ועוד בסטטיסטיקה?

אחרי המבחן הייתי כל כך מבואסת, כמעט התחלתי לבכות. חבר שלי היה ממש חמוד ולקח אותי לאכול. הלכנו למסעדה האהובה עלינו ואני הזמנתי סטייק אנטריקוט בחמאה וקונפי שום, מדיום, מדמם... יאמייי. ואכלנו גם קינוח אלוהי- מעיין מאפה בננות עם שוקולד וסירופ שוקולד... משהו באמת מיוחד! אוכל טוב יכול להיות נחמה נהדרת.

היה גם מבחן בתיאוריות סוציולוגית. זה המבחן שהכי חששתי ממנו- בגלל שלא הבנתי כל הסמסטר על המרצה מדבר. הייתי מנסה לכתוב, אבל הוא מדבר ואף משפט לא קשור למשפט שלפניו. הוא אמנם מעלה מצגות, אבל הן בראשי פרקים. השלמתי הרצאה וחצי מבחורה שבאמת כותבת כל מה שצריך והיא תלמידה טובה ופשוט זה לא מובן. גם שלחו לנו חומר מהאגודה- אבל היו בו המון דברים לא רלוונטיים ומה שכן היה רלוונטי היה כתוב בשפה לא ברורה בעליל! יש לי רמה גבוהה ואני קוראת המון ובאמת שהיו משפטים שלא הצלחתי להבין מה רוצים ממני. הגעתי למבחן בהרגשה לא טובה. בסופו של דבר היה יחסית בסדר, ידעתי לענות על השאלות. בסוג המבחן האלו אי אפשר לדעת אם הצלחת או לא, במבחנים עיוניים שדורשים מסות של חומר לעולם אין לדעת אם כתבת תשובה שתספק אותם.

היום היה המבחן האחרון בניהול קריירות. שמחתי שלמדתי אליו טוב כי הוא ממש דרש התמקדות בפרטים הקטנים. יש לי זיכרון צילומי אז זכרתי איפה הדברים היו כתובים לי ואיך- המחברות שלי ממש מסודרות ומקושטות- כותרות בצבעים, מרקרים, קווים צבעוניים. רק ככה אני זוכרת מה קשור למה. בכל מקרה, הלך לי טוב, אבל אני לא רוצה לצפות כדי לא להתאכזב.

חוץ מזה יש לי קורס בשיטות מחקר שהוא שנתי ולכן המבחן יהיה סמסטר הבא. יש לי עבודה להגיש ולצערי היא בזוגות. אני שונאת לעשות עבודה בזוגות גם כי אין לי זמן להיפגש ואני סומכת על עצמי וגם כי אין לי זוג. אני אבקש אישור מהמתרגלת לעשות לבד, היא חמודה אז אני מקווה שהיא תסכים.

בין לבין אני והחבר חגגנו שנה ביחד. קניתי לו בוקסר חמוד ושמתי אותו בתוך כוס עם ציור של לב, ביחד עם מכתב שכתבתי לו ואת כל זה עטפתי יפה בצלופן. הוא קפץ לבקר אותי והביא לי זר פרחים מקסים ומכתב מרגש. אנשים שואלים למה אנחנו לא עושים איזה משהו "מיוחד". בעיניי זה שטויות. נכון, זה פרק זמן לא מבוטל ואנחנו מציינים אותו, אני לא חושבת שאהבה והשקעה בקשר נמדדים בכמה מתנות קונים ובאיזה סכום ואיזה אירוע מפיקים. אמרתי לחבר שלי שאני לא רוצה שנעשה מזה ביג דיל ובמקום להתחיל להשתגע ולהוציא כספים- עדיף לחסוף את הכסף הזה ולנסוע ביחד לחו"ל. מה שחשוב זה הקשר, זה הזוגיות שלנו. אנחנו יוצאים, קונים אחד לשנייה מתנות, משקיעים ודואגים אחד לשני ככה סתם, בלי אירוע מיוחד. לכן אני חושבת שכל ההפקות האלו שאנשים עושים לפעמים כדי לציין איזה מאורע כמו יום האהבה או יום השנה וחודש מיותרות.

אז עכשיו אני מחכה לציונים ובינתיים עד שהם יגיעו אני מנסה לנוח. היום היה סוף סוף יום שקט ורגוע בלי שאצטרך לחשוב על לימודים. אפשר לראות "היפה והחנון" בשקט ולאכול פנקייקים בלי להיות מוטרדים ממבחן. בא לי לעשות שופינג, לנסוע לת"א, לצאת וליהנות, להרגיש קצת את החופש הקטן הזה לפני שסמסטר ב' מתחיל.

תחזיקו לי אצבעות שיהיו לי ציונים טובים ובלי מועדי ב'!