אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לכתוב, ואני לא יכולה לנשום ואני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל.

רע לי רע לי רע לי.

אני מרגישה שאני פשוט שונאת את עצמי, ושונאת את החיים האלו, ושונאת את הכל.

אני שונאת שאני נכנסת כל הזמן, שוב ושוב לתוך לופ כזה של דיכאונות. אני שונאת את זה שבגיל 19.5 אני צריכה להתחיל טיפול פסיכאטרי. אני שונאת את העובדה שאני משקרת לעצמי ולכולם.

אז כן, אז אני מרעיבה את עצמי. למה? לא יודעת. באמת שלא. אני פשוט שונאת את איך שאני נראית, אני מרגישה כמו הדבר הכי שמן ומכוער ודוחה בעולם. וזאת השיטה. לרעוב, לרעוב עד למוות, כי כל מה שאני רוצה זה מידה 36. אני רק רוצה ירכיים יותר קטנות, ותחת פחות מאותגר מרחבית. אני רוצה ללבוש ג'ינס, בלי להרגיש שהוא טיפה הדוק עליי. שגם אחרי כביסה שהוא יותר מכווץ אני אצליח ללבוש אותו בקלות ולא להיאבק.

וכן, פגעתי בעצמי, שוב. והפעם נשארה לי צלקת. ואף פעם לא נשארו לי צלקות ליותר מיום-יומיים.

הנה, שוב אני ברגסיה, שוב הכל חוזר על עצמו.

פאק, אני בת 19.5, עוד פחות משנה אני אצטרך להחליט מה אני עושה עם עצמי ועם החיים שלי ואני לא רואה את עצמי סוף סוף מתבגרת. אני עדיין נועלת אולסטאר ולובשת חולצות רחבות של בליינד, ועם אותם תסביכים ובעיות בדיוק כמו בגיל 16. אלוהים, מתי אני אתבגר כבר?

זה כמו כדור שלג שמתגלגל, זה כאילו החיים שלי מתפרקים לי בין האצבעות ואני לא יכולה לעשות כלום. אני רק עומדת ובוהה בשיטפון הזה, בלי יכולת לבנות סכר.

אני מרגישה שאני לא מצליחה לחיות יותר, שפשוט אין לי חיים, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לישון ולבכות.

נמאס לי לחשוב עליו. נמאס לי להתגעגע. ואני כל כך מתגעגעת. ואני יודעת, הוא לא הראשון ובטח שלא האחרון, וכן, מתחילים איתי, והרבה, ואני לא מבינה למה בכלל, אבל אני לא רוצה כלום.

אני לא רוצה להרגיש שום דבר, יותר, אף פעם.

אני לא רוצה שאף אחד ייגע בי שוב.

אני לא רוצה להרגיש שוב כמו איזה שרמוטה, שכל מה שהיא טובה לו זה לזיונים.

אני

לא

יכולה

יותר

להמשיך

ככה

אתמול כל הפלגה יצאה לטיול לרמת הגולן.

באתי בבוקר לחברה שלי מהבסיס שגרה באיזור הקריות, משם נסענו ליקנעם. האמת שהיינו בלחץ של זמן, פחדנו שנאחר ומשום מה היו פקקים, אבל בסוף אנחנו עמדנו באיזו תחנה הזויה וחיכינו לכולם.

כולם הגיעו במשהו שנראה כמו מונית גדולה במיוחד עם נהג הזוי לחלוטין- אפילו לא שמתי לב שזה הם, כי ציפיתי לאיזה אוטובוס מעפן כזה של צה"ל.

נסענו דיי הרבה עד שהגענו ליעד המבוקש- נחל ג'ילבון. אני חושבת שהייתי שם פעם, מרוב הטיולים שעשו לנו לצפון בביצפר. עשינו מסלול של כמעט שעתיים... אני יכולה לומר שהנוף מקסים ועוצר נשימה.

גם לי הקדישו תג יחידה.

עוד פחות משנה גם אני אשאיר זכרונות ל"צעירים" שאני אוהבת.

עברתי על הרשימה הארוכה של הספרים שקראתי ואהבתי, וניסיתי להחליט איזה ספר לבחור.

ואני יכולה לומר שתולעת הספרים שבתוכי מתקשה להגיע להחלטה חד משמעית. (אני קוראת כמויות מטורפות של ספרים, כולם בבסיס כבר צוחקים עליי). כל כך הרבה ספרים שקראתי שהשאירו בי חותם. כל כך הרבה ספרים שמתחו, שהפתיעו, שריגשו, שגרמו לי לצחוק ולבכות ולהתרגש ולרצות לקרוא אותם שוב ושוב.

