בימים האחרונים אני חווה תסכול בתחום הלימודים ובתחום העבודה.

אני כרגע בתקופת מבחנים. 5 מבחנים מאחוריי, עוד שניים מלפניי ועוד מועד ב' אחד.

במבחן בהתנהגות ארגונית קיבלתי 84 וזה סביר.

בעבודת פרו סמינריון קיבלתי 90. וזה באמת ציון טוב, אבל.. למה לא יותר? לא משנה איזה ציון אקבל זה אף פעם לא יהיה מספיק, תמיד אני אחשוב שיכולתי לקבל יותר.

ובמבחן על סוגיות באנתרופולוגיה של יפן קיבלתי, ובכן, 44. אני. 44. נכון שבאותו בוקר של המבחן מיצי הלכה לעולמה, אבל, 44, באמת?! האמת שאני כל כך המומה שאני לא יושבת ובוכה על מר גורלי לתוך הכרית. ביקשתי מחברה שתשלח לי סיכומים טובים שיש לה ואני אלך לפתיחת מחברות כדי להבין מה לעזאזל קרה שם. אז כן, עכשיו אני יודעת בוודאות שיש לי מועד ב' וזה דיי מבאס.

האמת שזה פחות מטריד אותי כי זה קורס בחירה ומקסימום במקרה הכי גרוע אני אקח קורס בחירה אחר במקומו.

מה שמטריד זה המבחן בסטטיסטיקה שאני מאוד מקווה שעברתי אותו.

חוץ מזה יש גם בעיות בעבודה.

קודם כל, האחראית שלי התקשרה אליי אתמול וביקשה שאבוא לעבוד שעתיים וזה למרות שהודעתי לפני חודשיים באופן מסודר את התאריכים שלא אוכל לעבוד בהם. היא ממש לחצה עליי והרגשתי כל כך נעים שאני מסרבת כי אני צריכה לשבת וללמוד למבחן. הרגשתי פשוט כל כך רע.

לפני המועד ב' אין מישהי שתוכל להחליף אותי ואחת הפקידות שהייתה אמורה להחליף אותנו (יומיים לפני מבחן אחר) החליטה שזה לא מסתדר לה והיא לא יכולה. ואיכשהו, אני מרגישה צורך להתנצל על זה שהעבודה היא לא במקום הראשון ושהלימודים חשובים לי יותר מהכל. ואני כאילו מרגישה לא נעים אחרי שכבר סירבתי להגיע למשמרת אתמול שוב פעם להגיד שיש בעיות עם שתי משמרות. אני מרגישה שזה נופל עליי ושאני צריכה לקחת את האחריות למרות שמבחינה רציונלית אני יודעת שזו לא בעייה שלי, לא אחריות שלי, זו לא קריירת חיי והלימודים הכי חשובים. מבחינת ההיגיון והשכל זה מאוד ברור לי, אבל מבחינת איך שאני מרגישה- זה להפך. זו הדפיקות שלי שאני מרגישה שאני צריכה לרצות את כל הסביבה ולקחת עליי את הכל.

דבר שני, לאחרונה החליטו לקצץ לנו בשעות: במקום להתחיל לעבוד בשעה 17:00 נתחיל לעבוד בשעה 17:30 ובימי שישי במקום להתחיל לעבוד ב8:00 נתחיל לעבוד ב8:50. הבנות שעובדות בסניף שלנו בחיפה בכלל מקוצצות בשעות- במקום להתחיל לעבוד ב16:00 הן יעבדו מ17:00 ובבקרים במקום לעבוד מ7:30 עד 13:00 הן יעבדו מ- 9:00 עד 12:30. בהתחלה הבנתי שרצו שבסניף שלנו נעבוד 18:00-21:00 ובסניף בחיפה יעבדו 17:00-20:00.

כנראה הבוס שלי חושב שככה הוא יתעשר והוא מנסה לחסוך כסף. הייתי מוכנה לסבול דברים אחרים שלא אהבתי, כמו זה שלא היינו מקבלות תלושי משכורת בזמן (רק לפני כשבועיים הביאו לנו את תלושי המשכורת מפברואר!) ואת זה שאני צריכה לתפקד כמנקה. כן, אין להם כסף לשלם למנקה שתנקה כמו שצריך את הסניף, לכן אחנו הפקידות קבלה צריכות לעשות את זה באותו התשלום. לאחרונה האמת ממש כואב לי הגב לעשות את זה, כי צריך להתכופף.

