(המשך מפוסט קודם)

לאחר ההתעלמות שלי בשבוע שעבר, אתמול ג' רצה לשוחח איתי ושאל מה לא בסדר.

החלטתי, כמו שאכן הציעו לי (ותודה על העצות! ) לומר את האמת. הסברתי לו באופן כללי על כך שהטלפונים שלו + ההודעות הקוליות לא נעימים לי, ושזה גם מאוד מפריע לחבר שלי. הוא אמר שהוא לא התכוון לפגוע בי, ושהוא לא דלוק עליי או משהו כזה כי יש לו חברה. אמרתי לו שאני יודעת שהוא לא התכוון ושאני לא חושבת שהוא אדם רע, ואמרתי לו שבכל מקרה אני צריכה לדבר איתו בארבע עיניים כי יש עוד דברים שמפריעים.

היום בבוקר לפני השיעור הראשון דיברתי איתו. הסברתי לו שבאופן כללי הוא אדם חיובי ונחמד ואין לי דעה רעה עליו, ושלא קל לי להגיד את הדברים. הסברתי לו שהטלפונים שלו מפריעים לי. שבמשך החצי שנה שאנחנו מכירים הוא בכלל לא מכיר אותי, משום שרוב השיחות שלנו הן על לימודים או עניינים רציניים, מה שלא תמיד מתאים לי וש"לפעמים שצריך להגיד משהו, אתה יכול לסכם אותו בשניים – שלושה משפטים. אתה צריך לשים לב מתי לאדם מהצד השני אין כבר כוח להקשיב או שהוא עייף או לא רוצה לדבר יותר", ושבאופן כללי אני צריכה קצת ספייס ממנו, כי אני אדם שצריך המרחב הפרטי שלו. ניסיתי להגיד את זה בצורה הכי יפה שאפשר, שיישמעו כמו עצות חבריות ולא כמו ביקורת.

הוא אמר שהוא רוצה להגיב, אבל אז כבר התחיל השיעור.

גם לאחר השיחה, הוא לא הבין. הוא המשיך לשבת לידי, והראה לי את הציורים שלו תוך כדי השיעור, כאילו שזה מעניין אותי. בשיעור האחרון הוא ביקש לראות את המאמר שכתבתי.

ביקשתי ספייס ממנו, והוא עדיין לא הבין.

בסוף היום, הוא אמר שהוא רוצה להגיב לדברים שאמרתי. אמרתי שהוא צריך לכבד אותי כבנאדם, ואם אני מבקשת ספייס- אם אכפת לו ממני- אז שיכבד את זה. בכלל לא רציתי לשמוע, כי לא ראיתי שיש טעם, אבל הוא התחיל להציק ואמרתי שאני אשמע.

הוא אמר שהוא מאוד נפגע מאיך שהתנהגתי אליו- התנצלתי, אמרתי שלא התכוונתי לפגוע בו, שהיה לי קשה להגיד על הדברים.

הוא אמר משהו על החבר שלי- המסר היה של "מה את מקשיבה לו", ושאני לא צריכה לחתוך את הקשר בינינו, וש"חברות צריכה להיות באש ובמים" או משהו כזה.

פה הפיוזים שלי התחילו לאט לאט להישרף, והטון שלי כבר עלה באוקטובה או שתיים.

אמרתי לו שאני מכבדת את חבר שלי, שהוא חבר שלי כבר שלוש שנים ואולי יהיה בעלי (נו, זה עוד רחוק, אבל לצורך ההסבר), ומעבר לזה- זה מפריע לי בראש ובראשונה. מי הוא שיעביר ביקורת על המערכת יחסים שלנו? בכלל הייתה לי מערכת יחסים, הוא בכלל יודע מה זה? חוצפן.

אמרתי לו שזה הרצון שלי כרגע, שיש חברויות שנגמרות, ושאני אדם שצריך ספייס והוא אדם אינטנסיבי ואולי בכלל אנחנו לא מתאימים כבני אדם, ושיש דברים שאני כנראה לא יכולה לסבול אותם באנשים.

