יום שקט ורגוע היום. התעוררתי בצהריים, עשיתי מקלחת חמה וארוכה כדי להתעורר. אני אוהבת להתקלח בבוקר. שותה קפה עם העיתונים. שקט. והנה אני, כותבת קצת, אחרי הרבה זמן שלא.

לפעמים אני מצטערת שהבלוג הזה איננו אנונימי. יש הרבה מאוד דברים שהייתי רוצה לכתוב, אבל אני לא יכולה. ליותר מדיי אנשים שמכירים אותי יש את הגישה לכאן. בקלות אפשר לזהות אותי. למרות הכל אני מרגישה בטוחה כאן, אני לא יכולה לעזוב ולפתוח בלוג אחר. לא יכולה לנטוש את המפלט שלי, כבר שמונה וחצי שנים. אם הייתי מחזירה את הגלגל לאחור, הייתי מונעת את החשיפה. לא הייתי חושפת את זהותי, תמונתי, פרטים על חיי. לא הייתי מספרת לאיש על הבלוג הזה, נותנת לו להיות אישי ופרטי משלי. ודווקא אז, דווקא אז הייתה חשיפה, אמת וכנות מוחלטת.

הנה אני, קצת חסרת מעש, מנסה לתכנן את היום שלי. הייתי זקוקה לחופש הזה, שעוד יומיים נגמר ושבוע הבא כבר חוזרים לשגרה המייגעת. החופש לא הוריד ממני את הדאגות והלחצים וכל הדברים שיושבים לי על הראש, חלקם אני לא ממש יכולה לספר לאף אחד, אני מתבשלת בתוך עצמי.

התעסקתי מעט בלימודים. עשיתי שני תרגילים להגשה בסטטיסטיקה. המקצוע הזה מתחיל לייאש אותי. אני לומדת את הקורס הזה פעמיים: פעם במסגרת החוג לסוציולוגיה ופעם במסגרת החוג לשירותי אנוש. ככה זה, אין פטורים והכפילות הזו מחרפנת גם ככה. אז במסגרת החוג לשירותי אנוש הקורס הוא שנתי עם אותה המרצה ואנחנו לומדים בדיוק את אותו הנושא שלמדתי ונבחנתי עליו בסמסטר קודם בסטטיקה של סוציולוגיה. אז כן, יש לזה יתרון מצד אחד: אני לא ממש צריכה להשקיע, אבל מצד שני המרצה מלמדת את הנושאים קצת אחרת וזה קצת מבלבל, מה גם שיש לה שאלות מאוד טריקיות. בסטטיסטיקה בסוציולוגיה אני לא ממש מבינה מה לעזאזל רוצים ממני. אני כן מצליחה לעשות את התרגילים (היו 4 עד עכשיו), אבל זה עולה לי בדם ודמעות. אנחנו לומדים נושא שממש לא ברור לי מה זה ייתן לי. המרצה מדבר בצורה מרדימה, משעממת ולא מובנת, נכנס ממש לתיאוריה של הסטטיסיקה. הלו! בחרתי משהו הומני כי אין לי ראש לדברים האלו! אני מבינה שכן צריך ללמוד סטטיסטיקה כדי לעשות סמינרים שנה הבאה, אבל באמת שאני לא מבינה מה המטרה להיכנס ולחפור בתוך הרגרסיה. מה זה לעזאזל ייתן לי?! הרי תוכנת המחשב עושה את הכל, למה להיכנס ולחפור בתוך זה. אני מרגישה אבודה ויש לי פחדים שאני לא אעבור את הקורס ואז נדפקתי קשות.

יש לי מאמרים לקרוא, אבל אין לי כוח. וגם עבודה לעשות, אבל גם לזה אין לי כוח וסבלנות. נראה לי שהיום הזה אבוד מבחינת חובות ללימודים.

כמובן שהיו גם החגים. את ליל הסדר עשינו אצלנו. היו אצלנו דודה שלי (אחות של אמא)+דוד שלי+ בני דודים שלי+ אחים ואמא של דוד שלי. סבא וסבתא חגגו עם סבתא רבא את ליל הסדר בקיבוץ. היה נחמד מאוד ומשפחתי. יום למחרת היינו אצל דוד שלי (אח של אבא שלי). היו כמובן בני דודים שלי. הבנות דודות שלי באו עם הילדים שלהן- ילדים פשוט מושלמים, אין דברים כאלו. חוץ מזה הייתה אחות של דודה שלי, הילדים שלה, ההורים שלה, כל המחותנים... בקיצור, הרבה מאוד אנשים. הם משפחה כל כך מגובשת ומלוכדת, לא רק המשפחה הקרובה אלא גם המשפחות של בעלים של בנות דודות שלי, שאנחנו בקשר טוב איתן.

