כנראה שאני משקרת לעצמי. כנראה שלא סתם הכינוי שלי הוא פייק ריאליטי, כי אני בונה לעצמי מציאות מזויפת.

שוב, וכן, שוב, אני חוזרת לאותם דפוסים והרגלים ישנים ודפוקים מפעם.

יכול להיות שכל מה שאני אומרת לעצמי- שאני חזקה, שעברתי את הכל, שאני יותר טובה מזה- זה שקר אחד גדול. איך יכול להיות שאני חזקה, ואז ליפול, אבל חזק? ונכון, לכל אחד מותר קצת ליפול, אבל יש נפילה ויש נפילה, והנפילה של אתמול הייתה ממש לא לעניין.

עוד פחות מחצי שנה אני אהיה בת 22.

אני סטודנטית במכינה, ואני דיי מוצלחת.

באוקטובר הקרוב אני אמורה להתחיל את לימודיי האקדמיים (אפילו שזה לא נראה ככה, עם הלמידה האפסית שלי לפסיכומטרי אין סיכוי שאני אצליח להוציא ציון גבוה ממה שהיה קודם, וסיכויי הקבלה שלי הולכים ומתרחקים).

אני עשיתי צבא, ובאמת, זה לא היה קל.

היה לי קשר זוגי של שלוש שנים, ולשם שינוי הוא היה בריא כי אף אחד לא אמלל אותי וגרם לי לסבול ולרצות למות.

עבדתי בתמיכה טכנית, שזו הייתה העבודה הכי נוראית שיש. אולי לא הכי נוראית, אבל אחת הנוראיות.

כל הדברים האלו אמורים לבגר אותי. כן, גם זה שנפרדתי מהחבר, זה מראה על בגרות, כי הדר של לפני כמה שנים לא הייתה מסוגלת לעשות את זה. (אפילו הילה אמרה את זה).

אני חושבת שהשתניתי בהרבה דברים, לטובה.

אבל הנה, אני מתנהגת כמו מתבגרת טיפשה במיוחד. הנה, מספיק כמה רגעים שבהן למרות כל מה שכתבתי למעלה, למרות הכל, אני עושה בדיוק את ההפך.

אני מרגישה כמו ילדה טיפשה עכשיו.

לא משנה כמה פסיכולוגים, פסיכיאטריים, יועצים... לא יודעת מה עוד, אני עדיין לא יודעת להתמודד.

מה, פשוט לקבל את זה, שזו אני? שקצת קשה, שקצת לא נעים.... אני לא יודעת להתמודד עם כלום.

אני לא יודעת מה עובר עליי.

כל השבוע האחרון לא מתחשק לי לחייך.

אומרים שצרות באות בצרורות, ו, אני צריכה לקחת את הכל בפרופורציה, אבל לא עושה לי טוב לדעת שיש אנשים עם בעיות יותר גדולות ממני.

גם הבעיות שלי חשובות מספיק.

כל כך הרבה דברים מטרידים אותי, ככל הנראה (אני אפילו לא מצליחה לישון בלי לשתות וודקה יותר מהרגיל).

ואיכשהו פתאום הכל התפרץ בבת אחת.

ויכולתי לבחור אחרת, אבל לא עשיתי את זה.

כנראה שאני דפוקה, ואולי זו איזו דפיקות שאני צריכה להשלים איתה, למרות שאני ממש לא רוצה.

אני פשוט מרגישה כל כך לבד, אבל כל כך כל כך כל כך כל כך לבד.

בא לי פשוט ללכת מכאן, לאנשהו, רק לא להיות פה.

בא לי פשוט שמישהו יחבק אותי.

בא לי לדבר עם מישהו, אבל אני מרגישה שאין לי למי.

אוף.

(ואל תשאלו מה קרה, אתם אמורים לדעת לבד).

