אני מאוד עצובה ובכיתי כל היום.

ואני מרגישה ממש מטופשת וממש בריגרסיה לכתוב לכם למה.

אני פשוט מאוד לא אוהבת להסתכל על עצמי במראה עכשיו, ואני מקווה שזה יעבור לי ואחזור חזרה לאכילה נכונה ומסודרת והבגדים שלי ייראו פחות מכוערים עליי.

אני רוצה לקום מחר בבוקר ולגלות שהורדתי 4 ק"ג בן לילה.

עליתי היום על המשקל והוא הראה עלייה של חצי קילו.

ברור שעליתי חצי קילו. כי יום שישי שעבר אכלתי המבורגר ושתיתי בירה, ויום רביעי הייתי במסעדה ואכלתי ארוחת שחיתות.

ועדיין יש את השלט על המקרר שהכנתי אחרי שלמדנו בשיעור פסיכולוגיה על מוטיבציה. "השגת מטרות ארוכות טווח! 4 ק"ג פחות! דחיית סיפוקים!" וכל זה בצבעים זוהרים וכתב עגול וגדול.

מצד אחד אני יודעת שאני לא שמנה. אני יודעת שהגוף שלי נראה טוב. אבל מצד שני אני מסתכלת במראות בקניונים ומרגישה ענקית. אני לובשת מכנסיים ומרגישה פשוט שמנה. אני רק רואה את האגן הרחב והענקי שלי, ואני לא מעיזה להסתכל על הישבן, כי אני יודעת שהוא תפח. פתאום יש לי כאלו בצדדים, וזה ממש מעצבן אותי. אני כבר לא יודעת אם מה שאני רואה זה אמיתי, כי אין לי תפיסה אמיתית לגבי עצמי. אולי זו מודעות יתר.

יש מישהי שלומדת איתי, והיא ממש ענקית. והיא לובשת בגדים צמודים וחשופים, ויש לה בפייסבוק תמונות שלה בבגד ים, שכל אחד יכול לראות.

וכבר כמה פעמים, מצאנו את עצמנו מגחכות עליה.

אחת שאוכלת 500 קלוריות ליום וכשהיא עושה דיאטה אז זה מתחיל בצום של כמה ימים, אחת שיש לה אישיו על המשקל שלה (ושתיהן באמת באמת רזות ואני בטוחה למדיי ששתיהן מופרעות אכילה. הן גם חברות דיי טובות שלי בלימודים) ו, אני.

היא אוהבת את עצמה כפי שהיא, היא לא מתביישת בגוף שלה, היא לא לובשת מכנסונים וגופייה מעל הביקיני. ואנחנו אוכלות או לא אוכלות, ומתייסרות.

אנחנו לא אוהבות את הגוף שלנו.

אנחנו בוחנות כל גרם, כל קפל, מסתכלות במראה, תחת אור חזק ורואות רק את כל הפגמים.

יש לי יחס אמביוולנטי כלפיי עצמי, כלפי אוכל.

כי אני יודעת שלפני שבוע ביום שישי נהניתי ממש.

והשבוע, אני והאחיות שלי עשינו יום כיף בת"א וישבנו ביחד וממש בילינו זמן איכות כמו שהרבה זמן לא עשינו.

והבנזוג שלי מטורף עליי ועל איך שאני נראית ולא מפסיק להגיד לי כמה אני מדהימה וכמה אני יפה וכמה אני עושה לו את זה.

ואני יודעת שבסופו של דבר המשקל משתנה ואני ארד את כל מה שנוסף עליי.

ובקיץ אני אוכל שוב ללבוש מכנסונים וחצאיות מיני, בלי להתלבט בכלל.

אבל עכשיו, עכשיו אני מרגישה קצת פחות נוח עם עצמי.

היום הייתי על סף עילפון באוטובוס.

היה יום חם, לא שתיתי ולא אכלתי, והעבודה שהאוטובוס נסע בין ירידות ועליות והיה קטן צפוף ומחניק לא עשתה לי טוב.

הרגשתי סחרחורות מתגברות, בחילות, גלי חום, תחושה של מחנק ועקצוצים בידיים. חשבתי שעוד רגע אני זוכה שוב להתעלף בתחבורה ציבורית, ירדתי מהאוטובוס

והתקשרתי לאבא שיבוא מייד לקחת אותי.

הייתי ממש על הפנים, הרגשתי מותשת לגמרי, וכל מה שרציתי זה רק חיבוק וליטוף. החבר שלי היה בעבודה והוא אמר שלא יוכל להגיע אליי. הייתי קצת מבואסת, אבל התגברתי על זה.

