הו פאק, הכל כתוב לי פה בגיבריש.....

בכל אופן, אין לי הרבה זמן.

נעדרתי תקופה ארוכה - כי המחשב שלי קרס לחלוטין.

ביום ראשון אבא ייקח לטכנאי ואני מקווה שהתיקון יהיה מהיר.....

בכל אופן.

אני מתפגרת בלי מחשב....

רק רציתי להודיע שאני עדיין חיה.

אתמול בערב, אחרי ששיגעו אותי לגמרי בקשר להאם לצאת – ולאן, נפגשתי עם ניים ושאי ויחד הלכנו לסמארט. הגענו באיחור אופנתי, והיו אצלה כבר טוק ובריין. סימפל יצאה לדייט עם ידיד של וויס, שהיא הכירה ב"סיטי הול". שלוש פעמים היא התקשרה אליי באותו ערב, לדווח לי. אולי שיהיו כבר חברים ואז היא תפסיק לנדנד כל כך הרבה.

הזמנו פיצה (אחד ומשהו בלילה זה הזמן האידיאלי לאכילת פיצה), וישבנו בסלון ודיברנו. איכשהו, אני אפילו לא זוכרת איך, הגענו לשיחה על הבנים שהתנשקתי איתם. ואז, טוק אומר לי "תתנחמי בכך שלפחות לא התנשקת עם סמייל". אני, סמארט, שאי ובריין החלפנו מבטים אחד עם השני. ואז כבר לא יכולנו והתפוצצנו מצחוק. טוק בהתחלה לא הבין מה קורה, ורק אחר כך הוא קלט שבאמת התנשקתי עם סמייל. התגובה שלו הייתה ממש מוזרה ונוטה להיסטריה. זה היה כל כך מצחיק!

לאחר אכילת הפיצה, התנחלנו לסמארט בחדר. פתחנו טלוויזיה וחיפשנו משהו לראות. שאי נעצר על ה"מורדים". ואז כולנו התחלנו לצפות בזה, ולתת לדמויות בסדרה שמות של אנשים שאנחנו מכירים מהבית ספר שלנו. זה היה כזה משעשע. הגענו למסקנה, שזו סדרה על הבית ספר שלנו, וזו מסקנה ממש עלובה.

חוץ מזה, אני ושאי נתקפנו בהתקף צחוק. פשוט במשך כ-20 דקות צחקנו מכל דבר, והתחלנו להצחיק את עצמנו.

אחר כך נרגענו קצת, אבל עדיין המשכנו לצחוק.

בארבע סמארט רמזה לנו דיי בעדינות, שהגיע הזמן שנעוף לה מהבית.

ועל כן, בארבע וחצי הייתי במיטתי, מנסה לישון.

היום רוב היום פשוט למדתי לאנגלית, כלומר התמקדתי בלסיים סוף כל סוף את הספר לבוק ריפורט. וכן, סיימתי אותו.

זה היה פוסט ממש קצר. אבל אין לי משהו מיוחד לכתוב. אני צריכה לעשות דו"ח מעבדה, כשאני לא זוכרת איך עושים. ואני גם רוצה לאכול משהו.

וזהו. 

נו אז מה אתם אומרים?

הייתי כל כך רגילה לעיצוב הקודם

ולכותרות הכחולות שלי שליוו אותי כל כך הרבה זמן...

אבל הגיע הזמן לשנות.

מיום ראשון לא כתבתי כלום, מחוסר זמן וכוח. אבל עכשיו חזרתי בכוחות מחודשים, וגם המצב רוח שלי מתחיל להשתפר טיפה.

אז מה עבר עליי בימים האחרונים?

אחותי נסעה לה ליומיים לטיול שנתי, אתמול היא חזרה בלילה, והיה לי קצת שקט.

יום שני בקושי למדנו. לא היה לנו בכלל ביוטכנולוגיה, כי היו מתכונות לי"ב. אז התחלנו בתשע וסיימנו בשתיים עשרה, וזה היה דיי נחמד.

במהלך שיעור היסטוריה המשעמם, סימפל התחילה לצרוח. מסתבר שהיא ראתה על הרצפה עכביש פצפון ונבהלה. היא לא נורמלית הילדה הזאת.... ואז כולם התחילו להתמרמר שאם זה היו הם, אז המורה הייתה מעיפה אותם החוצה. נכון הם צודקים. המורה שלנו מעדיפה את סימפל, היא אוהבת אותה ויש לה פרוטקציות, אז שיתמדדו עם זה. החיים לא תמיד פרים.

היה לי מבחן בהיסטוריה יום רביעי. למדתי אליו ממש טוב, אבל יש משהו שמאוד מעצבן אותי, וזה שהמורה נותנת שאלות שבכלל לא למדנו אותן, וזה פשוט מרגיז. כתבתי המון, אבל באמצע שאלה ממש גדולה, שהתחלתי לענות עליה, הייתי צריכה לוותר עליה בסופו של דבר, כי נתקעתי בניסוחים שלי.

אז הייתי צריכה לבחור שאלה אחרת, שאני ידעתי פחות טוב, אבל חירבשתי המון.

אחרי הצהרים הלכתי לישון, מאחר וקמתי בחמש וחצי בבוקר ללמוד.

והוערתי ברבע לשש ע"י אנרג'י שאמרה שנפגשים אצל סטאר לעשות את הריקוד.

כאבה לי הבטן נורא, והייתי צריכה להתארגן נורא מהר, ובדרך התחילה לכאוב לי אוזן שמאל.

לא כיף בכלל.

העבודה על הריקוד הייתה פשוט מתישה ומעייפת. היינו צריכות לסיים אותו בזמן בעזרתה של החברה של אנרג'י. נחמד מצידה שהיא עוזרת לנו. עד 11 בלילה היינו אצל סטאר ועבדנו על הריקוד המעצבן הזה.

