התקופה הקשה עברה בקצת, או שזה עכשיו קצת פחות.

אני נותנת לזמן שיחלוף, סופרת את השעות, חושבת על הכסף. אני אוהבת את האנשים שעובדים איתי, אני מנסה להתרכז בזה, מנסה לפתח אדישות.

השבוע ראיתי את ההסעה שלנו לבסיס, והתחשק לי לעלות. נכון שבצבא לא היה כזה כיף כל הזמן, אבל היה לי את המשרד שלי, את השקט שלי, העבודה שלי שבה איש לא צרח עליי והוציא אותי מדעתי.

אני בעיקר עובדת מדי ערב, ככה שאני לא רואה את ההורים שלי יותר מדיי ומרגישה קצת חסרת חיים, מהשבוע הבא יהיו לי קצת פחות משמרות ויהיה יותר איזון.

אני נותנת לזה זמן.

חברה שלי התפטרה, זה קצת עצוב, ואני קצת מקנאה. גם אני הייתי רוצה לזרוק את הכל. אבל אז מה אעשה? גם אצטרך לשלם קנס ענקי, וגם אצטרך למצוא משהו אחר. כל עבודה היא קשה. אני פשוט אתמודד, אתן לזה עוד צ'אנס, ואז נראה.

המשכורת לפחות מתגמלת, קניתי כבר שמלה שחורה, ושני זוגות מכנסיים. סוף העונה בחנויות מתקרב, ואני בהחלט הולכת לנחם את עצמי בקניות, כמו כל בחורה ממוצעת.

בסופשבוע הייתי אצל החבר, וזה היה סופ"ש כייפי בהחלט. אני חושבת שחודש שלא ראיתי אותו, אבל ניצלנו כל רגע כמו שצריך.

ביום שישי עבדתי עד 15:00, ככה שהגעתי אליו הביתה בסביבות 18:00. מקלחת מהירה, ואז יצאנו למסעדה יחד עם המשפחה שלו. היה טעים וכיף, כבר לא היה מקום על השולחן מרוב צלחות.

אח"כ נפגשנו עם חברים, יצאנו לפאב. היה סביר, לא יותר מדיי, כי רובינו היינו הרוסים ולא היה יותר מדי מצב רוח.

יום למחרת קמנו בצהריים, ועם אותם חברים- נסענו לים. ושוב פעם, אותו הסיפור. להישאר עם בגד ים או לא? לא משנה כמה רזה אהיה, לא משנה כמה יחמיאו לי, אני עדיין ארגיש לא נוח. אני תמיד אראה את כל הבחורות הכי כוסיות שיש, עם הגוף המושלם. אני תמיד אחשוב למה מסתכלים עליי, תמיד אחשוב כי זה בגלל משהו שלילי. אני צריכה להתבגר, או להפסיק עם זה. בסוף הייתי עם בגד ים אחרי שהחבר שלי שכנע אותי, וגם רציתי להשתזף.

אחרי הים- ארוחה באגאדיר, מאוד מספק.

שחזרנו חזרה עוד היה לנו כוח ללכת לקניון. שנינו יצאנו עם רכוש.

אנחנו חיים משבת לשבת, מרגע לרגע.

הסופי שבוע האלו הם כל מה שאני חושבת עליהם כשאני מחכה שהזמן יעבור. משונה, חשבתי שהאזרחות תהייה אחרת.  

כשהייתי קטנה, חשבתי שזה נהדר להיות מבוגר. שזה כיף ענקי, ושכל השטויות מתבהרות ולא הכל מסובך כל כך.

כמה שטעיתי.

בזמן האחרון יש לי את ההרגשה ששום דבר לא הולך, לא כפי שהייתי רוצה. יש משהו תקוע, תקוע עמוק בתוך הגרון. אני מתגעגעת לאיזו תקופה של פעם. לתקופה של תמימות, שהכל היה פשוט ורגוע וטוב יותר.

העבודה מתישה אותי. כל יום אני עובדת, אין לי רגע דל. אני מרגישה כאילו אני עובדת עשרים שנה ולא שבועיים בקושי.

קשה לי. קשה לי להתמודד עם אנשים מגעילים, חוצפנים, שחושבים שמגיע להם הכל. שמקללים ושצועקים וגם יש כאלו שמאיימים למצוא אותך ולרצוח אותך. עם כל הכבוד שהממיר שלכם לא עובד (מתוך איזה אלף)- אתם לא צריכים לצרוח עליי, אני פה כדי לעזור לכם.

אני יודעת שצריך להיות אדישים, להעביר את זה. אבל קשה לי. אני מרגישה מיואשת, הרגשה של "אני פשוט לא רוצה". אני במתח, אני שותקת, אני עייפה,אני בוכה כמעט כל יום, הראש לי כואב באופן תמידי ונמאס לי לחיות על אופטלגין, לא מסוגלת לדבר עם אף אחד. מאז שהתחלתי לעבוד ירדתי בערך שלוש קילו. בלי שרציתי בכלל. רציתי להישאר על ה49.5-50, ונכון ליום חמישי שעבר אני על 47.2, וזה רק יורד משבוע לשבוע. ואני בכלל לא רוצה את זה או לא מרוצה מזה.

אני מרגישה לבד. חסרת חיים. חבר שלי במרחק אלפי קילומטרים מכאן, וככה זה יישאר, כי ככל הנראה החלומות התפוצצו לי ואני לא אעבור לגור איתו, לפחות לא בזמן הקרוב. ככה זה. הכל אצלי כמו זכוכיות, נשבר וחותך אותי.

נמאס לי מאנשים פתטיים, עלובים, חסרי חיים. אז טלוויזיה אחת כרגע לא עובדת לכם. אבל לא, הם חייבים טלוויזיה בחדר שלהם! לא יכולים ללכת לצפות בסלון, או בחדר אחר. זה מגעיל. אין לכם תחביבים, ספרים, חברים או חיים כלשהם? פשוט פתטי.