בשעה 22:20 הוא התקשר אליי וביקש שאפתח את הדלת בתירוץ לא אמין במיוחד.

פתחתי את הדלת, ואת מי אני רואה?

אותו עם הדבר הזה ביד:

(נא להתעלם מכישורי הצילום הלא מוצלחים שלי)

כמובן שזה לא בא קומפלט עם הואזה.

מיותר לציין שהרגשתי השתפרה ואני הולכת לישון עם חיוך ענקי.

אני כל כך מאושרת שיש לי אותו.

או יותר נכון – אין עבודה.

באוניברסיטה יש קיצוצים ואין כסף לשלם לי. אז זכיתי להיות מפוטרת לראשונה בחיי.

אני דיי מודאגת מהעניין הזה. אומנם יש לי לעבוד עד סוף החודש ושבוע הבא אני אמורה להשתתף בניסוי שעליו משלמים 60 שקלים תמורת שעתיים פנויות מזמני, ונכון שיש לי עדיין קצת כסף בחשבון ויש אמא ואבא ואני חיה פחות או יותר על חשבונם, עדיין העניין הזה מטריד אותי. אהבתי את העבודה שלי, בלי יותר מדיי שעות, בלי יותר מדיי מחשבה, זה היה קרוב ונוח והבוסית שלי מאוד מתחשבת - "תבואי מתי שאת רוצה". יהיה לי ממש קצת למצוא שיתאים לי, למרות שאני לא לומדת כל כך הרבה שעות.

אם כבר מדברים על לימודים, אז הסמסטר הזה אני בקושי לומדת. יום ראשון הוא היום היחסית עמוס שלי – או מ14:00 עד 20:00 ואחת לשבועיים יש לי תרגול בין 10:00-12:00, ימי שני מ- 10:00-14:00 (אם כי יש לי בערב שיעור לא חובה שנקרא "מיומנויות מחשב". אשכרה מלמדים אותנו לפתוח קובץ חדש וכאלו. מיותר לחלוטין), ימי שלישי – 8:30-13:00, ימי רביעי – חופש, ימי חמישי – 8:30-10:00.

הקורס שאני הכי מתחברת אליו הוא "פסיכולוגיה לשירותי אנוש", שזה שם מאוד יפה ופלצני ל"מבוא לפסיכולוגיה". השיעור זורם לי מהר והחומר באמת מעניין, בניגוד לכל הקורסים שלמדתי עד כה בשירותי אנוש.

אני חושבת שאני לא מתחברת כל כך לשירותי אנוש בגלל האנשים שם. הרי גם בסוציולוגיה לא יצא לי בינתיים לשבת בקורסים מעניינים, אבל בכל זאת אני נהנית – בגלל האנשים.

בשירותי אנוש יש לי חברה דיי טובה ועוד כמה בחורות שלומדות איתי בסוציולוגיה אבל רוב הבחורות הן פרחות. טוב, אולי אני מגזימה, אבל הרוב שם מתלהמות ומגעילות כאלו.

הנה דוגמא.

בימי ראשון יש לנו שיעור כפול כחלק מהחוג לשירותי אנוש – מ16 עד 20. כל שיעור מתחיל ברבע, ומסתיים ברבע ל. (16:15-17:45).

בגלל שהתחבורה הציבורית בחיפה כל כך דפוקה (בעיקר בגישה לאוניברסיטה), כל מי שצריך לנסוע למרכזית המפרץ (כמוני!), נשר ונווה שאנן – יש לו אוטובוס פעם בשעה עגולה, לפי זמני סיום השיעורים.

אם אני מפספסת את האוטובוס למרכזית, אני צריכה לנסוע למקום אחר מחיפה, שם לקחת אוטובוס למרכזית – מה שלוקח המון זמן כי צריך לנסוע כמעט בכל העיר, ואז מהמרכזית עוד אוטובוס הביתה.

אם אני לא רוצה להטרטר באוטובוסים ולעשות טיול בחיפה, אני צריכה פשוט לחכות כמו ילדה עזובה שננטשה.

המרצה הציע שנתחיל את השיעור בשעה 16:00, נעשה הפסקה רק של רבע שעה ונסיים ב19:15. כמובן זה לא עוזר לי בשום דבר, כי אני מפספסת את האוטובוס וצריכה לחכות 45 דקות לאוטובוס.

מי שכמובן יש לו אוטו או אוטובוס זמין, קפץ על המציאה.