ואח"כ הייתי צריכה ללכת הביתה לבדי בחושך. התחלתי לשלוח הודעות לכל העולם ואחותו, ורק שאי ענה לי. אז התקשרתי אליו ודיברנו. ובאמצע הוא רב עם אחותו הגדולה וזה היה מצחיק. פרנסתי את סלקום היטב.

היום היינו צריכות להגיש את הריקוד. הלב שלי דפק מרוב התרגשות ורעדתי. עשינו חזרות לפני אבל....לא היה טוב. התבלבלנו ולא היינו מתואמות, אני התבלבלתי בעיקר.... הרגשתי ממש נורא. זה היה כזה...לא יודעת. אפילו שאחר כך אמרו לי שתי בנות שהיה יפה.....אבל, עדיין, זה.... טוב לא חשוב. העיקר שנפטרנו מזה.

היום היה תגבור בתנ"ך. רק שעתיים כי עשינו אנסינים ובקושי כתבנו. קצת איחרתי בניסיון להשיג את המיקוד בתנ"ך. לא מזמן השגתי אותו אגב. וגם בדקתי את המיקוד בביוט', ויוצא שכל מה שלמדנו – אין. אז מה בדיוק כן יהיה?

ונכשלתי בביוט'. וגם בלשון. אני כבר לא יודעת מה יהיה. יש קורס בלשון. אבל כבר הייתי בקורסים וזה לא עוזר. ואני לא יודעת אם יהיה לי זמן בכלל.

ויש לי מועד ב' בביוט'. הוא נקבע ליום שלישי, ויש לי בגרות באותו יום על הגדרת צמחים. ומה יהיה אם נסיים ב-11? זה פשוט יתנגש.......

חוץ מזה שינו לנו קצת את המערכת, העומס של כיתה י"א מורגש.....

טוב דיי לדבר על בית ספר.

אני צריכה להתחיל לחשוב חיובי.

אני רעבה.

כל הגוף כואב לי.

והברכיים בעיקר.

ויש עליהן שטפי דם.

איה.

קמתי היום בבוקר בחוסר חשק. לפני שהלכתי לבית ספר הקאתי. והרגשתי נורא רע. ובגלל זה איחרתי לשיעור אנגלית.

ואחרי זה היה המבחן המעצבן. לפני המבחן הרגשתי ממש רע. הרגשתי בחילות ואת כל מערכת העיכול שלי מתפחלצת. והייתה לי הרגשה כמו שמרגישים לפני שמתעלפים.

ואז באה ניג'ס והתחילה להראות לנו את השאלות מהספר שיהיו במבחן, והיא הייתה ממש לחוצה. והיא ועוד איזה אחד הסבירו לי ולאקס איך לפתור. לא ממש קלטתי את זה אבל שיהיה.

המבחן שלנו היה 60 דקות משום מה. והוא היה קל. אבל לא למדתי ולא ידעתי איך עושים. תרגיל אחד בכלל לא ידעתי, וכל השאר...פשוט ניסיתי לעשות לפי איך שהסבירו לי. אבל נראה לי ששום דבר לא נכון. אני בטוחה שלא סתם נכשלתי, אלא קיבלתי אפס. וזאת אשמתי. זאת אשמתי שלא למדתי, וזאת אשמתי שאני דופקת לעצמי את המגן ואת הבגרות.

יצאתי מהכיתה והרגשתי איך הדמעות עולות למעלה ויוצאות לי מהעיניים. האקס התחיל לנסות לנחם אותי אבל פשוט לא יכולתי לענות לא. לא התייחסתי אליו. חשבתי שאם אני אגיד משהו אני אפרוץ בבכי. הלכתי לשירותים ופשוט בכיתי. עד שהכרחתי את עצמי להירגע. ואז יצאתי והלכתי לשבת במסדרון ביחד עם ניג'ס ועוד שתי בנות.

והתחשק לי להקיא.

ואז היה שיעור תנ"ך.

ואז ספורט והיינו צריכות להגיש את הריקוד בספורט. ואנחנו רק בחצי שלו. אז אנרג'י הלכה הביתה. וחוץ מזה סטאר פתחה לעצמה את הברך.

אף אחת לא הגישה, חוץ מכמה בנות שלא מהכיתה שלי. הריקוד שלהם היה משהו...מזעזע. הן לקחו את השיר של בריטני ספירס toxic , הן היו ארבע בנות, והן הביאו איזה בן שירקוד איתן, והן כאילו ארבע שרדפו אחריו. והן לבשו חולצות לבנות מכופתרות חשופות, ומעילים ארוכים, ועניבות ומכנסיי דפוק אותי, אפילו לא דפוק אותי, אלא ממש טייטס קצרצרים כאלו, שנראים כמו תחתונים, עם גרביונים.... וחלקן לא הכי רזות! והיה קטע שהן פתחו רגליים (אני יודעת שזה נשמע מגעיל אבל ככה זה היה) וראו להן את הכל. וזה היה מזעזע. הריקוד והלבוש. כאילו הן מנסות למכור את הגוף שלהן או משהו כזה.

שחזרתי הביתה, ישנתי שעתיים ואז חרשתי להיסטוריה. יש לי הספק טוב, מחר אני בטח כבר אסיים ללמוד.

ועכשיו רע לי. ואני כבר לא יודעת מה קורה איתי.......

רק רציתי להגיד תודה.

למה, לדעתך, אנשים כותבים בלוג?


כדי לפרוק את מה שעליהם.

השלימי: הבלוג שלי מלא ב....
החיים שלי?

האם כתבת אי פעם משהו ופרסמת אותו? שיר, סיפור, אגדה, דו"ח מס הכנסה...