שאלתי אותו אם בכוח הוא רוצה שאני אדבר איתו ושבאופן כללי לפעמים צריך לשים את עצמנו בטופ, בראש סדר העדיפויות ואחר כך אנשים אחרים ושאני לא צריכה להרגיש לא נעים כדי שלאחרים יהיה נעים.

התנצלתי שוב על שפגעתי בו והבהרתי שזה המצב.

עצוב לי שהגעתי למצב כזה. שאני צריכה לבוא לבן אדם ולהגיד לו בפרצוף דברים שכאלו. אבל הוא לא מבין רמזים. אף אחד לא מושלם, אבל להיות חסר מודעות וחסר אינטליגנציה רגשית אלו תכונות גרועות. אני חושבת שהוא אפילו בכה, ועם כמה שלא נעים לי, אני לא צריכה להיות חברה של אדם שלא נוח לי איתו. זה גם צבוע, ואני לא אוהבת להתנהג בצביעות.

יש לי עדיין את הדיסק שהוא הביא, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה עדיין- פשוט לשים לו על השולחן? טוב נו שיהיה.

אני שמחה שהסיפור הזה נגמר, ואני מעדיפה להיות בודדה ולשבת לבד בהפסקות (ואני לא) מאשר להיות בחברת אדם שנוכחותו מעצבנת אותי.

עדכון: הוא עדיין לא קולט. בבוקר קיבלתי שוב טלפון, ממנו. סיננתי, ושנכנסתי לכיתה הוא דפק לי מבט.

אחרי השיעור הוא בא ואמר משהו כמו "הויכוח של אתמול נגמר". עניתי לו שאין שום ויכוח, ושאני רק רוצה שהוא יכבד את מה שביקשתי. הוא אמר שהוא מתקשר רק בשביל לשאול שאלות על לימודים כמו באיזה חדר אנחנו לומדים, כי אין לו מישהו אמין לשאול אותו ושהחבר שלי יכול להיות רגוע. אמרתי לו שזה לא קשור רק לחבר שלי, ושאני יודעת לחשוב בעצמי מה טוב לי ומה לא.

איזה קרצייה!!!! אם מישהו היה אומר לי אי פעם שאני מציקה לו הייתי מנמיכה פרופיל. לא מתקשרת, לא מתקרבת.. כלום. הוא פשוט לא מבין, ממש אדיוט!!!! אני לא חייבת לו כלום, שיבדוק את המערכת באינטרנט כמו כולם. אבא שלי שאל אם אני רוצה שהוא יתקשר אליו ויגיד לו להתקשר אליי יותר.

הבנאדם הזה מחרפן אותי ופשוט ממאיס את עצמו.

זה יגיע למצב שאהיה ביץ' לגמרי ואעשה לו השפלה קבוצתית.

בתחילת הלימודים, פגשתי בחור בשם ג'.

הרושם הראשוני שלי ממנו היה של גאון. הוא מחונן, בעל ידע נרחב מאוד. נראה חנון, אך לא מזיק.

בתחילה דיי חיבבתי אותו, ונהניתי מחברתו.

עד לחופשת הסמסטר. הוא כל הזמן רצה שניפגש, הצעתי לו לבוא אליי, לראות סרט ביחד.

הוא היה אצלי פאקינג שבע שעות. בזמן הזה אבא שלי הספיק ללכת לבדיקות רפואיות ולחזור, לבשל, אחותי הספיקה לחזור מבית ספר וללכת לצופים, אמא שלי גם חזרה והספיקה ללכת עם אבא שלי למכון כושר.

באיזה שלב נמאס לי, וניסיתי לרמוז בעדינות "אני עייפה, אני עייפה" אך ללא הועיל.

אחר כך הוא רצה לבוא אליי. אמרתי לו שנראה מתי, ושנדבר, כי יש לי תוכניות.

זה היה ביום ראשון או שני.