בא לי לחתוך את עצמי לעשרים אלף חתיכות,

בא לי להרעיב את עצמי עד שאעלם,

בא לי לצרוח עד שלא יהיה לי קול,

בא לי לבכות עד שייגמרו לי כל הדמעות בגוף.

(ולא, אני לא יודעת מה עובר עליי, רק אל תגידו לי שזה יעבור)

היום כשנסעתי באוטובוס, ושמעתי באוזניות את תום פטרובר צועק שהוא לא מאמין כמה שקל ליפול, ידעתי מה אני אכתוב. מדהים אותי מחדש, איך יש לי כל כך הרבה רעיונות, ואיך בתוך המחשבות שלי המילים נשמעות נכונות, אבל כשאני מול הדף הלבן ומנסה להעביר את המחשבות למילים- אני פשוט לא מצליחה.

אני תוהה מתי הכל השתבש.

כבר כמה ימים שאני לא ישנה טוב בלילה. אני מתעוררת מדי שעתיים עם תחושת מועקה.

יותר מדיי דברים מטרידים אותי כרגע, אני מרגישה כאילו הכל קורה לכולם ורק אני נשארת תקועה במקום.

כאילו אני מחזיקה ערימת ספרים כבדה שנופלת לי מהידיים, ואני לא מצליחה להרים אותה.

למרות שבלימודים, הכל בסדר, פחות או יותר, אני מרגישה שכבר אין לי כוח.

אני לא מצליחה להתרכז, כבר לא בא לי להיכנס לשיעורים. אני מתחילה לזרוק, קצת.

החלטתי להירשם (פעם שלישית גלידה) לפסיכומטרי. חברות שלי שכנעו אותי שאין לי מה להפסיד, ושאני חייבת לנסות כדי להתקבל למה שאני רוצה. אבל באמת שאין לי כוח נפשי לזה. אני חוזרת כל כך עייפה, ואני פשוט לא מצליחה להתרכז. יש לי בחדר עשרות חוברות וספרים של הפסיכומטרי, ויש לי המוני רגשות אשם שאני לא עושה כלום, אבל אני באמת שלא מסוגלת. אולי זו הייתה טעות. אני ניסיתי, באמת. ואני אנסה לתרגל לפחות קצת בסופי שבוע, אבל... אני לא מאמינה שמשהו טוב ייצא מזה.

וכבר אין לי כסף בחשבון, והמינוס קרוב (תמיד יש פעם ראשונה לכל דבר, כנראה), ואני יודעת שאני חייבת לעבוד, אבל אני לא יכולה כל עוד אני לומדת.

אוף. אני כל כך לחוצה מהלימודים והפסיכומטרי ומה יהיה ואם אני לא אצליח ואני לא אתקבל ומה יהיה אז ואין לי כסף ואני אכנס למינוס ענקי וההורים שלי יהרגו אותי כי הם חתומים לי ערבות על החשבון.

ופתאום אני צריכה להתרגל לחיים שונים מהחיים שהיו לי בשלוש שנים האחרונות.

ואנשים מגיבים כל כך בשוק כשהם שומעים, כאילו פרידות זה לא דבר שקורה כל הזמן, ואז מה אם כולם חשבו שאנחנו הזוג הנצחי. אבל לא לכולם אני יכולה לספר את כל הסיפור.

אפילו פה, עדיין, מעדיפה שלא לכתוב.

אני פשוט מפחדת, מהכל. אני מרגישה שאני הולכת אל משהו שלא מוכר לי, ואני שונאת לא לדעת מה יקרה בסוף.

יש לי רגרסיה לגיל 16. ולא, לא בא לי לפרט, כי זה נשמע טיפשי.

איך זה שכבר בתשע בבוקר כל כך חם, אבל אצלי יש גשם.

(אני שונאת את הפוסט הזה, כמעט כמו שאני שונאת את עצמי לפעמים.)

תכננתי פוסט שונה, אחר.

הפוסט הזה היה אמור להיות על חגיגות שלוש שנים לי ולחבר.