כן

האם את מגדירה את עצמך כיוצרת מתוסכלת?
אני סתם מתוסכלת.
אבל לא.

האם את כותבת גם מחוץ לבלוג? למגירה, לשידה, למקרר...
כן, אני כותבת בבמה חדשה

איזה סוג בלוגים את מכניסה לקבועים שלך? או בקיצור, מה את הכי אוהבת לקרוא אצל אחרים?
אין משהו מוגדר.
מה שמעניין אותי.....

האם מספר הכניסות לבלוג שלך משפיע עליך, או שאת כותבת לעצמך וזה לא משנה?
כותבת לעצמי.
אבל גם לאחרים, הרי כל המטרה בלפרסם יומן פומבי היא פידבקים מאנשים

האם את מפרסמת את הבלוג שלך בשם אנונימי או מלא? פומבי או פרטי? למה?

אנונימי.
אני לא רוצה שיזהו אותי.

ושוב הוא ייתן לך את האשליה הזאת. יגרום לך לחשוב, יגרום לך להרגיש הכי טוב שבעולם.

ושוב הוא ייגע בך כמה שהוא רוצה, ושוב את תיתני לו לגעת בך. ושוב יהיה לך הכי טוב, הכי כיף, וואת תרגישי ברת מזל. ושוב תרגישי שתגיעי לנקודה הכי גבוהה. רק לא תדעי שאחר כך את תדרדרי לתהום.

עד שהוא יעזוב.

ואז הוא יעזוב אותך, הוא פשוט יילך. הרי מה חשבת לעצמך? את בסה"כ שעשוע רגעי, כמו חתלתולה קטנה שמשחקים איתה קצת, מלטפים אותה קצת, ואז הולכים כי כבר כמה אפשר לשחק איתך.

ואחרי שהדלת תיסגר מאחוריו ותנסי למשוך את האשליה הזאת, ותגידי לעצמך שהכל בסדר. ובתוך תוכך את תדעי שכלום לא בסדר. את תגידי לעצמך שכבר התגברת עליו וגם הוא היה שעשוע רגעי, כמו שאת היית בשבילו.

אבל על מי את עובדת. על אף אחד, רק אולי על עצמך.

כי אז תבוא תחושת הריקנות הזאת.

כי כל פעם שהוא הולך חלק ממך הולך.

עכשיו כבר לא נשארו לך חלקים. את סתם גוף בלי נשמה. אולי נשמה שיודעת לבכות.

ואחר כך את רק תחשבי עליו כל הזמן. כמו איזו ילדה קטנה. נו באמת, הרי הוא לא הראשון שנוגע בך. הוא אמור להיות חסר משמעות, אבל הוא לא.

ואז את כל הזמן תתהי אם הוא חושב עלייך גם.

אבל את יודעת שלא.

הרי הוא במילא חושב עלייך בתור צעצוע, בתור אחת שאפשר לעשות איתה מה שרוצים. את לא משהו רציני בשבילו. הוא לא מתכוון להיות איתך אף פעם. הוא רק יבוא לכמה שעות ואז יילך.

והוא יבוא – ואת לא תשלטי בעצמך. את תשחקי במשחק שלו, את תעשי איתו הכל. הוא ירצה להתנשק איתך? את תסכימי. הוא ירצה לשכב איתך? את תסכימי. את הרי תעשי כל מה שהוא ירצה. את מוכנה להכל. לא משנה כמה תגידי לפני שאת חזקה, שאת יכולה לסרב לו. אבל את לא תסרבי. והוא יודע. הוא ימשיך לגרור אותך וימשיך לגעת בך ותשתפי איתו פעולה, והכל במסווה של "גם אני רוצה את זה. גם בשבילי אתה סתם משהו לשחק". אבל בתוך תוכך את יודעת שזה לא נכון.

הוא מעולם לא השלה אותך. הוא לא גרם לך להאמין שהוא רוצה משהו. הוא רוצה אותך עד גבול מסוים. הוא רוצה אותך בשביל הכמה שעות האלו במיטה. והוא ימשיך לתת לך להשפיל את עצמך, והכי גרוע – את יודעת שאת מושפלת. אבל את ממשיכה.

הרי זה ברור. אף אחד לא רוצה אותך. כל אחד שהיית איתו רצה רק את הגוף שלך, כי זה מה שאת שווה.

ואז תהיה בך התחושה המעצבנת הזאת. תחושת הריקנות. ואת רק תחכי לו. רק תחשבי עליו. רק תרצי עוד. רק תתגעגעי אליו ותרגישי איך הלב שלך נקרע לרסיסים.

ואת לא תעשי כלום. את תמשיכי להסתובב עם פרצוף של תשעה באב, את תבכי כל הזמן ותישני. את לא תאכלי, רק תשתי תה מגעיל ותתרצי שאת לא מרגישה טוב. את לא תלמדי למבחן שיש לך, למרות שאת לא יודעת כלום, ותיכשלי. אבל מה אכפת לך. אז עוד נכשל במתמטיקה. בכלל לא אכפת לך להרוס כל דבר, כולל את עצמך.

את לא תרצי לצאת יום שישי ותישארי בבית, לבד, רק בשביל לבכות ולייבב על מר גורלך.

ואז את תנסי לחתוך, ואת לא תצליחי. כי גם להתאבד את לא יודעת כמו שצריך.

ורק תחשבי עליו, ותרצי לגעת בו שוב, ותרצי שהוא ייגע בך שוב, כי את חתיכת שרמוטה.

ויהיה לך רע. אבל את תשפילי את עצמך. את תהרסי את עצמך, עד שלא יישאר כלום.