ביום רביעי או חמישי הוא שוב התקשר, ולא היה לי כוח. אז סיננתי. והוא השאיר הודעה קולית. ואז הוא התקשר שוב, והשאיר עוד הודעה קולית. שלחתי לו סמס שאני לא מרגישה טוב ושהסלולרי על שקט כדי שלא יפריעו לי. הוא שלח בחזרה: "אפשר להתקשר?" כתבתי לו שהראש שלי ממש כואב, ושלא בא לי כל כך לדבר.

יום שישי הוא שוב התקשר.

גם יום שבת. פעמיים.

גם יום ראשון שלאחר מכן. פעם אחר כך הוא התקשר ממספר אחר (הייתי חכמה ולא עניתי).

נשברתי, והתקשרתי.

שיחקתי אותה כאילו לא היו לי שיחות שלא נענו, ושגם ככה לא הרגשתי טוב והיה לי מצב רוח.

אמרתי לו שזה כנראה לא ייצא לפועל, כי אני נוסעת עם אמא שלי לת"א ואני נפגשת עם חבר שלי.

ואז הוא אמר "אבל לא תהיי איתו עד סוף החופשה" אמרתי שדווקא כן.

ביום האחרון של החופשה, הוא התקשר איזה שלוש פעמים. פעם ראשונה ב-10:30 בבוקר כדי שאני אוריד לו סרט (אמא שלו לא מרשה לו אי מיול), והעיר אותנו. ואחר כך סתם בקשר למערכת שעות, שהוא יכול לבדוק לבד.

כשחזרנו ללימודים הוא שאל שוב מתי ניפגש. אמרתי שאני לא יודעת. יום לפני חופשת פורים הוא רצה שניפגש. המצאתי תירוץ. ואחרי כמה זמן הוא שוב שאל "אז, מתי נראה לך שניפגש? אפשר בפסח?" ואז אמרתי שבפסח אני עם חבר שלי.

העצבים שלי התחילו להתרופף, כל הטלפונים האלו, ההצקות, ההידבקויות... זה שאם אני לא עונה הוא משאיר לי הודעה קולית, ואני שונאת הודעות קוליות! אפילו אבא שלי לא משאיר הודעה קולית! הוא מתקשר גם כשאני בשיעור, וגם אחרי הלימודים בקשר לשאלות דביליות על שיעורים ולימודים. זה גרם לי להתעצבן על הצלצול שלי ולא להיות מסוגלת לשמוע אותו, וזה עוד שיר של הביטלס.

הבנאדם פשוט עלוקה. הוא לא יודע מתי להרפות, מתי להפסיק להציק! לכל מקום שאני הולכת, הוא גם הולך. עכשיו, אם אנחנו עומדים כמה חברים ביחד, אז זה טבעי. אבל אם אני עם חברה אחת? זה לא טבעי, וזה לא נורמלי!

עוד שתי דוגמאות: 1.אמא שלי לומדת פעם בשבוע באוניברסיטה מטעם העבודה. פעם אחת ישבתי איתה לקפה, והזמנתי אותו. פעם אחרי זה, הוא התקשר ושאל איפה אני. אמרתי "אני עם אמא שלי, שותה קפה" אז הוא אמר "טוב, אני גם בא".

2. עמדתי השבוע עם חברה, ושוחחנו. ואז הוא בא, ואמר שלום. עכשיו, אם אני רואה שני אנשים מדברים, אני אגיד שלום ואלך אלא אם כן יזמינו אותי. אז הוא המשיך לעמוד ואמרתי "אנחנו מדברות על משהו אישי". ואז הוא שאל אם זה בנושא פיזיולוגיה או משהו כזה (כאילו של בנות) ואמרתי שלא, אז הוא אמר "אם כך, אני יכול להקשיב". ואז אמרתי שוב שלא, כי זה אישי.

הבעיה העיקרית שלו היא, שהוא פשוט חופר.