אבל לעבוד 7 שעות בשבוע זה כבר די והותר. לתחושתי, לא נראה לי שהוא יסכים שאחזור לעבוד 3 משמרות כמו שעשיתי בעבר, לפני שהתחלתי את הסמסטר הנוכחי.

אני מאוד אוהבת את העבודה ואוהבת את הבנות שעובדות איתי ואפילו את הלקוחות. אני מגיעה לעבודה עם חיוך. אבל אני רוצה לעזוב את הבית ולשכור דירה וממשכורת של 700 ש"ח זה פשוט בלתי אפשרי. וגם אם לא- זו עדיין משכורת מאוד מאוד נמוכה, אחותי בשירות לאומי הרוויחה יותר.וזה ממש מבאס אותי, כי אני לא רוצה לעזוב ואני לא רוצה להתחיל למצוא עבודות אחרות כי אני נורא שונאת שינויים, אבל אין לי ברירה.

עבר שבוע מאז שמיצי איננה. הצלחתי לאט לאט לאכול ולישון ולהמשיך בחיים הרגילים, לבכות פחות ופחות בכל פעם שאני חושבת עליה או מזכירה אותה, אבל עדיין זה קצת לא נתפס בשבילי. אני כל הזמן חושבת עליה ואני אפילו מחכה להגיע הבייתה ולראות אותה מחכה לנו, יורדת במדרגות ומחכה ליד הדלת. אני עדיין פותחת את הדלת בציפייה שהיא תהייה שם או תציץ מאיפשהו בחצר תוך כדי פיהוק.

מלבד זאת, קרה לי משהו ממש מוזר שאני לא יודעת איך להסביר. בלילה הראשון התעוררתי מחלום מוזר ופקחתי עיניים וראיתי חתול בחדר. חתול שנראה כמוה וזז כמוה. עצמתי עיניים ופקחתי שוב, הסתובבתי והסתכלתי שוב- והחתול עדיין היה שם. במשך איזה 10 דקות פשוט הסתכלתי על החתול הזה מסתובב בחדר, החתול שנראה בדיוק כמוה, שישב כמו שהיא הייתה יושבת. והייתה לי הרגשה מאוד מאוד מוזרה. הערתי את חבר שלי בבכי והוא אמר שעברנו יום קשה וסביר מאוד להניח שזה תעתועי הדימיון שלי. אבל, אם זה היה הדימיון- למה לא דמיינתי אותה מתקרבת אליי, יושבת על המיטה? זה יישמע ממש פסיכי- כי ניסיתי לקרוא לה. ואני יודעת בוודאות שהייתי ערה. ולמרות שאני רוצה לראות אותה שוב- זה לא קרה עוד פעם. אני יודעת שאני נשמעת ממש הזויה ופסיכית, אבל אני באמת לא יודעת איך להסביר את זה.

קיבלתי תגובות מעודדות, גם כאן וזה עשה לי טוב. (בכלל, גם אני לא מגיבה, יש הרבה תגובות שמצליחות לעודד אותי בפוסטים האחרונים שלי). מישהי כתבה לי כאן  שמיצי הייתה חתולה שאהבה את החופש שלה ושהיא נאבקה על חייה עם התן כמו שראוי לחיית טרף שהיא הייתה והיא מתה מות גבורות.

וזה קצת מקל להסתכל על זה מהזווית הזו. היא באמת הייתה חתולה ציידת. תמיד הייתי קוראת לה "נמרה קטנה" או "אריה קטן". גם היינו צוחקים עליה שהיא חתולת תקיפה. היא הייתה תופסת כל מיני חרקים, עכברים ויונים- חלק מהם היא הייתה מביאה לנו במתנה. זה גם היה מצחיק לראות איך היא מתכוננת לצוד את העכבר צעצוע שלה.

אני לא יודעת לגבי חתול אחר. כרגע יש בחצר עוד חתולים: אחותה של מיצי והגורים שלה (של האחות, לא של מיצי). והגורים באמת חמודים, אחד מהם כבר לא כל כך מפחד ומתקרב אלינו ונכנס קצת פנימה לחקור את הבית. הוא גם נותן לנו ללטף אותו ומגרגר ומתחכך לנו ברגליים. וזה באמת חמוד מאוד, אבל עדיין יש איזו צביטה בלב.