ואז קמה בחורה אחת ואמרה שיש מספיק אנשים שמעדיפים שהשיעורים יתנהלו בשעות הסדירות שלהם משום שאנחנו מפספסים את האוטובוס וצריכים לחכות.

הייתה דיי מהומה על זה בכיתה ובסוף המרצה החליט להתחיל ב16:15, לעשות הפסקה של רבע שעה ולשחרר ב 19:30. שזה, שוב, לא עוזר לנו.

בסוף השיעור קמה מהומה על זה. "סוציומטית! בת זונה! איך מישהי כזו סוציומטית לומדת שירותי אנוש בכלל?" ועוד כהנה וכהנה.

תפסתי את אחת מהבחורות המתלהמות והסברתי לה שיש הרבה אנשים בכיתה שבדיוק באותה בעיה של אותה בחורה. היא אמרה לי משהו כמו "אז אין אוטובוס אחר?" הסברתי לה שלא, אם אני רוצה לנסוע באוטובוס אחר זה פשוט סיוט. ואז היא אמרה "אז אפשר לצאת מהשיעור בשביל להספיק את האוטובוס". מה, זה הפתרון שלך?

מעניין אותי למה דווקא אותה בחורה סוציומטית, והן לא. אי אפשר להגיד כלום פשוט אחרת כולם ייצאו עלייך.

נכון שאני תמיד יכולה ללכת לישון אצל חבר שלי שגר 7 דקות נסיעה מהאוניברסיטה, אבל עדיין זה מעצבן!

ואם בעניין החבר שלי, אז הכל באמת... נו, מושלם. חוץ מאיזה משהו... התלבטתי אם לכתוב כי אני לא יודעת מי עלול לראות את זה, אבל זה פאקינג הבלוג שלי! נמאס לי לצנזר את עצמי כל הזמן.

והסיבה היא שאני קנאית. מאוד. זה לא משהו ששולט בחיים שלי ואני לא אביע את המחשבות הקנאיות שלי בפומבי ואני לא אתן לזה להרוס את הקשר, אבל עדיין.

הוא יודע את זה (הזהרתי מראש!) ובאמת שהוא לא נותן לי אף סיבה לקנא. להפך.

העניין הוא האקסית שלו. ש-כל, אבל כל הזמן! מגיבה לו בפייסבוק. על הכל. נו, אני יודעת, זה טיפשי. חפרתי על זה לכל העולם וקיבלתי מנעד תגובות החל מ" אויש הדר, תפסיקי עם זה, אין לך מה להתייחס" ועד ל"אני במקומך הייתי כולא אותה בחדר!".

אבל מסתבר שלפני שבוע  יצא להם להיות ביחד במעלית והיא כמובן, ניסתה לנשק אותו. (פה כשהוא סיפר הרגשתי איך הפיוזים שבמוח שלי אט אט נשרפים ואיך עולות בי מחשבות של "המממ אני צריכה בנזין"). הוא התרחק ממנה ואמר לה שזה לא לעניין כי הוא אוהב אותי ו"עכשיו היא הבינה".

התגובה שלי הראשונית שלי הייתה "אל תגיד לי איפה היא גרה! כי אני אצית לה הבית!". ואז כמו פולנייה טובה שרוצה להראות שהיא צודקת ולהגיד "אמרתי לך!" אמרתי "האהא!!! היא הגיבה לך בפייסבוק כל הזמן!!! ידעתי!" וכך חשפתי את הצד הפסיכי שלי. הוא אמר שברור שהיא תגיב לו כי הם מכירים שנים ובלה בלה בלה ואני צריכה למצוא עבודה במקום לשבת כל היום על הפייסבוק. (תכלס, הוא צודק)

לאחר שחפרתי על זה שוב לכמה אנשים ורועי קצת הרגיע אותי ואמר לי לצאת מהמוד הפסיכי ולחזור למוד נורמלי, אני יכולה להגיד בכנות שאני כבר לא ממש מוטרדת מזה. שתזדיין היא. אני יודעת שבחורות הן עם נוראי בקטעים האלו ויש בנות שאין להן אלוהים (גם אני הייתי כזו, אגב. אבל המקרה היה שונה, כי הצד השני לא הפסיק לגרור אותי לזה! *אין כמו הסרת אחריות* אתם חושבים שזו קארמה?) אבל בכל זאת זה קצת קצת הציק לי. אבל קצת פחות. מצד שני אני יודעת שאני יכולה לסמוך על חבר שלי, אני יודעת שהוא באמת אוהב אותי בדיוק כמו שאני אוהבת אותו וששום דבר לא יוכל לגרום לנו לא להיות ביחד. (אני נשמעת כמו ילדה מטלנובלה).