אז באמת שאני לא יכולה אחד, בחרתי ארבעה ספרים שונים שאני מניחה שאחד מהם הייתי שולפת במקרה ובאמת הייתי חייבת לבחור. (אם כי- כל רשימת הספרים שבצד מומלצת בחום!).

1.שומרת אחותי/ג'ודי פיקו

את הספר הזה התחלתי לקרוא בשמירה. הוא ממש לא ספר לשמירות, שצריך להיות קליל.

זה סיפור על אנה, ילדה בת 13, שאחותה הגדולה קייט חולה בלוקמיה קשה. (יש גם עוד אח בסיפור). קייט חלתה בלוקמיה שהייתה ילדה קטנה, ואת אנה הביאו לעולם בהפריית מבחנה, כדי שיוכלו לקחת ממנה כדוריות דם לקייט בעת הצורך.

אנה פשוט גדלה לתוך המציאות הזאת, של "שומרת אחותה". עד שקייט זקוקה נואשות לתרומת כליה, ואנה מחליטה לעשות לזה סוף ולהיאבק משפטית בהוריה- היא רוצה משמורת על הגוף שלה, היא רוצה להחליט אם לתרום לקייט את הכליה ובכלל לתרום לה מנות דם. הסיפור מסופר מנק' המבט של קייט, של האח הגדול, של ההורים, של העורך דין...

אין מה לומר, ספר סוחף ומרגש (בכיתי בטירוף כשקראתי אותו), מסוג הספרים שגורמים לך לחשוב, מה נכון ומה לא נכון, ושלכל מטבע יש צדדים.

2.הלנה על הגג/יורם יובל

לפני הצבא לא הייתי יכולה לקרוא ספרים על המערכת הצבאית, ואולי עכשיו אני באמת יכולה ליהנות מהם, כשאני נמצאת בתוך המערכת הזאת ויכולה להתחבר פחות או יותר לסיפור. (כנ"ל לגבי אבק של ברק חמדני ואם יש גן עדן- שגם הם מדהימים).

זה סיפור על קצין ישראלי, שעושה מילואים במחנה הכלואים באנצר, בלבנון.

ספר חזק, שגם אחרי שמסיימים לקרוא- נשארות הרבה מחשבות.

3.רצה על עקבים/אנה מקסטד

הולך להיות פה ספויילר רציני, אבל אני חייבת כדי לספר למה הספר הזה נגע בי כל כך.

הסיפור הוא על בחורה שפתאום החברה הכי טובה שלה מתחתנת, והיא מנסה להתמודד עם העניין, אבל זה לא רק זה.

*ספויילר!*

*ספויילר!*

*ספויילר!*

הסיפור האמיתי שהבחורה מתחילה לפתח הפרעות אכילה- אנורקסיה יותר נכון. הקטע הוא שרואים את זה מנק' המבט של אותה הבחורה -כלומר היא חושבת שהיא שמנה, והיא בכלל מדחיקה את העניין ולא חושבת שמשהו לא בסדר איתה.

רק לקראת האמצע מגלים שבעצם יש לה אנורקסיה.

מורן שקראה את הספר- אומרת שהספר הכי מזכיר לה אותי. גם לי הספר הזכיר קצת את עצמי.

4.אשתו של הנוסע בזמן/אודרי ניפינגר

סיפור על קלייר, אשתו של הנרי, שיש לו יכולת מופלאה- לנסוע בזמן.

ספר על אהבת אמת, נצחית וסוחפת ללא גבולות.

מה שכולנו (אני) היינו רוצים.

טוב, הגיע הזמן לכתוב את הפוסט הזה.