במקום זה, הפוסט הזה הוא על הפרידה שלנו.

אחרי שלוש שנים ביחד, החלטנו להיפרד. היוזמה באה יותר ממני, אבל הוא ידע והרגיש גם.

אני לא מסוגלת עם המרחק הזה. אני צריכה שחבר שלי יהיה איתי כל הזמן.

הנסיעות האלו הורגות אותי. קשה לי לראות אותו פעם בשבועיים ולעיתים אף יותר. בזמן האחרון היינו מדברים רק בערב, לפני השינה, ונדמה כאילו פחות ופחות היה לנו מה להגיד.

אז אחרי שבוע של חוסר אכילה וחוסר בשינה, ואחרי בכי מטורף לאמא שלי, נסעתי אליו.

אני חושבת שאלו היו השעות הקשות ביותר בחיים שלי.

קשה להיפרד, ואז להישאר אצלו ללילה, בידיעה  שזה הסוף.

כל שעה מישהו מאיתנו התחיל לבכות, ובטח ובטח שלא ממש הצלחנו לישון בלילה.

אחרי כל כך הרבה זמן, שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי והמשפחה שלי, ואני משלו, קצת קשה לקטוע את הכל, הרגשתי כאילו מישהו חתך לי את היד, כי מעבר לזוגיות, הוא היה החבר הכי טוב שלי.

קשה היה לשכב במיטה שלו, לשבת על הספה בסלון, ולדעת שזהו.

ובבוקר אספתי את כל הדברים שלי, וניסיתי להחניק את הדמעות, אבל הן זלגו מעצמן.

הוא לקח אותי לתחנת רכבת, חיבוק אחרון, נשיקה אחרונה, והמוני דמעות.

עליתי על הרכבת, בידיעה שזו הפעם האחרונה.

ושמעתי את היהודים, ואביב גפן, ואת עיניים זרות ומבול של רונה, ואת Iris, אבל שום שיר מלנכולי לא הצליח לתאר את מה שאני מרגישה.

הרגשתי קהה, מרוקנת.

אני שלמה עם ההחלטה שלי, ויודעת שלא היה טעם למשוך את זה, כי זה כבר לא היה זה.

אבל למרות ההשלמה, עדיין זה לא קל, וקשה, וכואב.

אמא ואבא לקחו אותי לשתות קפה ולאכול קרואסון שוקולד, אבל כמה ליפסטיקים בצבע סגול שאקנה, וכמה גופיות חדשות שייכנסו לי לארון, לא יצליחו לשפר לי את ההרגשה.

ופתאום להחזיר את הדברים שלי, שהיו אצלו חזרה לבית, ולשים את הדברים שלו במגירה, עד שיעבור הזמן ונוכל להיפגש ולהחזיר לו אותם, ולהחליף את התמונה שלנו בסלולרי, ואני מבינה שזהו, שזה באמת נגמר.

אני יודעת שלחברות שלי שקוראות כאן זו תהייה הפתעה. סיפרתי רק למשפחה הקרובה. אין לי את האנרגיות הנפשיות להתקשר. אין לי את האנרגיות הנפשיות להוריד את התמונה של שנינו ביחד מהלוח, ולהחליף את המצעים שלו, ולשנות סטטוס בפייסבוק וכל מה שזה יגרור אחריו.

אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון. אבל לעזאזל, למה הדבר הנכון כל כך כואב?!

*צולם על ידי אחותי*

בערך ממצה את הכל.

אכתוב כמו שצריך, מתישהו, מבטיחה.

נמאס לי מכל האנשים שסביבי, ונמאס לי מכל מה שסביבי.