כמו מנחם בן באח הגדול, רק בלי החוסר טאקט.

הוא מדבר על דברים ברומו של עולם, ופשוט מסוגל לחפור עליהם במשך שעות. לדבר, לדבר, לדבר, כאילו תקעו לו בטרייה בתחת. השבוע ישבנו עם עוד בחור- א', ודיברנו על עונשי מוות. הוא וא' טענו שיש לתת עונש מוות כי יש אנשים שמגיע להם, ואני טענתי שלא כי אנחנו לא אלוהים ומה אם יש ספק. ושיחה, כדרכה של שיחה, הולכת גם לכיוונים אחרים, ואני וא' התחלנו לדבר על סי אס איי. אז הוא שוב הסיט את השיחה חזרה לעונשי מוות, והוא ממש נכנס לזה, כאילו הוא נואם בבית הנבחרים. ראיתי שאנשים מסתכלים ואמרתי בצחוק "***למה אתה צועק עליי ותוקף אותי?" ואז בא איזה בחור ואמר בצחוק "אישה! את לא מדברת!" ואני אמרתי "כן *** , תכף תשלח אותי למטבח להכין חריימה". והשיעור התחיל, וגם כשהתחיל השיעור הוא המשיך, ושאל אותי מה הטיעונים שלי והיה חייב לומר את שלו.

ועם כמה שאני אוהבת לעיתים לנהל דיונים ושיחות, יש גבול. אני אוהבת גם לרכל, לצחוק, לדבר שטויות, לדבר סתם שיחות על החיים ולא על דברים גדולים ומהותיים.

והשיחות איתו, זה או על הלימודים, או על נושאים חשובים כמו התפשטות האסלאם הקיצוני באירופה.

הכי קטע שיש לו חברה, מה הוא עושה איתה?

הגעתי למצבי ייאוש. לכל אחד הייתי חופרת ובוכה.

עד שאתמול זה פשוט יצא ממני, לחברים לכיתה וללימודים. וגם היום.

מסתבר, שלא רק לי הוא חופר, אני פשוט הכי קרובה אליו, ולכן אני הכי סובלת מזה הרבה.

אף אחד, כבר לא יכול לסבול אותו.

כולם תמכו בי, ואמרו לי שהם לא ידעו שאני כל כך מסכנה וסובלת, ושמעכשיו אני אהיה רק איתם.

היום בחרתי לשבת ליד מישהו אחר, אז הוא שאל אם אנחנו ברוגז. אמרתי שלא, שפשוט בא לי לשבת ליד אותו בחור.

גם בהפסקות הייתי עם חברים אחרים.

כשחזרנו לכיתה, הוא בא להגיד לי שלא בחרנו נושא סופי לעבודה שאנחנו אמורים לעשות יחד. ואני ממש לא רוצה לעשות איתו את העבודה, בהתחלה ניסיתי להתחמק, ואז החלטתי להתמודד עם זה. אמרתי לו שיש נושא שאני רוצה, ושהוא לא חייב להתפשר ואפשר לעשות בנפרד, ושאני מעדיפה לעשות בנפרד. אז הוא נעלב.

כשעמדתי בתחנת אוטובוסים הוא אמר לי "ביי" נעלב ומלא תוכחה.

הוא לא בנאדם רע. הוא טוב לב, והוא נחמד. אבל חסרים לו שני דברים שהם החשובים מהכל : מודעות עצמית ואינטליגנציה רגשית. ועם כל הכבוד להיותו מחונן, חרשן ובעל ידע, כשאין לך את זה – זה לא שווה.

הוא פשוט לא יודע איך להתנהג עם אנשים.

הוא לא יודע מתי להפסיק, לא יודע איך לדבר ולא יודע לקרוא תגובות בסיסיות.

אני לא חושבת שיש לו חברים, כנראה שאין לו ו/או שלא היו לו, ובגלל זה הוא מתנהג ככה.