את החג השני גם חגגנו אצלנו. הזמנו את כל המשפחה של אבא שלי אלינו לצהריים. גם החבר הגיע ונורא התרגשתי מהמעמד. אחרי שכולם הלכו עוד היה לנו כוח לשחק גיטר הירו ומכות באקס בוקס.

נפגשתי עם חברות מהלימודים לארומה והיה נחמד לראות אותן מעבר ללימודים. נכון, אנחנו לא חברות נפש, אבל זה לא מונע ממני ליהנות מאוד בחברתן. אני שמחה שיש לי את החברות שלי. בכלל, לפעמים אני רואה כל מיני בנות כותבות אחת לשנייה "דברי אהבה" בסגנון: חולה עלייך קוקית נשמתי וכל מיני שטויות כאלו. לי איכשהו זה נראה לי נורא מזוייף. זאת אומרת, בשלב כלשהו זה כבר נראה מוגזם ולא אמיתי.

גם נפגשנו עם חברים ויצאנו לרקוד והיה סבבה. אני אמנם אוהבת לרקוד, אבל אני מתחילה להבין שמועדונים ודאנס ברים זה פחות ופחות מלהיב אותי. החברים שלי הם החברים של הבן זוג. אנחנו שישייה של שלוש זוגות ועוד נספח אחד שאין לו חברה. זה קצת משעשע אותי לפעמים, מזכיר לי את ההורים שלי, שיש להם חברים שבאים בזוגות. אני חושבת שאלו הם החברים שלי. אני מתחילה אט אט להפנים שהחברים מהתיכון ככל הנראה שייכים קצת לעבר. הם אנשים טובים ואני אוהבת אותם מאוד, אבל זה כבר לא זה. לכל אחד יש את החיים שלו וזה בסדר גמור. מדיי פעם זה נחמד להיפגש ולקשקש וכמובן-תמיד יש פייסבוק, אבל הדבק שחיבר אותנו בעבר מתחיל להתפורר. יש כאלו שלא אתן לדבק להתפורר יותר מדיי, ויש כאלו שלא. הפנמתי את העובדה שזה אנחנו מתרחקים זה חלק מהחיים ואין בזה שום דבר רע. זה לא אומר שום דבר רע עליי או על מישהו אחר.

חצי מהזמן ביליתי אצל החבר. האמת שלא היה לנו הרבה זמן איכות ביחד, כי הוא שהוא עבד או שישנו או שהיינו עם חברים. מתחשק לי שניסע רק שנינו לאיזו חופשה, או שנעשה איזה ערב איכות, רק אני והוא. חצי מהשבוע אני נמצאת אצלו ואני לעיתים מתלבטת באיזו עיר אני גרה. אני מחכה לרגע שנעבור לגור ביחד. אני פשוט מרגישה שזה הדבר הנכון. מעבר לזה- גם מתחיל אצלי הרצון לעצמאות. אני אוהבת להיות בבית ואני אוהבת את המשפחה שלי ואנחנו מסתדרים והכל, אבל עדיין. אני מתחילה להרגיש אני רוצה קצת להיות עצמאית ובכוחות עצמי. אני מתחילה להרגיש שאני רוצה את הפינה שלי, את הבית שלי, את הכללים והחוקים שלי. ולשם שינוי- אני באמת מוכנה לעבוד קשה ולהתמודד ולוותר ולהתפשר כדי שזה יצליח.

אני והחבר מדברים על זה המון וחושבים על איך זה יהיה, אני פשוט מחכה שזה יגיע כבר.

החלטתי קצת להשקיע בעצמי. עשיתי שופינג: ג'ינס חדש ומחמיא, סנדלי עקב חדשים. יש לי עוד תלושים ואני מאוד רוצה לנצל אותם, החלטתי לעשות קצת שינוי במלתחה. העברתי את חצאיות המיני הקצרצרות לאחותי הקטנה. זה כבר פשוט לא יושב עליי טוב. אמרתי "נו, יום אחד אני עוד אוכל ללבוש אותן" וזה הזכיר לי את הנשים ששומרות את הג'ינס מלפני הלידה ומאמינות שייכנסו אליו. אני אוכלת מאוד מאוד לא מסודר ומאוזן ויושבים עליי איזה שניים-שלושה קילו עודפים שמתרכזים בתחת. אני יודעת שזה המבנה שלי- אגן רחב, אבל אני באמת צריכה להתאזן ולרדת במשקל. נמאס לי לאכול בצורה לא מסודרת, זה עושה לי רע. אבל הפנים שלי נראות יותר טוב, כבר אין לי כל כך פצעים. אני תוהה מתי הפצעי בגרות יעברו, לעזאזל אני כבר בת 23.5! אני חושבת שמאז שעברתי להשתמש במוצרים של ניוטרג'ינה – קרה השינוי, אז אני אמשיך להשתמש בהם. חוץ מזה, אני צריכה להיכנס לעניין הפילאטיס ברצינות. אני מתעצלת ולא מוצאת זמן להגיע פעמיים בשבוע, אז אני עושה פעם אחת. נכון שזה לא מה שישנה משהו, אבל זה עדיף על כלום. אני גם רוצה/צריכה להתחיל ללמוד נהיגה כי השתחררה לי תוכנית חיסכון, אבל גם לזה אין לי זמן. או חשק.