תמיד ידעתי שאני ארצה לאמץ עוד חתול. לא גור, אלא חתול בוגר ואת ההכי מסכן. אני מניחה שאני אצטרך לתת לעצמי קצת זמן ובכל מקרה זה יהיה בבית אחר, כי הבית הנוכחי (של החבר) הוא הבית של מיצי.

אני יודעת שאני אמשיך להתגעגע אליה, אני פשוט אצטרך לחיות עם זה.

מיצי הייתה החתולה המשותפת שלי ושל החבר שלי.(היא גרה אצלו)

היא היתה חתולה שאהבה להיות בחוץ, לטייל ולהשתזף, אבל מצד שני היא הייתה כמו חתולת בית.

כשהיא הייתה חולה לקחנו אותה לוטרינר, עשינו לה עיקור וחוץ מזה היא הייתה מבקשת הרבה פעמים להיכנס לתוך הבית ולהיות איתנו במשך שעות- אם זה בשביל אוכל, אם זה בשביל שינה או סתם בשביל פינוקים ותשומת לב.

היום התעוררתי בשש בבוקר וראיתי שהחבר שלי לא במיטה, שמעתי אותו בחוץ. הרגשתי שדבר רע קרה ולצערי צדקתי.

הבית הוא מעל ואדי ואני לא יודעת איך בדיוק- אבל תן תפס אותה. הוא שמע אותה בחוץ ולא הספיק לקום, אחרי זה הוא שמע קולות של מריבה והוא יצא החוצה וראה תן מחזיק חתול שנראה בדיוק כמוה.

ניסינו לקרוא לה כמה וכמה פעמים, חבר שלי הלך לחפש אותה בואדי- אולי היא פצועה... אבל לא. היא איננה.

היא פשוט איננה.

זה כל כך כואב. אני לא מצליחה לעצור את הדמעות. כל רגע אני נזכרת בה ואז מגיע גל נוסף של דמעות. אני לא יכולה לתפוס את זה, לעכל את זה, להבין את זה בכלל.

אהבתי את החתולה הזו והייתי קשורה אליה. והיא אהבה אותנו. תמיד רציתי לגדל חתול והיא הייתה החיית מחמד שלי, אפילו שבעצם היא לא גרה איתי באותו בית, אבל זה לא משנה. חשבתי שהיא תחייה עוד הרבה שנים, היא הייתה סה"כ בת שנתיים. תיכננתי איך נעבור לגור יחד וניקח אותה.

אבל זהו, זה נגמר.

אני לא יכולה להפסיק לחשוב מה עבר עליה ברגעים האחרונים של חייה וזה עוד יותר כואב- הדרך בה היא סיימה את החיים שלה. רציתי שהיא תחייה עוד הרבה שנים ותמות בגיל מבוגר בשיבה טובה. לא בדרך הזאת.זה פשוט עושה לי רע ואני חסרת אונים כי אני יודעת שלא היה משהו שיכולנו לעשות.

 אני יודעת שרוב החתולים לא זוכים לחיים טובים שכאלו והענקנו לה חיים טובים. אני לא כועסת על התן. אני זוכרת את "גלגל החיים" וכל זה ואני מבינה שהוא רק רצה לאכול- אבל ראבק, למה דווקא את החתולה שלי?!

מכאיב לי לחשוב שיותר אני לא אראה אותה. יותר אני לא אלטף אותה. היא  לא תציק לי יותר ביללות המעצבנות שלה ותדרוש תשומת לב דווקא בזמנים הלא מתאימים. היא יותר לא תשחק עם העכבר צעצוע שלה ויותר לא תרדוף אחרי הלייזר. היא לא תעשה את אותם דברים מצחיקים שהיא יודעת לעשות. אני יותר לא אצלם אותה ולא אחבק אותה והיא לא תתכרבל עליי ואני לא אסתכל עליה ישנה ואחשוב שהיא הדבר הכי מתוק בעולם. אני לא אצחק עליה שאם היא תמשיך לאכול ככה היא לא תהייה חתול אלא דובי. היא יותר לא תעשה את ההבעות פנים שלה- כן, יש לה הבעות פנים שמביעות מתי היא עייפה, מתי היא סקרנית, מתי היא נעלבת ומתי שהיא רואה משהו טעים לאכול.