מבזק דיאטה: הולך דיי טוב. התחלתי להיכנס ברצינות לעניין, ולהתחיל לשמור ולהקפיד. הורדתי באמת את כל העוגות, הבצקים, החומוס, שהייתי אוכלת כאילו אין אלוהים ואין מידה 38. עברתי אך ורק ללחם קל (שלי זה לחם אולטרה קל! רק 23 קל' לפרוסה!) ואני אוכלת מעדן דיאט ביום (64 לגביע). אני לא נוגעת באוכל בבסיס- זה לא טעים ומלא שמן רע ומשמין. מילא הייתי אוכלת והיה לי טעים והייתי שבעה, אבל לא! זה פשוט לאכול כמויות מטורפות של שמן איכסי. אז במהלך היום אני אוכלת יוגורט ושתי סנוודיצי'ם מלחם קל עם גבינה חצי אחוז, וכשאני מגיעה בערב הבייתה אז אני אוכלת קצת פסטה עם ירקות מבושלים ואם בא לי איזה מנת בשר ולקינוח את המעדן דיאט. נראה לי שזה סביבות ה-1000 קלוריות שאני צריכה, ואני גאה בעצמי שאני עומדת באתגר. בערך 12 שעות שאני צריכה להסתפק ביוגורט ובסנדוויצים (משש בבוקר שאני שותה את הקפה עד לשש בערב שאני חוזרת הבייתה), וזה קשה נורא נורא, אבל אני גאה בעצמי. חוץ מהמעידה האחרונה, ביום שלישי נשארתי בבסיס בפורים, ולא היה אוכל נורמלי, רק שטויות. וכך מצאתי את עצמי אוכלת בורקסים, קרואסונים, עוגות, אוזני המן, ואם כל זה לא מספיק- שתי חתיכות פיצה לקינוח. כל כך כעסתי על עצמי. פאק, הייתי רעבה, אבל למה לא יכולתי להתאפק? יום אחרי זה כיפרתי על זה- אכלתי רק בערב ארוחת ערב, ויום חמישי צמתי (האמת שסגרתי חמישי, ואני לא מוכנה לאכול את האוכל של הצבא, אז זה יצא ככה).

כן, אני יודעת. זה ממש לא נראה טוב. זה נראה כאילו אני מכניסה את עצמי שוב לאותה תהום, שוב לאותה מחלה- אבל אני לא. איפשהו, אני תמיד אשאר אנורקסית. ותמיד יהיה לי חשוב מאיך שאני נראית. ומאיה אמרה לי "הדר, לא כולם חייבות להיות רזות" אבל אני חייבת. מצטערת. אני אגיד לכל אחת אחרת, שדיאטות כסאח והרעבה והפרעות אכילה זה מטורף ולא בריא. וכן, הייתי מטיפה לכל אחת. אבל פאק, אני אוהבת להיות עדינה ושברירית. ואני נמוכה.אני לא יכולה להיות יותר מ-46 קילו. עכשיו אני 47-48, ועובדה, זה מלא מדיי.

ואני בצבא. ואני מצטערת, אני לא יכולה להכניס את האוכל הדוחה הזה לפה שלי. לא מסוגלת. זה מגעיל, חוץ מזה שזה משמין, זה פאקינג לא בריא! זה פשוט לא בריא לאכול כל כך הרבה שמן! אז כן, אני רעבה, וכן אני אוכלת פחות. אבל אני רוצה לחזור לאיך שהייתי לפני חצי שנה. אני רוצה להיות כוסית שוב. זה הכל. אני לא מסוגלת לשקר לעצמי. אני לא מסוגלת לשקר לעצמי ולהגיד לעצמי "נו, אז לא תהיי מידה 36, מה יקרה".

לא יקרה כלום, אבל אני לא אהייה מרוצה מעצמי. ואני יודעת שאני שומרת על עצמי, ואני לא נגררת לשם עוד פעם.

המצב רוח שלי דיי ברצפה. אני יכולה לצחוק, ושנייה אחרי זה אני בדאון. יש לי מצבי רוח מטורפים, ורוב הזמן אני פשוט אדישה ואפאטית לכל מה שמתרחש סביבי. רוב הזמן אני לא רוצה להיות בבסיס, אלא במקומות אחרים, ושאני נמצאת שם- בא לי להיכנס מתחת לשולחן שלי ולפרוץ בבכי.

אז הייתי אצל הקב"ן- פסיכולוג. האמת שאני מכירה אותו אישית, אנחנו סוג של עובדים ביחד, באותה הפלגה, והמאבחנת שלו ואני חברות דיי טובות. וכן, זה לא תמיד נראה טוב. אבל אני צריכה עזרה. אני לא יכולה להתמודד עם כלום. הבעיה שעכשיו הוא בקורס כלשהו, ואני לא יכולה להתחיל בטיפול. אבל היו לנו שתי שיחות. סיפרתי לו על הכל. על המון בעיות שמפאת החשיפה שלי כאן אני לא יכולה לכתוב. סיפרתי לו על העבר, על האנורקסיה, על הדיכאון, על הפגיעה העצמית, על הפרוזק. ונכון שלא כדאי להגיד כלום וכל הבולשיט הזה, אבל אני שנה וקצת בצבא. מה יעשו לי עכשיו? אף אחד לא צריך לדעת, חוץ מהמפקד הישיר שלי שיודע, כי דיברתי איתו. צריכים לקבוע לי תור לפסיכיאטר, ואני מחכה, בצבא הכל לוקח זמן.