והכי גרוע זה שאת יודעת שאת הורסת את עצמך. את עושה את הכל במודע. כי את חלשת אופי. אבל ככה את. את גם ככה כל החיים שלך רק עצובה, אז תמשיכי בזה. תמשיכי להכאיב לעצמך, כדי שתהיה לך עוד סיבה לדיכאונות.

ואת יודעת שלא כדאי לך להיות לבד, אבל את תישארי לבד. כי ככה את צריכה. ויכאב לך נורא בכל הגוף.

ואת תמשיכי להשלות את עצמך. וזה כל כך מגוחך, כי האשליה הזאת כבר מזמן התנפצה לך מול הפרצוף, כבר מזמן גרמה לך לדמם, ואת עוד מאמינה בה.

ואת תרגישי כל כך מגוחכת.

ואת תמשיכי לחייך אליו, את החיוך המזויף הזה. ובתוכך – כבר אין בך תוך.

"הלוואי יהיה בי כוח עוד מעט לא להישבר כאן למולך הלוואי יהיה בי כוח לא ליפול על ברכי מכובד אהבה הלוואי יהיו עוורות עיני כל זמן שתישאר שלא אראה את פניך שלא אושיט את ידי לאתר עוד מעט אנשום לאט"

הרבה זמן שלא עדכנתי,בקושי הייתי פה, בקושי היה לי כוח לדבר עם אנשים באיי סי קיו.  פשוט לא היה משהו יותר מדיי מעניין. גם לא תמיד היו לי את הכוחות, בתוספת המצב רוח שהוא לא משהו.

ביום שלישי חזרתי מהחופש, שגם ככה לא היה משהו, ישר למבחן בביוט'.

כל השאלות היו אמריקאיות, ואני ממש לא בטוחה בשום דבר. יש לי הרגשה ממש רעה שנכשלתי.

חוץ מזה, חזרתי הביתה בצהרים, והאחיות שלי בישרו לי על "מתקפת היונים". אחותי הקטנה חזרה הביתה, וגילתה שתי יונים בתוך הסלון. והן עשו את הצרכים שלהן בסלון שלנו. היא נורא נבהלה, ואז באה אחותי האמצעית ונבהלה מהיונים. היונים גם הן נבהלו, ואחת מהן באה לצאת מהחלון, שהיה סגור. והיא נפגעה מהחלון ועפה אחורה. הן חשבו שהיא מתה. ליונה שלום, אגב. בכל מקרה, התפוצצתי מצחוק, והצטערתי שהפסדתי את זה.

אתמול גם לא היה משהו מעניין/מיוחד. במשך שלוש שעות וקצת, חרשתי לתנ"ך. אני כל כך גאה בעצמי. בערב דיברתי עם סמייל באיי סי קיו. אני לא אכתוב פה את השיחה, כי היא כזו מיותרת. הוא כעס עליי, שהוא מנסה להיות נחמד אליי, ואני בתגובה – התערבתי בינו לבין סמארט. ועכשיו אני אסביר: באותו יום בבית ספר, הוא ניסה לעשות לסמארט משהו, אני כבר לא זוכרת מה. והזהרתי אותה. אז על זה הוא כועס. והוא אמר לי שעכשיו הוא לא ינסה להיות נחמד אליי בכלל, ושהוא יתייחס אליי שוב כמו אל סתם אחת. אוי באמת מזיז לי. אמרתי לו שהכי קל להאשים אחרים ולא להסתכל על עצמך, שהיחס שלו מאוד לא נחמד ואני כבר רגילה ליחס שלו. סתם ילד עילג, אין לי כוחות אליו ואל השטויות שלו. עושה לי טובה.

היום בהפסקה הגדולה אני ואיינג'ל הלכנו לראות משחק כדורסל של הכיתה של האקס נגד הכיתה שלה. זו הייתה התערבות או משהו. הרבה אנשים היו שם, והמשחק היה מגוחך ומשעשע. הכיתה של איינג'ל ניצחה.

ובשיעור ספורט קצת התאמנו על התרגיל. ואיכשהו יש לי שטף דם כואב על הברך. הריקוד הזה סתם תקוע לי באמצע החיים, אין לי ממש זמן או כוחות לעשות אותו.

ועשינו את המבחן של הכפיפות בטן. צריך לעשות 80 כפיפות בטן ברצף, בלי זמן, אבל בלי לעצור. ואני וארנג'י עשינו 85. היא הכריחה אותנו להמשיך. סטאר עשתה 80. איזה כיף לנו.

ואחרי הצהרים עשיתי חזרה לתנ"ך, ואז האקס בא אליי. שלוש שעות של....לא יודעת איך לתאר את זה. היינו אמורים ללמוד למתמטיקה. בפועל, לא ממש למדנו, עשינו כמה תרגילים, יותר התעסקנו בדברים אחרים. סתם הלכנו מכות, ואתם יודעים איך זה.... כל מיני הפלות על המיטה.......ו.....ו....סתם, לא היה משהו מיוחד. היינו המון פעמים ממש מחובקים, צמודים אחד לשני, מרווח של שני ס"מ בין השפתיים. מזל שלא התנשקנו. הייתי יכולה שלא לשלוט בעצמי ולא יודעת מה. אבל סתם נשכתי אותו בצוואר, ועשיתי לו היקי. או לפחות ניסיתי. והורדתי לו את המכנסיים. חי חי חי. הוא ניסה להוריד לי, אבל לא הצליח.