יש איזה נודניק אחד (אחר) שלא מרפה. עבדנו פעם ביחד, ואנחנו חברים בפייסבוק, והוא פשוט נודניק שלא מהעולם הזה. אם אני אונליין הוא ישר שולח לי מלא הודעות, ואם אני טורחת לענות אז הוא חופר על הידידות/יזיזות/בחורות שהוא מאוהב בהן, ועל חיי המין שלו, כאילו זה מעניין אותי.

לא נעים לי למחוק אותו, ונמאס לי שתמיד לא נעים לי.

בכלל, אני לא מבינה את הקטע של אנשים, שאתה חייב להיות זמין. שאם אתה אונליין באינטרנט או שיש לך סלולרי אתה צריך להיות זמין 24 שעות ביממה, כאילו מישהו חייב למישהו משהו.

דיברתי עם גבי על הלימודים, והוא שאל למה נרשמתי. ואז הוא אמר "אוי, את תהיי כמו רועי, הומנית". שאלתי אם יש בזה משהו רע, והוא שאין בזה דבר טוב.

נמאס לי, נמאס לי מתחושת הזלזול הזו.

הוא התנצל, ואמר שזה היה ברוח טובה ובצחוק, אבל אם הייתי הולכת ללמוד הנדסת *שקר כלשהו* אף אחד לא היה מעז לצחוק.

נמאס לי להריח את הריח הזה, ניחוח קלוש של זלזול.

זה לא מופגן, זה לא בכוונה, זה לא כי לא מעריכים אותי.

זה פשוט אנשים נורא נורא ריאליים ומחוננים, שחיים על פי תפיסה מעוותת שרק מה שריאלי נחשב.

אני אפילו לא יכולה להסביר את זה.

וזה לא כולם ככה, ברור שלא. ואולי אני מדמיינת.

מספיק סבלתי את זה בתיכון, מספיק כל שנות הלימודים שלי הרגשתי אפס אחד גדול שהרגשתי צורך כה עז להרעיב ולחתוך את עצמי.

אני לא צריכה לסבול את זה, מאף אחד.

למה אי אפשר לפרגן? למה אי אפשר לתת מילה טובה? למה??????

זה כל כך קשה?!

ביום חמישי יצאתי עם חברים מהלימודים לפאב.

וזה היה שונה, ונהדר.

זה היה מקום אחד חדש, ואנשים אחרים, ושיחות אחרות, וכיף.

ואפילו שאני ביישנית, עדיין העזתי לרקוד.

ושמחתי כל כך שהנה, אני מצליחה. אני מצליחה להתחבר לאנשים אחרים. ולא רק באוניברסיטה, אלא גם לצאת.

וביום העצמאות היינו במסיבה של חבר של חבר שלי.

הוא הרים הפקה מטורפת, ברמה של חתונה: די ג'יי, צלם, בר אלכוהול, בר אקטיבי (זה פשוט בחור שעבר בין כולם והשקה אותם), הרבה אנשים שלא באמת מכירים.

אבל היה כיף.

רקדתי, נהניתי.

דיברתי עם אנשים אחרים, שאני לא מכירה, ניהלתי שיחות הזויות.

לאט לאט אני מוכיחה לעצמי שאני יכולה לצאת מקליפת הביישנות שלי (אלכוהול תמיד עוזר).

ואם אתם עדיין לא מכירים אותי- אני אחת הבחורות הביישניות שקיימות. מאוד קשה לי להתחבר עם אנשים. ואני גאה בעצמי על כך שאני משתנה מעט.

מתסכל אותי שזה לא באמת "חברים שלי".

שכאן זה לא יקרה.

איך זה שכמעט אני לא מוצאת בסביבה הקרובה אנשים שהם איתי, באותו הראש.

אני מרגישה כל כך תלושה.

אני כל כך מודאגת ולחוצה ומוטרדת מאינסוף דברים, ובסופו של דבר אין לי אפילו למי לספר.

אני אפילו לא מצליחה לכתוב כאן, כי אני פשוט לא מוצאת את המילים שטסות לי בראש.

אני אלך לבכות במיטה עכשיו.