מה אתם אומרים על זה קוראים יקרים?

לרוב הגברים בחיי נשארים אנונימיים בבלוג. לא מצאתי טעם בלפרט על חיי המין שלי (נו, כל העולם ואחותו קוראים פה, זה כאילו אפרסם בסטטוס שלי בפייסבוק "היום עשיתי סקס!"), לא מצאתי טעם בלפרט על דייטים, פגישות, שיחות...אני לא יודעת למה, אולי בגלל שבשנה- שנתיים האחרונות הפסקתי כמעט לכתוב פוסטי כרוניקה. לפעמים מאוד מתחשק לי לחזור על זה, לכתוב מה עשיתי היום, אבל אני מוצאת את זה לא מעניין.

החיים שלי דיי רגועים בזמן האחרון. אני לומדת, עובדת קצת, מתכננת למצוא עוד עבודה ומעבירה את הזמן. לא משהו שראוי לכתוב עליו פוסט, לרוב תיאור היום שלי יתומצת לשלוש שורות בודדות.

אבל בכל זאת יש משהו, או יותר נכון מישהו שקצת מטלטל את העולם המשעמם שלי. מישהו שהייתי מעדיפה שיחליף את הלפטופ שנמצא איתי במיטה עכשיו.

לאחרונה אני מאמינה יותר ויותר בגורל. כנראה שיש דברים שפשוט נועדו לקרות, כי אם לפני כמה חודשים מישהו היה אומר לי שנהייה ביחד- הייתי מגחכת. אני העדפתי להיות עם בחורים מקסימים אך מתוסבכים, ששברו לי את הלב.

ההתחלה הייתה לא קלה ולא פשוטה בכלל, ואנחנו חודש ושבוע ביחד. ובזמן הכל כך מועט הזה, אני מרגישה כל כך, כל כך הרבה. אהבה עוצמתית, משוגעת, מטורפת. אני לפעמים צובטת את עצמי, לדעת שזה אמיתי. ונכון, אני נשמעת כמו ילדה בת 16 שזה החבר הראשון שלה. ונכון, אני נשמעת כמו בחורה שרק התחילה קשר חדש ומאוהבת מעל כל הראש, אבל משהו פה אחרת. זה אחרת.

כי מעבר לעובדה שהוא בן זוג, הוא חבר. אני יכולה לדבר איתו על הכל. אני אוהבת להימרח איתו במיטה ולקשקש. ואני אוהבת להבריז (טוב, זה לא היה הברזה בכוונה. רק לאחר מעשה גיליתי שהשיעור בוטל) ולהיכנס איתו למיטה ולהרגיש את החיבוק שלו, ולהירדם.

אני יכולה לסמוך עליו. כשאני איתו אני מרגישה בטוחה ומוגנת. וכשאני עצובה, הוא יודע בדיוק מה לומר.

וכשהוא מנשק אותי, יש לי צמרמורות בכל הגוף.

והוא רק מפגין דאגה ואכפתיות וכשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי, אני יודעת, אני פשוט יודעת שזה הכי נכון.

ואני מרגישה איתו בנוח, כאילו אנחנו ביחד שנה ולא חודש בקושי.

וכשאנחנו נפגשים, אז יש את התשוקה הבלתי נשלטת הזו ומצד שני יש את הרגיעה בלשבת ביחד על הספה ולראות תוכניות בויאודי.

וכשאנחנו לא נפגשים, אני נטרפת מגעגועים.

ואני אוהבת את איך שהוא מסתכל עליי. ואת איך שהוא גורם לי להרגיש. וכשאני איתו אני שוכחת מהכל, והשעות עוברות כל כך מהר.

זו הרגשה כזו, שחודרות לכל הרקמות, העצבים, העצמות בגוף. שגורמת ללב לדפוק בעוצמה, שגורמת לך לחשוב שעוד רגע תתפוצצי.

ידיעה שלווה וברורה, שמצאת. שסוף סוף מצאת "אחרי כל המדבר הזה".