כנראה בעבר הוא ילד כאפות, כי תמיד אם מישהו מצחקק, הוא חייב להסתכל ולברר אם זה עליו. והוא חייב לשמוע ולדעת ולהבין הכל ועל מה מדברים.

אמא שלי אמרה שאני חייבת להגיד לו לא להתקשר אליי ולא להשאיר הודעות ולחתוך אותו כשהוא חופר. ולא צריך להיות לי לא נעים כדי שלאחרים יהיה נעים.

אני פשוט לא יודעת כל כך מה לעשות.

מצד אחד אני מרחמת עליו, מצד שני אני לא עובדת סוציאלית.

אני לא יודעת אם להגיד לו את האמת, אם להשתמש בתירוץ של "החבר לא רוצה שנהיה בקשר" (האמת שאת חבר שלי זה מעצבן כי אותי הוא מעצבן) או האם להמשיך במגמת ההתעלמות של היום.

(ויש לי גם דיסק די וי די שהוא נתן לי לצרוב עליו סרט, מה לעשות איתו?)

לאחרונה יש בי תחושת מיאוס, כלפי כל כך הרבה דברים.

אני מרגישה שנגמרה לי המוטיבציה והדרייב, שאין לי חשק לכל רוטינת הלימודים. אני מרגישה משועממת, לא מאותגרת. ואולי זו החרדה, שבסוף לא אצליח. שבסוף שוב אכשל, כמו תמיד. שלא אעבור את אנגלית. שלא אתקבל אחר כך לכלום. שלא אדע מה אני רוצה מעצמי.

יש לי מיאוס כלפי אנשים מסוימים.

אנשים שלא יודעים גבולות, מה הגבול שבין חבר לסתם מציקן. יש פשוט אנשים שבשלב מסוים קצת נמאס מהם. שאני פשוט לא יכולה להכיל אותם.

בכלל, היחס שלי כלפי אנשים הוא מאוד.. לא ניתן להגדרה. קשה לי להתחבר לאנשים. אני צריכה את ה"קליק" הזה, כדי באמת להתקרב למישהו. ובאמת לשמור על זה. והאנשים האלו מעטים, אולי בגלל זה אני יכולה לומר שאולי אני מכירה המון אנשים ואומרת להרבה אנשים שלום ומה נשמע, אבל בעצם... בעצם אני דיי לבד.

ויש אנשים, שאולי התחברתי איתם, אבל עם הזמן אני פשוט מרגישה צורך להתרחק, להתאוורר. קשה לי להתמיד.

בזמן האחרון אני מנסה לחשוב על התכונות שבי, כי אני מרגישה שלא מכירים אותי באמת. יש את מי שאני נראית בעיני אנשים אחרים, ויש את מי שאני באמת, ואני לא תמיד מצליחה לשלב בין השניים. זה כמו שתמיד אנשים מופתעים כל פעם מחדש מכך שיש לי קעקוע, כי "אני לא נראית". אז איך נראה בנאדם שיש לו קעקוע, ובכלל איך אני נראית?

אף פעם לא הצלחתי לתאר מכלול של תכונות שיגדירו אותי, כי אני בנאדם כל כך מורכב, מאינספור פרטים שונים ומשונים, ותמיד שנאת שהיו מבקשים שאגדיר תכונה אחת טובה שלי ותכונה אחת רעה, כאילו אפשר לפרק בן אדם לתכונות אופי טובות ורעות, כאילו בן אדם לא מורכב מיותר מזה.

בזמן האחרון, אני גם מרגישה שאני לא חיה את החיים האמיתיים. שאלו לא באמת החיים שלי, שהיו צריכים להיות חיים אחרים.

תקופה משונה לא נעימה שכזו, גם היא תעבור.

לא מזמן בדקתי בסטטיסטיקות שלי את הבלוגים המקשרים אליי. בערך שליש מהם אלו בלוגים ישנים, שלא התעדכנו כבר שנים. אני רואה בקישורים כינויים ישנים, כינויים שמאחוריהם עומדים אנשים שלכמה רגעים היו חלק מחיי, ואני לכמה רגעים הייתי חלק מחייהם.