ולא מזמן הוא הלך. ואני יכולה עוד להריח את הריח שלו על המיטה שלי. עליי. ואני מרגישה כל כך מוזר. איתו – זאת הייתה הרגשה טובה כל כך, לא רציתי שהוא יילך בכלל. אני מבחינתי, הייתי יכולה להיכנס איתו למיטה ולא לצאת משם בכלל. חשבתי שהתגברתי עליו. אבל כנראה שלא. כנראה שתמיד אני ארצה אותו, אני לא יודעת עד מתי. מה, עד שאני אצליח להתנשק איתו? לשכב איתו? מה אני עוד צריכה לעשות...... אם מישהו היה אומר לי שהייתי צריכה לנשק איתו, או לשכב איתו, או לא יודעת מה, ואז אחרי זה הכל פשוט ייעלם – הייתי עושה את זה. יכול להיות שזה כל מה שאני רוצה ממנו – משהו פיזי. אני לא רוצה להיות חברה שלו, יש גבול להשפלה. גם לי יש גבולות. הייתי כל דבר, כדי להעלים את תחושת הריקנות שבתוכי, כשהוא עוזב. אני מתגעגעת אליו.

"אפצע את ידי עד ישותקו לא יתקרבו אל גופך המוכר האהוב שאפי לא ישאף את הריח אלוהים את הריח שלא ארד על ברכי שתישאר הלוואי יהיה בי כוח עוד מעט לא להישבר כאן למולך הלוואי אהיה חזקה עד שתעזוב זאת תהיה נקמתי היחידה"

איך זה מרגיש / כנסיית השכל

איך זה מרגיש,
אין עתיד באופק,
אין מקום שיש סיבה טובה להיות בו.

איך זה מרגיש,
להיות תמיד בצד,
אף פעם לא באמצע,
אף פעם לא קרוב מספיק,
לא לקחת חלק.

איך זה מרגיש?

ואין לי חלום
אין לי געגוע שט לי בזמן
שממשיך לנוע

אין לי חלום....

אין לי געגוע שט לי בזמן

שממשיך לנוע...

אני כותבת את הפוסט הזה בלי ממש חשק, המצב רוח שלי ממש ברצפה.

ביום שבת בערב בת דודה שלי, שהיא בת תשע וחצי, באה לישון אצלנו. היא ממש חמודה ואני ממש אוהבת אותה.

ביום ראשון קמתי בתשע בבוקר אחרי שהלכתי לישון קודם בשלוש, והייתי נורא עייפה.

הלכתי ביחד עם ההורים שלי, אחותי הקטנה ובת דודה שלי לקניון. אמא שלי שמה את בת דודה שלי ואחותי בסרט – "חתול תעלול", ואילו אנחנו הלכנו להסתובב.

בתחילה ישבנו בארומה ושתינו קפה, ואז הלכנו למצוא לעצמי ג'ינס. להפתעתי המרובה מצאתי ג'ינס ממש יפה בטי אנ טי, והוא גם ישב עליי טוב, אבל צריך לעשות לו מכפלת. אחר כך הלכנו לסופר פארם, וזה לקח המון זמן, כי היו ממש הרבה אנשים והדיילת מכירות לא הפסיקה להראות לנו עוד ועוד מוצרים ולשכנע אותנו שנקנה. בסוף קניתי עפרון עיניים וסבון פנים ופילינג לפנים, ואמא שלי קנתה לעצמה ליפגלוס ולק. ואז כבר היינו צריכים לקחת את הבנות מהסרט.

והלכנו לעשות לבת דודה שלי עגילים. היא נורא חששה מהכאב, אבל ניסינו להרגיע אותה. בסוף היא עמדה בזה כמו גדולה. ואמא שלי קנתה לה מתנה. ואני קניתי לעצמי גומיות לשיער.

וחזרנו הביתה, אחרי ביקור קצר בסופר.

והלכתי לישון.

וקמתי והמשכתי לקרוא את הספר באנגלית.

והיינו אמורות לצאת למועדון. היינו = סאד, לאפ, וויס, טוויקסי והחבר שלה, קלוור, חבר של החבר, וכל הערב שיגעו אותי. פעם המונית יקרה, פעם אין מספיק אנשים, כל פעם – פעם אומרים שיוצאים ופעם אומרים שלא. איכשהו הייתה לי הרגשה שלא נצא, והחשק שלי כבר אבד. תמיד כשמתכננים משהו – זה לא יוצא. בסוף שום דבר לא הולך לפי התוכניות. בסוף סוכם – יוצאים. והחלטנו לבוא מחופשות כי זה נותן הנחה. אז לבשתי את הג'ינס החדש שלי, ואחר כך כל הלמטה שלו פשוט נקרע, כי לא הספקתי לעשות לו מכפלת ודרכתי עליו כל הזמן, גופייה אדומה, והחלטתי להתחפש לשטן – פעם התחפשתי לזה ונשארו לי האביזרים: צעיף נוצות, שכל הזמן הנוצות שלו נשרו, קרניים וקלשון. ושמתי איפור שחור שיתאים לי לשטן, והלכתי אל סאד. היא עשתה ממש איפור יפה ומושקע. ובדיוק כשרצינו לצאת, וויס אומרת לה שלא יוצאים. בכל זאת באנו אל וויס ולקחנו את לאפ בדרך. מסתבר, שלא יוצאים כי קלוור לא יוצא, והחבר לא יוצא, ווויס לא רוצה לצאת כי המקום שרצינו לצאת אליו הוא ממש רחוק וויס וההורים שלה לא רצו לתת לה לנסוע כל כך רחוק וגם זה יקר. האמת, זה הפריע גם לי. אני לא מוכנה להוציא בסביבות ה – 90 שקל על יציאה, שהרוב הולך על מונית. נהיה ויכוח שלם. בעיקר בין טוויקסי לבין וויס. טוויקסי כל הזמן אמרה שהיא דפקה אותה, וצעקה עליה, ולא יכולתי להגיד שום דבר, שוויס לא אשמה, כי עכשיו שקלוור לא יוצא אז זה יוצא יותר יקר, והיא צודקת. לא תיארתי לעצמי שזה רחוק. והחבר של טוויקסי כזה ערס מגעיל. וזה היה ממש וויכוח קולני וארוך. בסוף החלטנו – אנחנו לא יוצאות. החלטנו שנצא ביום שישי בעוד שבועיים, למקום קרוב, עם מי שרק ירצה. רצינו לצאת ביחד עם וויס. טוויקסי והחבר יצאו בעצבים מהלובי של הבניין של וויס – איפה שישבנו והתווכחנו.