ותראו, קיבלתי ממנו חולצת אליס בארץ הפלאות (נו, אז מה אם היא קצת גדולה עליי):

פעם בכמה זמן אני כותבת על זה. פעם בכמה זמן יש איזה טריגר. אני קוראת פוסט של מישהי אחרת, אני קוראת כתבה בעיתון או ספר. פעם בכמה זמן יש איזה סיוט עליו שהוא איכשהו חוזר לחיים שלי. מה שהכי מבעית זה שבחלומות אנחנו חוזרים להיות ביחד. לפעמים אני רואה אותו באוניברסיטה. לרוב אני בורחת לכיוון אחר. שלשום למשל, עמדתי ליד המעלית עם חברה. הסתובבתי ומי היה מולי? הוא. יותר מזה – הפרצוף שלי היה תקוע בתוך הפרצוף שלו ככה שהסתכלתי לו בעיניים. קפאתי לכמה שניות. המשכתי לדבר עם החברה שלי כאילו הכל כרגיל.

והנה, אני קוראת את הפוסט הזה. והנה, עוד מקרה של ילדה שנפלה להתעללות מינית מזוויעה, לא נתפסת. לא נתפס מאיפה כל הרוע הזה, לא נתפסת השתיקה של כל האנשים מסביב.

והנה, אני קוראת ספר של ג'ודי פיקו בשם "המעגל העשירי". סיפור על ילדה בת 14 שנאנסת ע"י החבר שלה. ומי הקורבן? לא אותה נערה מסכנה, אלא אותו האנס. כי הוא בסדר. כי הילדה הזאת רצתה את זה.

ואומנם זה רק ספר. ואומנם אני קוראת ואני כועסת ואני מקווה להגיע לסוף, ושיהיה לשם שינוי בספרים של ג'ודי פיקו סוף טוב.

אבל הספר הזה מתאר מציאות עגומה.

כי היום, הקורבן הוא אנס. כי אני עדיין קוראת תגובות של "מה את רוצה? את הכנסת את עצמך לזה? אז תשתקי ואל תתלונני".

כי תמיד היא ביקשה את זה, היא רצתה את זה. כי היא הכניסה את עצמה למצב הזה.

אז לא עברתי התעללות מינית מהסוג שאתם תקראו עליה  בעיתונים. אבל העיקרון זהה. "אם את לא...אז זה אומר שאת לא אוהבת אותי". ואם את לא אוהבת אותי, אז אני אעזוב אותך. ואם אני אעזוב אותך, אז אף אחד אחר לא יהיה איתך. "ואני נפגעתי ממך אתמול, כשאמרת לי 'לא', ורק בגלל שאני אוהב אותך, אני נפגע. אם בחורה אחרת שלא היה לי אכפת ממני הייתה אומרת לי לא, אז לא היה אכפת לי". ואני תמיד הלא בסדר. שום מילה שאמרתי היא לא במקום. שום צורת התנהגות היא אינה בסדר, מלבד להיות הכלי שלו לסיפוק היצרים שלו, ולשתוק. שום הבעת דעה אינה במקום. אני הייתי צריכה לעשות מה שהוא אומר ולא מעבר לזה.

והייתי צריכה להקשיב לכל הכללים והחוקים שהוא קבע, וגם לכתוב אותם. שלא אשכח במקרה.

ולא, לא באתי מבית הרוס. יש לי משפחה אוהבת ותומכת. יש לי חברים שאוהבים אותי כמו שאני.

אבל הייתי ילדה מופרעת אכילה, שהאנורקסיה כילתה כל בדל של ערך עצמי. הייתי ילדה שלא אהבה את עצמה, שחשבה שזה מה שמגיע לה.

והוא, אני לא בטוחה שהוא יודע שהוא עשה משהו רע. הרי מבחינתו זו אהבה.  מבחינתו ככה קשר זוגי צריך להיות. והוא ממשיך בחיים שלו,ופעיל באגודה, ואף אחד לא מתאר שיש בחורה שקצת שבורה מבפנים.

ולי, לי אין מה לעשות עם זה. כי להיות מניפולטיבי דוחה, זה לא פלילי. רק לא מוסרי. כי אני מאשימה את עצמי למרות הכל, שלא עזבתי. למרות שבהיגיון שלי אני יודעת שאני לא אשמה. אי אפשר להאשים ילדה בקושי בת 18 שנכנסת למערכת יחסים חולנית.

ולא, לא תקראו עליו בעיתון. ולא תקראו על אלפי ילדות, נשים ונערות שנקלעו למצב הזה. שסובלות, שבוכות, שרע להן כל כך.

והסיפור שלי והסיפור שלה אותה נערה בת ה-15 שהסיפור שלה התפרסם בתקשורת אתמול הוא לא לגמרי זהה, מלבד העיקרון.

כי מה היה קורה אילו הוא היה אומר לי "אם את מסרבת לבקשה שלי לשכב עם חבר שלי, זה אומר שאת לא אוהבת אותי?"