נראה לי שאני עוברת סוג של אבל. קשה לי בלעדיו. אני מתגעגעת אליו המון. רוב הזמן יש לי קהות חושים בנושא, אבל פתאום זה יכול להתפרץ לי. כן, נפגשתי איתו. הוא רצה שנדבר. חברה של אחותי אמרה לי "לכי אליו, תהיי כוסית, שיראה מה הוא יפסיד, ותראה לו מה זה". אז לא. בטח שלא התלבשתי כמו כוסית – סתם ג'ינס ואולסטאר וסווצ'ר. אין פה את הקטע שיראה מה הוא יפסיד- כי פשוט הוא מכיר אותי. מכיר אותי שאני דופקת הופעה בחצאיות ושמלות ועקבים, מכיר אותי בטרנינג, מכיר אותי בתחתונים וגופייה, מכיר אותי בלי. אין לי את הקטע הזה. ולא, לא הייתי חזקה. הוא אמר שהוא יודע שהדרך בה הוא נפרד ממני הייתה שגויה, והוא מצטער על זה. אבל שאכפת לו ממני. ושהוא ניסה שזה יעבוד, והוא ניסה להרגיש, אבל זה לא הצליח. ושהוא לא רצה לנצל אותי ולפגוע בי. פאק, ישבנו יחד שעתיים. הוא מדבר איתי, צוחק איתי בכיף, אומר לי כמה אני מההמת ויפה. מחבק אותי. אפילו התנשקנו כמה וכמה פעמים. בנשיקות האלו לא היה דבר, הייתה בהן אהבה שבורה לרסיסים. ובכיתי. ואמרתי שאני מתגעגעת. שאני רוצה שיחזור. שאני אעשה את כל מה שצריך למלא את החסר. הוא אפילו לא יודע מה היה חסר. ואחר כך הגעתי הבייתה, ולא הפסקתי לבכות. ושוב השבוע שלחתי לו הודעה, שאני מתגעגעת אליו. ושוב הייתי צריכה לשמוע "אני לא אוהב אותך". ושוב זה דקר והרס אותי וחתך אותי לאלפי חתיכות קטנות. אבל זהו, זה נגמר. באמת שזה נגמר, והגיע הזמן שפשוט אניח לזה.

אני לא יודעת מה נסגר איתי. אני יכולה ללכת ולהזדיין, ולצחוק, וזה יהיה נעים וטוב, אבל זה לא אותו הדבר. כי הוא לא יהיה זה שיהיה שם בשבילי. הוא לא יחבק אותי בלילה, הוא לא ישמע את הקיטורים שלי, הוא לא יכין לי סלט וחביתה שאהייה רעבה. אני לא יודעת מה אני רוצה. מצד אחת- קשר רציני לא מתאים כרגע. בהחלט לא. מצד שני- אני מתגעגעת לזה. או שאליו. אני פשוט לא סגורה על עצמי בכלל בכלל.

הייתה לנו בבסיס מסיבת פורים, וזה כל כך הזכיר את הבית ספר. אני שמתי לעצמי זר פרחים מפלסטיק סמלי על הראש (האמת שכמו ילדה מפגרת הסתובבתי עם זה כל היום). היה נחמד מצד אחד לראות את כולם מחופשים, המפקד הישיר שלי התחפש לבחורה והמפקד הכי בכיר שלי התחפש לשרק! והיה כיף לצלם תמונות שיהיו למזכרת, אבל חוץ מזה היה מעאפן. הביאו לנו איזה בדרן, שהיה מאוד לא מבדר ומשעמם. אני ושתי חברות שלי פשוט ברחנו משם. הילה בחיל אוויר ושכרו להם מועדון עם אנשים שחילקו סושי ממגשים!

אני לא בחיל הנכון!

חוץ מזה נשפטתי על החוגר- קיבלתי התראה, ואף הוצאתי חוגר חדש בשלישות. ואז לפני שבוע מתקשרת אליי בחורה ואומרת לי שהיא מצאה ת'חוגר שלי. אז מחר אני נוסעת בבוקר לת"א לקחת את החוגר, ואז לחזור שוב את כל הדרך לבסיס.