החלטנו לעלות לבית של וויס, כי היה לי ממש קר. החדר של וויס ממש מעוצב יפה. ישבנו בחדר שלה, ודיברנו המון. והיה מצחיק.

ובשתיים וחצי, היינו צריכות ללוות את לאפ הביתה. לאפ גרה בקצה אחד של העיר, ואנחנו בקצה שני. וזאת דרך ממש ארוכה.

וכאבו לי הרגליים בטירוף, כי הייתי על עקבים. עד עכשיו הכפות רגליים שלי כואבות ואני בקושי דורכת עליהן.

ואז היינו צריכות לחזור לבית של וויס. שגם הוא במרחק מהבית שלי ושל סאד. בגלל שכל כך כאבו לי הרגליים, ישבנו ליד הבית שלה. ודיברנו.

ואז אני וסאד הלכנו.

בחמש חזרתי הביתה, עם מחלק העיתונים.

ולא נתנו לי לישון. האחיות שלי כל הזמן צעקו וצרחו והפריעו לי לישון. ובקושי ישנתי. וקמתי נורא עצבנית. והן נורא עצבנו אותי עם ההתנהגות שלהן. הן כאלו איומות. ובכלל לא היה לי חשק לאכול, וסתם שיחקתי עם האוכל שלי בצלחת וזרקתי אותו אחר כך.

ונשכבתי בחדר שלי ופשוט התחלתי לבכות. יש לי התקפי בכי מדי פעם, וזה עצבן אותי. הרגשתי כל כך רע כי לא היה לי חשק לכלום, והכל עצבן אותי כל כך. והייתי צריכה לסדר את החדר והארון שלי, ולא היו לי עצבים, אבל המחשבה על הבאלגן עצבנה אותי יותר. ואז התחלתי להכין שיעורי בית, וללמוד למבחן המעצבן בביוט' שיש לי מחר. אני לא מבינה את הטמטום, לפניי שבועיים היה מבחן על אותו חומר בדיוק. ולא קלטתי כלום כי לא הייתי מרוכזת בכלל. ואני בטח אכשל. אבל לא אכפת לי. אין לי זין למקצוע הזה. אין לי עצבים לכלום.

היום בשבע בבוקר, כל הבית שלי עבר השכמה ע"י סימפל. בחיי לילדה הזאת פשוט משעמם בחיים.

אחיותיי החלו להתארגן לכבוד פורים והתחפושות שלהן יצאו מאוד יפות לפי דעתי.

אני התלבשתי כרגיל, שמתי איפור יותר כבד ומודגש ועשיתי שתי קוקיות – אבל שכל אחת מהן זה חצי קוקו... זה דווקא יצא נחמד ואני חושבת שאני אתחיל ללכת ככה באופן קבוע.

בתשע ומשהו הלכתי אל סימפל והיא עשתה קוקיות ונמשים.

הלכנו אל הבית ספר, וראינו הרבה תחפושות, וראינו ילדים ודיברנו איתם. רוב האנשים התחפשו, ומי שהתחפש – השקיע. לי באופן אישי אין את הכוח להשקיע כל כך.....

התחפושות שהיו ושאני זוכרת:

ילדה אחת מהכיתה שלי התחפשה לוונדר וומן – ממש אהבתי. שני בנים מהשכבה שלי התחפשו לאחיות פיק, ילד אחד התחפש לאמא שלו – אמא שלו חזרה בתשובה לפני כמה שנים אז הוא התחפש אליה, והחברים שלו חשבו שזו באמת אמא שלו, סמייל התחפש לסמארט, הוא עשה את זה ממש בהגזמה אבל סמארט לא ראתה את זה, כי היא בחופשה עם ההורים שלה בים מלח – המסורת המשפחתית שלהם. סטאר ואנרג'י התחפשו לשתי "מבוקשות" אבל התחפושת שלפני שנה הייתה יותר יפה ומושקעת לטעמי, סמול התחפשה לג'יני, וויס למלכת החושך/הלילה/הכוכבים, סאד גם כן לאיזו מלכה..... אני לא ממש זוכרת את הכל. היו הרבה בנות שהתחפשו לפיות, והיו הרבה תחפושות יפות. כמובן שבאו הרבה בנות בעיקר משכבת י', אבל ראיתי ברחוב ובקניון גם כן,שלבשו מכנסיי דפוק אותי או חצאיות קצרצרות, עם גרביוני רשת ומגפיים עד הברך. ככה בלי שום קשר לכלום. העיקר לחשוף את הגוף – כמה שיותר. פשוט מיותר לטעמי.

אני חושבת שהתחפושת הכי מקורית שייכת לבת דודה שלי, שהיא בת תשע וחצי, היא התחפשה לנערת השלום. אמא שלה – דודה שלי, נסעה עד לדליית אל כרמל, ותפרו לה גלבייה, וכתבו לה על זה "שלום" בערבית, ודודה שלי הוסיפה את המילה "שלום" בעברית ובאנגלית.

הביאו לנו הופעה – האחים רביץ. נתי רביץ ואח שלו. לא ידעתי שהם בדרנים. הם באמת לא.  כלומר, כן היו דברים מצחיקים, אבל לא ממש. והיה צפוף נורא וסימפל ישבה ליד ילדה מסריחה. חחחח.

