כרגע החיים שלי נסובים סביב הפסיכומטרי. אין לי חיים, יותר נכון. אני קבורה בתוך ערימות של ספרים, השיחות שלי הן סיפורי פסיכומטרי ומה המדריך אמר או עשה, וכאלו.

ובעיקר ההיסטריה שלי מכך שלא אצליח. אני לא יכולה לומר שהולך לי מעולה, אני יכולה לומר שהולך בסדר.

אני מפחדת ששוב אני לא אצליח. השיעורי בית- הולכים בסדר, פחות או יותר. יש נושאים בהם אני מצליחה יותר ויש כאלו שפחות, ויש גיאומטריה שזה הסיוט של חיי. אבל נגיד, עשיתי מבחני בית שהם נותנים לנו, כאילו, של שלושה פרקים רק, ויש שם שאלות... שלא מהעולם הזה. גם דברים שלא למדנו, וגם כל מיני שאלות מתוסבכות כאלו, והרבה טעויות שטותיות. אני מפחדת שמבחן עצמו, אני לא אדע להתמודד עם השאלות האלו, אפילו שאח"כ הבנתי מה הייתי צריכה לעשות, וזה באמת לא נורא.

אבל שוב, זה מעצבן.

המינימום שאני צריכה לקבל זה 535, אבל ברור שאני צריכה יותר. אני רוצה 600 ומעלה. וזה מרגיז ומעצבן ואני לא בטוחה בעצמי בכלל. אני מקווה שבסימולציות אני אדע איפה אני עומדת ואני אצליח להשתפר בהרבה. אני באמת באמת מקווה שאני סתם מלחיצה את עצמי, ושאני לא אמצא את עצמי יושבת מול הבחינה וממררת בבכי.

הדר מוכשרת, המון פוטנציאל, פעם היא תצליח אם ירצה הגורל.

את החבר שלי אני לא רואה יותר מדי. אנחנו הופכים לזוג זקנים, אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שיצאנו ביום שישי, אנחנו איכשהו מוצאים את עצמנו מול הטלוויזיה או מול הדי וי די, או יותר גרוע, פותרים ביחד שאלות פסיכומטריות.

שבוע הבא יש לו יומולדת, אבל מאחר ומיום ראשון אני נכנסת למרתון פסיכומטרי (הצילו!) כבר הבאתי לו את ההפתעה שלו. קניתי לו "סוויס קארד" ושוקולדים ממקס ברנר, וגם הזמנתי לנו במקום בת"א... אבל, לצערי הרב ההורים שלו היו צריכים את האוטו, מה שביאס אותי עד מאוד. אני שונאת שהתוכניות לא הולכות כפי שאני רוצה! בכל מקרה, בסוף הלכנו למסעדה באיזור הבית שלו, והיה נחמד.

לפני שבוע ראיתי סוף סוף את החברים שלי, אחרי ים של זמן שלא פגשתי בהם. ישבנו בפאב, וכל המלצרים והברמנים היו מחופשים. האמת, שאני לא מבינה קטע של בחורות, שחושבות שאם זה פורים, אז הן צריכות להתהדר בלבוש מינימלי, כאילו הגיעו מהבורדל הקרוב. אוקיי, פורים והכל, אבל יש הבדל בין לבוש סקסי לבין לבוש זנותי וזול, והרבה בחורות בארצנו הקטנטנה אינן מבינות הבדל זה. נכון שכל הקטע זה להתחפש ולהיות משהו שאת לא, אבל זה נראה כאילו הן רק חיפשו את ההזדמנות לצאת מהבית בלבוש חוה.

בפאב היה נחמד ומשעשע, ונהניתי עד מאוד.

גם ראיתי אחרי יובלות את הילה ומורן, ישבנו בבית קפה ביום ראשון, ודיברנו הרבה על פסיכומטרי.

אני כל כך רוצה להיות אחרי הפסיכומטרי הארור הזה, לחגוג את חג החירות, להעיף את כל הספרים העצומים האלו שרק עושים לי באלגן וללכת לקנות לעצמי בגדים, כי גיליתי שיש לי בארון הרבה מאוד בגדים מכיתה ח-ט, שעל אף שהם עוד עולים עליי, זה פשוט לא מתאים.

אחלו לי בהצלחה!

אז גם אני.

(רק אני קיבלתי אותה לפני שבועיים- שלושה?)

אין לי מוזה.

כבר זמן רב שלא כתבתי מהבטן, לא פוסטים, וגם לא בבמה חדשה.

(למעט הפוסט הקודם).

פעם הייתי כותבת כל כך יפה. ועצוב. הייתי מוציאה את כל האיכסה החוצה. נותנת דרור לכל הדיכאונות, ההפרעות והחתכים. כי בכתיבה שלי אני לא יכולה לשקר.

פעם הייתי כותבת (קצת יותר) מהבטן. מילים עצובות, חותכות בבשר.

הייתי כותבת את כל מה שלא העזתי לומר. גם לא לעצמי.

פעם הייתי מסוגלת לבכות מהפוסטים שלי, ועכשיו... עכשיו כבר לא כל כך.