אני לא עושה שום דבר, לא יוצאת לשום מקום.

או שאני עייפה, או שפשוט... לא יודעת, כבר אין לי כוח לכתוב שוב על סאגת "החברים שלי ואני".

אני רוצה לטייל. אני רוצה להסתובב. אני רוצה לעשות קניות ולבזבז את המשכורת שלי.

אני רוצה להיות במקום אחר, אני רוצה עבודה אחרת, אני רוצה לשבת באיזה מקום ולכתוב ללא הפסקה, אני רוצה להקיף את עצמי בספרים.

אני רוצה להרגיש שיש בזה טעם.

אני רוצה משהו אחר, אני אפילו לא יודעת מה.

ביום שישי האחרון צעדתי במצעד הגאווה בתל אביב. נכון, אני סטרייטית, אבל באתי בשביל להפגין תמיכה ובשביל ליהנות.

יצא לי לקרוא הרבה פוסטים של בלוגרים אחרים, שלא כל כך מצאו חן בעייני.

על הומופוביה, על "למה הם צריכים את המצעד הזה", על "זה סתם מצעד של ישבנים חשופים".

קודם כל, המצעד הזה הוא כדי להתגאות במי שהם. כן, להתגאות. הרבה אנשים הומוסקסואליים חיו בבושה, בפחד. היום כבר יש יותר מודעות, שזה בסדר, שזה נורמלי, שזה לא מחלה. שמגיעות להם את אותם הזכויות שמגיעות לסטרייטים.

יש כאלו שמתמרמרים ואומרים – נו, אז בואו נעשה מצעד לאנשים שכותבים ביד שמאל ולא ביד ימין, במעיין ציניות. נו, אז תעשו. אם באמת מישהו חושב שראוי לקיים על זה מצעד- בבקשה, למה לא, אף אחד לא עוצר בעדכם.

דבר שני, זה מצעד של פאן, של כיף. נכון שרואים הרבה גופות חשופים, אבל זה לא שונה מללכת למועדון ולראות כל כך הרבה בחורות חצי ערומות, או כמו בפורים- שהרבה בחורות בוחרות להתחפש למשהו "סקסי" ובעצם זו הזדמנות לנוע חצי ערומה, אם לא כמעט לגמרי ברחובות העיר. כל הצבעוניות והתחפושות – זה פאן, זה כיף, קצת כמו פורים.

אני לא מבינה את שנאת החינם הזו. אלו האומרים שזה נגד הדת- הרי אם אלוהים ברא אותם ככה (וכן, זה גנטי, זה משהו מולד)- כנראה שהוא רוצה שזה יהיה ככה.

זה ממש לא רלוונטי מה כל אחד עושה במיטה שלו ואיך הוא בוחר לחיות את חייו. זה לא פשע! שכל אחד יעשה במיטה שלו מה שהוא אוהב ומה שהוא רוצה ושיחיה איך שבא לו.

חיו ותנו לחיות!

אני נהניתי עד מאוד במצעד, החזקתי אפילו דגל קטן. היה חם, וצפוף. לבשתי ג'ינס שלושת רבעי וגופייה וכפכפים- ועדיין חשבתי שאני נמסה.

את המצעד הובילו משאיות שעליהן הופיעו דראג קווין ורקדו גברברים חתיכים שלא לבשו יותר מדיי בגדים...

היה כיף, חזרתי בהחלט הרוגה מעייפות הבייתה.

התחלתי לעבוד, ובימים אלו אני מסיימת את קורס ההכשרה. הקורס נחמד למדיי, המון אינפורמציה שקשה קצת לקלוט, אני מסתדרת עם כולם, ולמדתי להכיר את החברות שלי. אני דיי מרוצה, ואני מקווה שבעבודה יהיה בסדר. היה לי מבחן עיוני שקיבלתי בו 100 (!!!) והיה גם מבחן עיוני טכני- שאני עדיין לא יודעת כמה קיבלתי, אבל נראה לי שהציון יהיה בסדר גמור. גם היו שתי סימולציות, באחת הייתי פחות טובה, אבל השנייה הלכה לי ממש טוב. בקיצור, אני דיי מרוצה, ואני בהחלט מקווה שאכנס לתכל'ס- זה יבוא לי בטבעיות.

חוץ מהעבודה יש לי קצת חיי חברה.

סופ"ש אחד הייתי אצל החבר, חגגנו יחד עם החברים שלו  את סיום ל"ג בעומר. נסענו למעיין בירושלים, ועשינו מדורה ועל האש, והיה קר, אבל יחד עם זאת היה כיף ומהנה, במיוחד בקבוצה מצומצמת. חשבנו שנחזור מוקדם, להפתעתנו חזרנו בשש בבוקר.

יום אחרי זה הייתי על הפנים, עם כאבי ראש, פשוט לא זזתי מהמיטה. כבר שבועיים שאני מצוננת ומשתעלת- המזגנים הארורים!

ביום שישי האחרון היינו אצל אלון. שיחקנו משחק חברה מצחיק ומגניב, וראינו את דיסטרביה (בפעם המאה שאני רואה את הסרט הזה).

יום למחרת ההורים שלי נסענו למרכז, אז הזדמן לי לפגוש את החבר, ישבנו בג'ירף בהרצליה, ואח"כ היינו בים- והיה נחמד. ראינו כל היאכטות של העשירים וקינאנו.

בערב הייתי הרוסה, אבל רועי חגג יומולדת בפאב. היה... לא משהו. לא היה שווה את ההפסד של C.S.I (ועוד אמרו לי שהיה פרק ממש טוב).