אני חושבת שאעשה היום פילאטיס ואנסה לסדר את הBS פלייר במחשב שלי כדי שאוכל לעשות מרתון של "גלי". לצערי בפעם האחרונה שבדקתי התרגום בעברית מופיע בג'יבריש וזה ממש מעצבן. מחר אני עובדת וביום חמישי חברה וידיד שלי חוגגים יום הולדת משותפת בחוף הים. אני לא מתלהבת מ"מסיבות טבע" ודברים בסגנון, אבל אני חושבת שיהיה נחמד.

מקווה שהיה לכולם חג שמח.

מהיום ועד ה-1 למאי אני בחופשת הפסח.

נכון, יש עבודה ויש כמה מטלות מהלימודים-לא משהו רציני שאי אפשר לתקתק, אבל בשבילי זה חופש לכל דבר.

אני מרגישה מותשת וחסרת אנרגיות, אני מרגישה צורך למלא מצברים.

אני מרגישה שאני צריכה רענון או איזה מייקאובר קטן.

אני מתכוונת לבלות בשופינג, ספרים, זמן איכות עם הבן זוג, החברים, המשפחה והחתולים החדשים.

אני לא יודעת על סמך מה מגדירים ספר כספר טוב, איכותי, קלאסי. האם יש קיימים מדדים אובייקטים לספר שהוא איכותי ומהם בכלל המדדים האלו. למשל "החטא ועונשו" נחשב לספר איכותי ומלמדים אותו לבגרות (אחותי נאלצה לקרוא אותו), אבל כשניסיתי לקרוא אותו בעצמי- פשוט התייאשתי. הספר היה כל כך לא מובן וקשה ומשעמם. הספרים של רם אורן והרלן קובן נחשבים לספרות נחותה. אבל מי קבע שזה נחות? יש כל כך הרבה אנשים שנהנים לקרוא את הספרים האלו. ספרים גם מיועדים להנאה.

ספר טוב בעיניי הוא ספר עם עלילה מעניינת וכתיבה זורמת וקולחת ולא משנה איזו "תווית" מוצמדת לספר.(יש לי רשימה בצד של ספרים מומלצים ורשימה של כל הספרים הטובים שקראתי). אבל ספר ממש טוב לפי דעתי, הוא ספר שאני לא יכולה להפסיק לקרוא. ספר שאיתו אני יכולה להזדהות. ספר שגורם ללב שלי להתכווץ. ספר שנותן לי תובנות. ספר שגורם לי לחשוב ולהרהר בו גם לאחר הקריאה.

אני יכולה לתת כדוגמא את הספרים של ג'ודי פיקו. אני מניחה שהרבה ראו את הסרט "שומרת אחותי" (הגרוע מאוד) שנעשה לפי ספרה. בכל הספרים שלה הנושא המרכזי הוא טעון, כואב, קשה ומורכב כמו : התאבדות, מחלת סרטן קשה, המתת חסד. יש כמה דמויות שונות ולכל אחת מהן נקודת מבט שונה, כל אחת מן הדמויות היא מבחינת חלק קטן המרכיב את התמונה המלאה. אין טובים ואין רעים. יש בני אדם. ביום שלישי קראתי את הספר שהיא כתבה "תשע עשרה דקות" וכבר כמה ימים אני מהרהרת בו. במרכז הסיפור תלמיד תיכון שמתחיל לירות בבית הספר שלו. הירי משפיע על כמה דמויות שונות והסוף אינו מובן מאליו. במהלך הקריאה הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ, והעור שלי מצטמרר. כי אין טוב ואין רע. ואיך בכולה תשע עשרה דקות אפשר לשנות ולהשפיע על חייים של כל כך הרבה אנשים.