אני קוראת לאחור, שנה- שנתיים- שלוש (כי יותר מזה כבר אין לי כוח). אני רק מגלה  שאני כבר לא הבנאדם של פעם.  

אולי זו חרב הצנזורה. כן, אין מה לעשות, יותר מדיי אנשים קוראים פה. גם כאלו שנתתי להם את הכתובת לכאן, כאלה שנתתי להם בעבר ואני לא בקשר איתם היום (לא יפה לעשות את זה מאחורי הגב חבר'ה) וגם כאלו שאין להם אישור לקרוא פה. (כאילו שאני לא יודעת את זה...)

אולי אני כבר לא רוצה שאנשים מ"החיים האמיתייים" יסתכלו על החיים שלי בזכוכית מגדלת. שיכירו כל מחשבה וכל תהייה ואת כל הדברים הרעים.

אבל אני ממשיכה לכתוב פה, כי זה עדיין קצת נחמד לי, ויש תגובות שנותנות לי המון כוח.

ויכול להיות שאני כותבת טוב בעיקר שרע לי, ועצוב, ויש לי מחשבות אובדניות ודיכאוניות.

אז... אולי בעצם אם אני לא כותבת כמו פעם...

זה  אומר

שהכל עכשיו

בסדר.

יש את התוכנית הזו בערוץ 10, מתי נתנשק. יש שם את הדמות הזו, רונה, שהיא, איך לומר, מכוערת, אבל ממש. ודווקא איתה אני הכי מזדהה.

כשכולם רק פוגעים בה רק בגלל איך שהיא נראית, שישר מתייחסים לחיצוניות שלה... זה ממש עושה לי כואב בלב.

אני יודעת שאנשים (גם אני) שמים לב בעיקר לחיצוניות, אבל עדיין, זה כל כך נוגע.

כי למרות שהיא מכוערת, היא עדיין רוצה שמישהו ייגע בה, והיא רוצה לעשות סקס טוב, ושיאהבו אותה ושלמישהו יהיה אכפת. והיא נפגעת כשפוגעים בה.

וזה פשוט... הכי פוגע בעולם שמישהו מעליב את המראה החיצוני שלך. כי מגיל אפס בערך, מחנכים אותנו שרק ליופי יש משמעות. בעיקר בנות. שליפות יותר קל בחיים.

ואת הכי רוצה להיות הילדה הכי יפה בגן.

ותמיד קינאתי בבחורות יפות. כי תמיד רציתי להרגיש איך זה שרק מסתכלים עלייך ומחייכים אלייך כל היום, ואיך זה להיות מסובבת ראשים.

תמיד תהיתי איך זה להרגיש שאת יפה.

וזה לא שאני מכוערת, ויצאתי עם בנים, ומתחילים איתי... ויש אנשים, פה, באינטרנט, וגם קצת בחיים האמיתיים שמחמיאים לי, שאומרים שאני יפה, יפהפייה, מיוחדת וכל זה...

אבל אני לא מרגישה ככה.

כי אני זוכרת רק את הדברים הרעים.

כי לצד התגובות המפרגנות פה, הייתה גם תגובה של "חשבת לעשות ניתוח אף?" וברור שזה נכתב ע"י "ללא שם", מחוסר טאקט או מקנאה או בעיקר מטמטום, אבל זה מעליב. לכמה שניות זה מעליב נורא. ברור שבאינטרנט שאתה מעלה תמונה אז אתה חשוף גם לביקורות לא טובות, אבל פה, בבלוג שלי?

והיה איזה מישהו. שאמר עליי דברים נוראיים. אבל באמת. המישהו הזה זה מישהו ששכבתי איתו. הוא לא היה חבר, ואני מדגישה- זה הוא שיזם (כאילו שזה בכלל משנה). והוא אמר עליי שאני ממש מכוערת, ושהוא לא היה נוגע בי בטלפתיה או הברקה אחרת מסוג זה.

וזה, זה הכי גורם לי להרגיש מגעיל. ודוחה. ידעתי את זה רק אחרי המעשה... וזה גרם לי להרגיש. אם אני אראה אותו- אני אצרח עליו "באיזו זכות?" זה פשוט גורם להרגשת גועל נפש.

זה בסדר, לא כולם חייבים לאהוב את איך שאני נראית, אבל אם אתה לא אוהב- אז אל תתקרב אליי.

אני לא חושבת שסיפרתי את זה למישהו בעבר.

וזה השאיר לי כזו צלקת. כי כל אמרת שפר כזו מעליבה ומכאיבה וננעצת כמו סיכות קטנות.

אני רק רוצה להרגיש פעם אחת מיוחדת. רק להרגיש מוערכת, אהובה, חשובה. כי רוב הזמן אני מרגישה כמו סתם אחת, לא יפה במיוחד ולא כלום. רוב הזמן אני מרגישה ככה ופשוט מדחיקה את הכל, כי אני בעיקר לא. אני לא יפה ואני לא חכמה ואני לא מוצלחת ואני לא נחמדה ואני לא מצחיקה ואני לא שנונה ואני לא כותבת כבר כמו פעם ואני לא אחת שכולם אוהבים ואני לא מוכשרת כמו האחיות שלי ואני לא כלום.