היא פשוט לא תהייה. וזה כל כך כואב ומכאיב ומכעיס. אני מרגישה כאילו מישהו הוציא לי את כל האוויר בריאות.

אני רוצה שזה יהיה חלום, שזו תהייה טעות ושהיא פתאום תופיע.

כל דבר מזכיר לי אותה, הזכרונות עולים וצפים. אני מסתכלת על הכלי אוכל שלה והקערת מים שהיא לא הספיקה לסיים. רציתי להעלות תמונה אבל אני לא מסוגלת להסתכל על התמונות כרגע ולדעת שמעכשיו יש רק תמונות שלה ולא היא.

אני מרגישה שאני לא יכולה לקבל את זה.

עשיתי היום מבחן ולא הייתי מרוכזת בכלל. אני יודעת שאני צריכה לאכול וללמוד ולישון אבל אני מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת.

מיצי שלי, אני מקווה שאת בגן עדן של חתולים, שאת משחקת ומתפנקת כל היום ומקבלת מלאי בלתי מוגבל של כל הדברים שאת אוהבת לאכול, אני אוהבת אותך והלוואי והייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור.

אז אפשר לומר שבאופן רשמי סיימתי שנה שנייה ביום שלישי האחרון. השנה הזו עברה לי כל כך מהר, אני עוד זוכרת את היום הראשון!

כמובן שיש תקופת מבחנים עמוסה וגדולה לפניי, לסיים עבודה ולהגיש עבודה אחרת.

היום היה המבחן הראשון שלי ב"התנהגות ארגונית" והייתה לנו מסה עצומה של חומר. לצערי הרב, הרבה שאלות במבחן ירדו לפרטים ולא הצלחתי לזכור את הכל, היו לי המון התלבטויות. אני מקווה לטוב ושעברתי מעל ל-80, כי המחשבה על ללמוד שוב פעם ולעשות מועד ב' בסוף חודש יולי פשוט מדכאת אותי.

אני צריכה ללמוד למבחן נוסף שיש לי ביום ראשון, אבל פשוט אין לי כוח. אני עייפה והנסיעה באוטובוס עשתה לי כאב ראש. האמת שהמבחן הוא אנגימה מבחינתי. נושא הקורס היה "סוגיות באנתרופולוגיה של יפן המודרנית" וזה בהחלט נושא מעניין, העניין הוא שאין איזה חומר מסודר. ישנם מאמרים ש...ובכן לא קראתי. כולם ארוכים מאוד, באנגלית קשה. כמובן שיש לי סיכומים (תודה לאל שיש את החבר שלי!) אבל זה לא אותו הדבר. מלבד זאת, כל השיעורים היו כמו איזשהו דיון אחד מתמשך גם על דברים לא קשורים. כך שככל הנראה, אני אצטרך לחרטט.

אבל המבחן שהכי מדאיג אותי הוא המבחן בסטטיסטיקה של סוציולוגיה. החומר לא פשוט, בעיקר כשהמוח שלי ממש לא ריאלי. אבל אני מקווה לעבור שוב על כל התרגולים ולסכם ולנסות להבין מה רוצים ממני. אין לי ציפיות, תנו לי את ה-60 ואני מרוצה. (יש לנו גם עבודה שתעלה לי את הציון, אז יהיה בסדר).

אני רוצה לסיים עם התקופה הזו כמה שיותר מהר ועם ציונים טובים, כדי שאוכל לשגע את האחראית שלי שאני צריכה עוד משמרות ולעבור לגור עם החבר שלי סוף סוף.

אחלו לי בהצלחה.

בזמן האחרון אני שמה לב שהאנשים שאני מסתובבת איתם פשוט גורמים לי להרגיש רע.

יש מישהי שכל הזמן עוקצת אותי ומעירה הערות על התמונות שלי, על איך שאני מצטלמת ואיך שאני נראית. וזה לא שהיא מלכת היופי. וזה לא שהיא חושבת שאני נראית רע או לא בסדר אלא להפך. ואני יודעת את זה בוודאות.

מרגיז אותי החוסר פירגון הזה. מרגיזה אותי הקנאה הזו והמרמור הזה וההערות האלו. את לא אמורה להיות סוג של חברה שלי? 

אותי לימדו שאם אין לך משהו נחמד לומר עדיף לשתוק. אותי לימדו לפרגן ולהעריך.