עוברת בי תחושה מוזרה, מעיין נוסטלגיה מרירה מתוקה. לכמה רגעים אני מרגישה את חיי כמו שהיו בעבר, בגיל 15-16, לפעמים אפילו פחות. לעיתים אני מסתכלת על העבר מבעד לזכוכית אטומה, אבל גם זכוכית נשברת לעיתים. לעיתים עולים בי פלשבקים מהתקופה של אז, אולי פחות אירועים ספציפיים, אלא יותר את המהות של חיי. עם כמה שהייתי רוצה לנעול מאחורי דלתות, אני לא יכולה למחוק את הכל.

הייתי רוצה להביט לעבר עתיד. אני מרגישה כאילו אני נמצאת בצומת דרכים, ואני צריכה לבחור את הדרך הנכונה, ואין לי שלטי הכוונה. הייתי רוצה שמישהו יגיד לי שהכל יהיה בסדר, על אף שאני יודעת שהכל בסוף יסתדר.

לפני כמה שנים לא הצלחתי לראות מעבר, לא ידעתי שהחיים שלי יהיו מלאי משמעות, לא ידעתי שהריקנות תעבור. לא ידעתי שאי פעם אצליח להיות מאושרת או לפחות כמעט, ליותר משעתיים. לא ידעתי שאוכל לומר לעצמי שאני מרוצה מחיי, פחות או יותר, כפי שהם.

לא הייתי צריכה הפרעת אכילה כדי למצוא משמעות לחיי, לתת לעצמי להתעסק במשהו. למרות שאני עדיין לא מוותרת עליה. לא. אני אשקר אם אגיד שכן. אני אשקר אם אני אגיד שאין טריגרים, שאין מחשבות, שאין ראייה מעוותת. ההבדל הוא שאני שמה אותה במגירה נעולה. כמו שד בבקבוק, שאם לא אשפשף את הקנקן, הוא לא ייצא החוצה.

כנראה ששינויי מזג האוויר גורמים לי לחשוב. פתאום נהיה כל כך חם ויוצאת השמש, ובא לי קיץ. בא לי להשיל מעליי את הסוודרים העבים, שגורמים לי להראות כמו דובון. אני רוצה לחזור לגופיות, לשמלות קיציות, לחצאיות קצרות. לנעול סנדלים חושפי ציפורניים צבועות לק צבעוני. אני יושבת בבית עם גופיה, מורחת לק אדום על הציפורניים, מרגישה רוחות חמות, שיביאו שינויים. הקיץ הוא תקופה של שינויים.

רונה קינן שרה את "מבול", והקול המדהים שלה גורם לי לצמרמורת ולדמעות. אני לא זוכרת מתי התחברתי כך למילים של מישהו אחר, ומתי התמכרתי לקול.

"אם נשרוד את המבול הפעם,
כל חיוך יהיה שונה, נגוע.
אם אחזור על זה עוד ועוד ועוד
תשארי עשרים שנה או עד סוף היום.
למדנו לחכות ולוותר ואיך להיזהר, מכל מילה

והכל יקפא פתאום
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב
לחבק ולעזוב
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות
לאהוב פחות.

בחיוך פרוע עוד אבוא לגבות חובות
לשבור חומות ולהאיר אותך
למרות שאין דבר שלם יותר מהכאב שמתנגן
בשיר אחר."

(אני תמיד קוראת את השאלון הזה במוסף תרבות של מעריב, ותמיד מקווה שאי פעם יבקשו ממני לענות עליו)

מה הספר האהוב עלייך?

כל כך קשה לי לבחור. הרשימה ארוכה (פה, בצד), אבל אני חושבת שהספרים שהכי השפיעו עליי הם: הלנה על הגג/יורם יובל, שומרת אחותי/גודי פיקו, ו-אני כריסטיאנה פ'.

אני עם הסוודר הסגול.