באמצע ההופעה אבא שלי התקשר, ואמר לי לבוא לקניון. אז הלכתי. סימפל אחר כך אמרה לי שהייתה תחרות תחפושות אבל היא לא יודעת מי זכה מקום ראשון.

הלכתי לקניון, והיו שם ילדים מחופשים, וככל שהזמן עבר באו יותר ויותר ילדים מחופשים. הייתה ילדה שהתחפשה לסמרה. זה עשה לי רע.

ישבנו להנאתנו בבית קפה, ואחר כך הסתובבנו בחניות בגדים. ולא ראיתי שום דבר שמוצא חן בעיניי. בזארה ראיתי כמה ג'ינסים יפים, אבל לא היו במידה שלי. וקניתי שרשרת שכתוב עליה   .sexy

בצהרים חזרנו הביתה, וראיתי טלוויזיה, והלכתי לישון. ובאמצע לאפ העירה אותי כי הייתה צריכה עזרה עם האיי סי קיו שהיא ניסתה להתקין, ואז חזרתי לישון ובשש סימפל התקשרה.

ואז כבר היה מיותר ללכת לישון.

בערב הלכתי לאיינג'ל. סימפל וסאד היו אמורות לבוא, אבל סימפל הייתה עייפה וסאד לא רצתה לבוא בגלל שסימפל לא באה, כי היא לא רוצה להרגיש "נדחפת". אז היינו אצלה אני, סמייל וסטאר. בהתחלה ראינו טלוויזיה ובחנו את הפלאפון החדש של איינג'ל. וסמייל ממש עצבן אותי. הוא עולה לי על העצבים לאחרונה. באיזה שלב הוא הלך להיפגש עם נייס, ואנחנו נשארנו ודיברנו.... והיה ממש נחמד. כל הזמן ניסיתי להתקשר לאבא שלי, כדי שיוכל לאסוף אותי כשהוא ואמא שלי חוזרים מהחברים שלהם, אבל הוא לא ענה. אחר כך הסתבר לי שהוא פשוט שכח את הפלא באוטו.

בסופו של דבר אני וסטאר היינו צריכות ללכת לבד. בגשם. סטאר הייתה אמורה להיפגש עם חבר שלה ועם ידיד שלה שאני דיי שונאת אותו. והיה גשם מעצבן. ונתתי לה את המטריה שלי. אני מקווה שהיא בסדר ואותו ידיד שלה לא הרס אותה, כי הוא כזה דפוק והורס מטריות.

הגעתי הביתה, והבית היה ריק לחלוטין. אחותי הקטנה הלכה לישון אצלה חברה, ההורים שלי עוד היו בבילוי, ואחותי האמצעית עוד לא חזרה. פעם ראשונה שאני מגיעה ראשונה הביתה. ויחסית מוקדם. והיה לי מפחיד קצת, כי קודם דיברנו על פורצים וגנבים....ודיברתי קצת עם שאי באיי סי קיו והוא הרגיע אותי וחיכיתי שההורים שלי יחזרו.....

ההורים שלי ואחותי חזרו לא מזמן, אז אני חושבת שאני אלך לישון עכשיו..... מחר בטח אני אנצל את כל היום לשינה ואעשה שיעורים. או משהו כזה.

לילה.

פורים שמח.

בבקשה תיכנסו לפה ותצביעו לי!

קמתי היום בשש בבוקר ועשיתי חזרה אחרונה לפני המבחן בלשון. לפני שבע סיימתי, והלכתי לקרוא עיתון ולהתקלח.

הגעתי בזמן לשיעור ביולוגיה. כל האנשים שראיתי היו עסוקים בלמידה. לי כבר לא היו כוחות.

בהפסקה הלכתי לדבר עם אנשים ואפילו קניתי כרטיס ל"מסיבה" מחר. אחרי שהיה צלצול שבישר על סיום ההפסקה, סמול רצתה שנלך לקפיטריה, ואז לאפ אמרה שנקנה לה מסטיקים. אז הלכנו לקפיטריה, וקנינו סוכרייה על מקל בשבילי, סוכרייה על מקל בשביל סמול, חבילת מסטיקים אורביט ועוד מסטיק ורוד בשביל לאפ. וכמובן שאיחרנו לשיעור. והמורה לא הסכימה להכניס אותנו. פעם ראשונה שמורה לא מסכימה להכניס אותי לשיעור!

ישבנו בחוץ ודיברנו, ואז ביקשתי מהמורה להיכנס, והיא הכניסה אותנו.

שעה אחר כך היה המבחן. עוד הספקתי לעבור ליד אנשים ולאחל להם בהצלחה והספקתי לחזות בפצצת העשן שזרקו לנו במסדרון.

המבחן היה שלושה שיעורים. וכמובן ארוך. ניסיתי לעשות ככל שאני יכולה. ניסיתי להשתמש בהיגיון שלי. אבל אני ממש לא יודעת. אני פשוט גרועה במקצוע הזה. אני חושבת שבשום דבר אני לא בטוחה, רק בחלק של ההבעה וכתיבת הסיכום היה לי קל.

שמרו עלינו כל מיני מורים, ולבסוף שמר מורה למתמטיקה. ותפסתי אותו כמה פעמים מחטט באף. והוא כמעט תפס את סימפל מעתיקה ממני משהו בהבעה. הוא הבין שאנחנו מעתיקות ואז הוא ביקש מאיתנו להפסיק להעתיק (לא ממש ביקש מפורשות. אבל הוא אמר משהו, או עשה משהו, אני כבר לא זוכרת מה). חוץ מזה היו עוד תלמידים שהעתיקו, אבל הוא לא תפס אותם ממש, אלא רק שם לב שמנסים להעתיק.

הוא גם ניסה לפתור את המבחן שלנו בעצמו. משועמם.