אני יודעת שאני לא צריכה לשים לב לההערות האלו ואני עונה בעוקצניות חזרה שימותו הקנאים. ועדיין, זה מציק ולא נעים.

ומפריע לי שאם לא מתחשק או לא מתאים לי לעשות משהו מסויים, או אם אני רוצה ללכת מוקדם מכל סיבה שהיא או שסתם משעמם לי כי כולם תקועים בתוך האייפונים שלהם אז צוחקים עליי שאני "כבדה", "זקנה", ו"מבריזנית" ומילים נרדפות בסגנון, כאילו לא רציתי לצאת במקום לשבת בבית, אבל כולנו צריכים להיות חלק מגחמות של אדם מסויים. ואז עוד זורקים עליי מלמעלה אגוזים או פיצוחים או לא יודעת מה זה.

ואני נפגעת ובוכה ומרגישה מושפלת. אני מרגישה שהיחס הזה לא מתאים לי ואולי זה "בצחוק" אבל זה לא מצחיק אותי בכלל.

ואם אני אגיד שנפגעתי ונעלבתי מהעניין יגידו שאני מגזימה ולוקחת את הכל קשה. אני אתן להם עוד סיבה, עוד נשק כדי לפגוע בי ולצחוק עליי. כאילו הרגשות שלי לא חשובים בכלל. 

זין עליהם, לא מגיע לי הדבר הזה. אולי אני צריכה להפסיק לקחת ללב.

יום ראשון אחה"צ, אני נוסעת באוטובוס מהאוניברסיטה הבייתה. הסלולרי שלי מצלצל, על הקו חברה טובה מימי התיכון. הרבה מאוד זמן שאנחנו לא ממש בקשר רציף, תהיתי מה פתאום היא מתקשרת. היא מספרת לי שאבא של חברה נוספת שלנו נפטר. נשארתי המומה.

האמת שבשכבה שלי, מאז תחילת החטיבה, היו יחסית הרבה תלמידים שאחד מההורים נפטר. כמה שזה היה עצוב לי בשביל אותם ילדים, זה היה אחרת, זה לא באמת נגע בי.

כאן זה אחרת. נכון, לא היינו חברות קרובות מאוד. בתיכון היא הייתה חלק מהחבורה המצומצמת של החברים, מאלו ששמרתי איתם על קשר גם הרבה אחרי שסיימנו ללמוד, אבל לא היו בנינו יותר מדיי שיחות של אחת על אחת. למרות זאת, זה היה כואב ונאבקתי לעצור את הדמעות של ההלם.

אני זוכרת את אבא שלה. הוא היה איש גדול כזה, זורק בדיחות. מסוג האבות המגוננים והדואגים. היינו אצלה הרבה בבית. הייתה לנו בדיחה בחבר'ה שאבא שלה הוא כל יכול ומלך העולם ודברים בסגנון הזה. אבל הסרטן הכניע אותו. הסרטן התחיל בדם, עבר לעצמות, ולפני שבועיים גילו את הגידול בראש במפתיע.

ביום שני הייתה ההלוויה. לא ידעתי איך להתנהג בסיטואציה, מה לעשות, מה לומר. להגיד את הדברים המטופשים האלו "תהיי חזקה", מה בכלל אומרים ואיך בכלל מנחמים ילדה שאיבדה את אבא שלה. נתתי לחיבוק שלי לנחם.

היה עצוב מאוד. עצוב וכואב לראות את המשפחה. עצוב להיפגש בנסיבות האלו עם החברים שמזמן לא ראיתי. ורק יומיים לפני אני ורועי דיברנו על זה שמפגש של כולם יהיה כמו פגישת מחזור. עצוב שאדם מת וכל מה שנשאר אחריו זה ערימת עפר וכמה פרחים. כשהורידו את הארון לא הצלחתי להתאפק וירדו לי דמעות. אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה אם... אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

זה מסוג הדברים שמכניסים לפרופוציות.החיים שבירים. אנחנו שוכחים שהם עשויים להיגמר בכל רגע. אנחנו נוטים לקחת את הכל כמובן מאליו, אבל זה מלמד שאין דבר שהוא ברור ומובן מאליו, שצריך ללמוד להעריך כל דבר, כל אחד, כל רגע.

יהי זכרו ברוך.