ספר נוסף הוא "לבד בברלין" מאת הנס פאלאדה. לא סתם הספר הזה מככב ברשימות רבי המכר. מדובר על סיפור אמיתי על שני בני זוג בתקופת מלחמת העולם השנייה שמחליטים לפתוח במחאה כנגד משטר הרייך השלישי וזאת ע"י השארת גלויות תעמולה כנגד היטלר ומשטרו במקומות שונים בברלין. הספר מתאר במדוייק את התקופה: תקופה של פחד, טרור, אימה. אנשים פוחדים לדבר, לחשוב, כל אחד מבחינת מרגל ומלשן. לא סתם הספר נקרא "לבד בברלין". אתה לבד, עם המחשבות שלך. אתה לבד עם הדרך בה אתה רוצה לפעול. זה אינו ספר שואה קלאסי. אין התייחסות לפן היהודי. האנשים התקוממו כי נמאס להם שאומרים להם איך לחיות, מה לחשוב, במה להאמין. הספר יכול להיות מאוד רלוונטי גם לימינו, מציג לנו עוד זווית על התקופה ההיא, הוא אפילו נותן מעט אמון בבני אדם. קראתי את כל הספר הענק הזה בשבע שעות ואני ממליצה עליו בחום.

"מיתוס היופי" מאת נעמי וולף הוא ספר פמיניסטי שמסביר את השימוש בייצוגי היופי כנגד נשים. הוא נכתב בשנות ה-90, אבל מאוד רלוונטי גם לימינו. קיבלתי הרבה תובנות בעקבות הקריאה והוא דיי חידד את האג'נדה הפמיניסטית שלי.

"אני, כריסטיאנה פ'" הוא סיפור ההתמכרות של כריסטיאנה פ' לסמים. הספר אמנם ישן וכיום אף אחד לא מתרגש מילדים מכורים לסמים, אבל בכל זאת היה בספר משהו מטלטל. כריסטיאנה מתארת את ההתמכרות שלה בצורה ישירה ובוטה ובהחלט לא קל לקרוא על ילדים שמזריקים הירואין. גם יכולתי להזדהות עם כריסטיאנה. הרצון להיות כמו כולם, ההרס העצמי, הניסיון ללכת על הקצה.

"בסופו של דבר, אלה החיים: הרבה ייאוש אבל גם כמה רגעים של יופי,שבהם הזמן הוא לא אותו הזמן." זהו ציטוט מתוך הספר "אלנגנטיות של קיפוד" מאת מוריאל ברברי. יש בספר מעט פילוסופיה והרבה מאוד רגעי תובנה, הרבה מאוד רגעים בהם אתם מגלה שהדברים אינם כפי שנראים. ציטוט נוסף מספר שאני מאוד אוהבת הוא "הורים מתים, בנות גדלות ונישאות לאיש, אבל אחיות הן לכל החיים" מתוך ספרה של ליסה סי "נערות שנחאי", המספר על יחסי אחיות, דבר שכל כך חלק מחיי שלי. (ספר נוסף, יותר אקדמי ולא עלילתי אבל מאוד קריא על יחסי אחיות הוא "אמא תמיד אהבה אותך יותר" מאת דברה טאנן. קראתי אותו היום, ספר מאוד מעניין).

"אישה בורחת מבשורה" של דיוויד גרוסמן נכתב לפני שבנו אורי ז"ל איבד את חייו במלחמת לבנון השנייה. אך כאשר קוראים את הספר יש בו משהו מאוד מציאותי ועוצמתי.

"המאהב" מאת א.ב.יהושע ו"מחזיר אהבות קודמות" מאת יהושע קנז הם ספרים על החיים שמשאירים טעם חמוץ- מתוק-מריר בפה.

"הלנה על הגג" של יורם יובל, על אנשי מילואים שעושים מילואים במחנה הפליטים אנצר בלבנון השאיר אותי אחרי הקריאה עם חור בבטן. ואם כבר נושאי צבא, אז "אם יש גן עדן" של רון לשם כל כך ישראלי, כל כך יום הזיכרון בהוויתו, כל כך מדמיע בעיקר כשקוראים את בפתיחה על כל הדברים שיונתן כבר לא יעשה.

בספרה של אליס סיבולד "היה לך מזל" היא מתארת את האונס האכזרי שעברה ואת כל מה שקרה בעקבותיו. היא לא חוסכת במילים, בתיאורים ובפרטים. זה ספר לא קל לקריאה, קשה. כזה שהייתי צריכה להניח מהיד ולנשום. אבל הוא ספר חזק, שגורם ללב לקפוא ולעור ברווז.

"בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גויטפרוינד הוא ספר שלא רציתי שייגמר. על חברות, על החיים, על שינויים, על אנשים כאילו רגילים, על חיפה, על הארץ.

"דור הפרוזאק" של אליזבת וורצל הזכיר לי את עצמי לפרקים.