חזרתי הביתה, אכלתי צהרים, התקלחתי והלכתי לישון. לא ממש ישנתי הרבה כי הייתי צריכה ללכת לקוסמטיקאית שלי, כי נמאס לי לשרוף את עצמי. חזרתי הביתה ותוך כדי צפייה בטלוויזיה, עזרתי לאחותי האמצעית להכין את התחפושת שלה. היא מתחפשת לפרה, ויש לה כובע של פרה שהמורה שלה לספורט נתנה לה, ונתתי לה מכנסיים שחורים וחולצה שחורה ולקחתי נייר לבן וגזרתי ממנו עיגולים והדבקתי על המכנסיים ועל החולצה. ועל החולצה יש שלט שכתוב עליו moo  ועל המכנס מאחורה, איפה שהתחת, יש שלט שכתוב don’t kick my ass. אני לא יודעת מה הקשר, אבל אחותי רצתה. זה חלק מבדיחה כלשהי עם החברים שלה או משהו כזה. אני חושבת שזה חמוד, אבל אחותי לא ממש מרוצה.

אחותי השנייה מתחפשת למדריכת כושר. זה רעיון של אמא שלי.

ורק אני לא מתחפשת השנה. חפיף.

זהו בערך.

בבוקר היה לי מצב רוח טוב, אבל הוא נעלם לי פתאום.

הזנחתי את הבלוג בימים האחרונים, ולא כתבתי הרבה זמן, וזה היה מחוסר חשק/כוח. אבל עכשיו כן יש לי זמן וחשק, ובקרוב יהיה עיצוב חדש.

אז קודם כל היה את החום הזה, שזה ממש נחמד. אפילו שאני אוהבת חורף, עדיין זה היה משהו מרענן. אני רק מקווה שלא יירד גשם יום שישי.

בבית ספר אין משהו חדש/מעניין. המורה שלנו ללשון ולספרות סוף כל סוף חזרה מחופשת הלידה שלה, אבל למרות שהיא מורה מעולה, היא לא יכולה בארבע שיעורים ללמד את מה שהפסדנו במשך המון זמן. אבל לפחות הבנתי מה זה דיפתונג. וזאת  מילה ממש יפה אגב.

קיבלתי 57 במבחן בביוט'. אני לא יודעת מה אני עושה לא טוב.  סימפל קיבלה 58 והיא ממש בכתה בגלל זה, והיא התעצבנה עוד יותר כי פאני לא למדה, אמרה שיש לה כאב בטן ולא ניגשה למבחן ועכשיו אין לה ציון גרוע. סימפל אמרה שהיא גם יכלה להגיד שכואבת לה הבטן. (היא גם לא למדה).

אתמול הייתה לנו מעבדה בהגדרת צמחים. וזה היה ארוך ומשעמם. והמורה חילקה פרחים לכל אחד, ועל אחד משיח הפרחים היה חרק כלשהו, ואז היא הביאה אותו לכמה בנות, והן פשוט התחילו לצרוח.

מחר יש לי מבחן משווה בלשון. כמובן שלא למדנו את החומר ונראה לי שיהיו הרבה נכשלים. למדתי כמובן רק היום, אתמול – פשוט נרדמתי. היום למדתי בערך שעתיים, ועדיין לא הבנתי מה זה נפ"י/ו אבל בטח אני אבין במהלך המבחן. או משהו. אני טובה בתחביר ובשחבור, וטובה בהבעה, אז אני מקווה שלפחות יהיה לי עובר.

עוד מעט – פורים. פורים זה החג האהוב עליי. וזאת השנה הראשונה שאני לא מתחפשת. פשוט אין לי רעיונות וכוח להשקיע. אני סתם אנצל את ימי החופשה... להאממ.... שום דבר. אבל אני רוצה לנסוע לתל אביב יום ראשון ואולי נלך למפגש של ישרא. הבית ספר שלנו עושה "מסיבה" ביום שישי בבוקר באולם ספורט. ביחד עם שכבת י'. אבל כמובן, כמו כל שנה, קיום המסיבה מוטל בספק. כמובן, המנהלת שלנו לא מוכנה לקחת את הסיכון שיהיו חזזים ונפצים ואלימות, ואז באים נציגים של השכבה לדבר עם הכיתות ועם גורמים מפריעים בשביל שיתנהגו יפה. אני חושבת שאני אלך לאיזה שעה, רק לראות את התחפושות של כולם, ואז אגרור את אמא ואבא לקניון ונקנה לי מכנסיים.

חוץ מזה ביום שבת יש הופעה של היהודים בנמלה. וזה ממש קרוב לפה. והם מופיעים פה פעם במיליון שנה. אבל אין לי ממש עם מי ללכת, וגם כרטיס עולה 80 ₪.  ואין לי כסף. ואמא שלי מרשה לי לצאת למועדון! הכל התחיל בשיחה, שבה היא שאלה אותי אם הבית ספר שלנו עושה מסיבה ואז אמרתי לה שלא, אבל רוב הילדים בשכבה שלי יוצאים למועדונים. ואז התחלנו לדבר על הנושא, ואמרתי שאני רוצה ללכת, והתחלתי לעשות לה "שיחה" על הנושא, וניסיתי להישמע אחראית ובוגרת ואחת שלא רוצה לעשות דברים מאחורי הגב. ואז היא אמרה שהיא לא אוסרת עליי, שעכשיו אני גדולה יותר (הו, חצי שנה תמימה עושה את ההבדל!) ואם היא תדע לאן בדיוק אני נוסעת, עם מי, איך אני מגיעה ואיך אני חוזרת ושומרת על כללי בטיחות, אז....אין בעיה. רק צריך לשאול את אבא גם. אבל דיי בטוחה שירשו לי. וביום שישי אני אוכל לצאת בצורה נורמלית.