סגרתי חמישי השבוע- הייתה לי שמירה, כי רק אני טוחנת שוב חמישי אחרי חמישי כמו צעירה! שמרתי את המשקית ת"ש, וזה מצחיק, כי גם לפני חודש שמרנו ביחד. זו הייתה שמירה נוראית וחשבתי שאני עומדת להתפגר (פעם חשבתי שלהתפגר זה להיות מפגר). אבל העיקר שזה עבר, וביום שישי בבוקר כבר הייתי בבית!

אתמול סוף סוף יצאתי, ולשם שינוי נהניתי. חופית הזמינה אליה את ה"חבורה" של פעם- מור, רועי, גבי, ענת וגיא- והיה משעשע. ישבנו אצלה עד אחת בערך, ואז יצאנו לפאב, ונפגשנו שם עם עוד איזה ידידה של גיא וגבי וחברה שלה מהבסיס. נשארנו בפאב עד דיי מאוחר, ורועי הלך מוקדם. ואז שבאנו ללכת, נתקלנו באירוע חריג- שבעה אנשים ואוטו אחד. אז ארבעת הבנות הצטופפו מאחורה, ואני הייתי בשכיבה עליהן. זה לא היה כיף כמו שזה נשמע, ומזל שלא תפסה אותנו משטרה! אבל היה מצחיק ונחמד, והערב נגמר בצורה מפתיעה למדיי.

הלכתי לישון בחמש בבוקר, ומשום מה קמתי בתשע וחצי!

הילה הייתה אצלי היום, וחוץ מזה הסופ"ש הזה היה נחמד.

עוד שבוע עבר, מחר שביזות יום א'.

תכננתי בכלל לכתוב פוסט אחר, אבל אז גיליתי שהאתר במה חדשה נפרץ.

שכל מה שכתבתי נמחק. ואין לי גיבוי.

בא לי לבכות.

זה ממש כמו התינוקות שלי, אלו דברים שכתבתי מתוך התהומות הכי עמוקים שלי, כל הרגשות שלי, כל החששות והפחדים והדיכאונות- הכל היה שם.

זה כאילו שתכתוב ספר, ומישהו ישרוף לך אותו.

זה כאילו מישהו ימחוק לי את הבלוג לפתע פתאום.

אני פשוט כל כך מבואסת, כי הסיפורים הקצרים והמונולוגים האלו, היו המשהו הקטן שלי להתגאות בו. הכישרון היחיד שיכולתי באמת ובתמים להתגאות בו. רק שם הכל יצא החוצה.

אני פשוט בשוק.

רק מי שכותב שם, יכול להבין כמה נוראי זה. כמה זה פוגע, כמה זה קשה ומבאס ומאכזב.

אני לא מבינה מי המופרעים שעשו את זה.

אני מקווה שיגלו מי אלו, וישלחו אותם לכלא.

הלוואי שהאנשים האלו ימותו, אמן שתדרוס אותם רכבת! באמת, אני מאחלת להם מוות בייסורים כואבים, כי הם הרגו לי גם משהו שהיה ממש חשוב לי!

אוף.

לא ידעתי מה לומר
היא עצרה בצד הכביש
ונלקח ממני משהו שלא היה שלי
לא ידעתי מה לומר
היא חתמה את השיחה
וידעתי שהפעם בלי ספק
זאת הפעם האחרונה

כל הגשרים כבר נשרפו מזמן
רק אני לא ראיתי מרחוק עשן
כל החיילים שלי הלכו לשם

לא ידעתי איך לחזור
מהפעם האחרונה
אל הרגע שלפני הטעות הראשונה
לא ידעתי איך לחזור
מקרקעית הבור
אל מפלס הנשימה
אל הפעם, אל הפעם הראשונה

כל הגשרים כבר נשרפו מזמן
ורק אני לא ראיתי מרחוק עשן
כל החיילים שלי הלכו לשם

כל הגשרים כבר נשרפו מזמן
רק אני לא ראיתי מרחוק עשן
כל החיילים שלי הלכו לשם
כל הגשרים כבר נשרפו מזמן
רק אני לא ראיתי מרחוק עשן
כל החיילים שלי הלכו לשם

הפעם האחרונה/רונה קינן

עריכה: הייתם צריכים לראות אותי ואת אחותי שרות ורוקדות לצלילי השיר הזה:)