ביום רביעי שעבר, התקיימה ההרצאה האחרונה שלי בתואר הראשון.

שנה אחת של מכינה ושלוש שנים של לימודי B.A בחוגים  סוציולוגיה-אנתרופולוגיה ושירותי אנוש עברו כל כך מהר.

המכינה הייתה מאוד מהנה. החוייה הייתה של תיכון משודרג. כל הציונים שלי היו מעל 90 וזה בעצם עזר לי להתקבל ללימודים.

אני זוכרת את היום הראשון של שנה א', הגעתי לתרגול ראשון ב"מבוא  לסוציולוגיה". הגעתי לכיתה ולא הכרתי אף אחד. הייתי מלאת חששות והמתרגל הפחיד אותי עוד יותר: בחנים כל שבוע, מאמרים באנגלית. איך אני אסתדר? איך אני אצליח? ומי כל האנשים האלו? איך אכיר חברים? אני כל כך ביישנית...

התחלתי לדבר עם בחור שנראה לי מוכר מהמכינה. אני ואותו בחור כבר שנתיים וחצי ביחד.

בסמסטר הראשון כמעט ולא היו לי חברים. הייתי יושבת לבד בהפסקות. אבל עם הזמן יצרתי קשרים חדשים. התחלתי להכיר אנשים חדשים. חלק מהקשרים החזיקו מעמד וחלקם התרופפו. למדתי להיות חברותית ופחות ביישנית.

ולגבי הלימודים? למדתי. למדתי לקרוא מאמרים, גם באנגלית. למדתי איךלכתוב עבודות, איך לקרוא מאמר, איך לעשות את הסינון – מה חשוב ומה לא חשוב, במה צריך להשקיע, איך מחפשים חומר בספרייה, איך ללמוד למבחנים, איך כותבים סמינריון ואיך מציגים רפרט. גם הציונים דיי טובים.  אז
כן, יש כמה קורסים שקיבלתי בהם סביבות ה-70, אבל יש גם הרבה מאוד קורסים בהם הציונים הם 85-95. ומעבר לציונים- הרחבתי אופקים. וזו לא קלישאה. הרבה בנות נרשמו כבר לתואר שני ושואלים מה איתי, אבל אני מרגישה שאני לא יודעת מה בדיוק אני רוצה ללמוד. האם ללמוד את הפרקטי או מה שמעניין. ואני גם זקוקה לחופש.

ציפיתי שיהיה לי מעיין "פרץ התרגשות", כמו שיוצאים לחופש הגדול, אבל הרגשתי אדישה. אולי רק שאגיש את הסמינריון האחרון שלי, ארגיש שזהו- זה,

זה באמת נגמר. אולי אני לא באמת מעכלת, שהנה כבר התחלתי חיים אמיתיים.

יום אחרי היום האחרון בלימודים, הייתי בלוויה. אמא של חברה מהלימודים נפטרה, אחרי שהייתה במצב קשה מאוד לאחר תאונת דרכים. זה היה פשוט עצוב. כואב. נורא. בעיקר קרע לי את הלב לראות אותה מתייפחת וצורחת וממאנת לעזוב את הקבר. ככה סתם, באמצע החיים, החיים שלה התהפכו לגמרי. אני חושבת שזה בעיקר מכניס לפרופורציות ומבינים מה באמת חשוב וכמה הכל שביר. לא ראיתי את ה"חברות הטובות" מהלימודים. כנראה  שהחברות הזו הייתה טובה בשביל להכין ביחד עבודות, או להשלים שיעור או לשתות קפה בדשא.

בינתיים כבר היה לי מבחן אחד ב"סוגיות בניהול ושיפור שירות". הקורס היה מאוד מעניין ואני מאוהבת במרצה, שהוא במקרה ראש החוג שלי. מסודר, מאורגן,שולח לנו מיילים מפורטים ובעיקר מרגישים שהוא אוהב ללמד ורוצה בהצלחת הסטודנטים שלו. אני חייבת להודות שבקושי למדתי למבחן הזה והמבחן היה לי קשה. זאת אומרת, המבחנים של המרצה גם ככה קשים ודורשים הרבה מאוד הבנה וחשיבה מחוץ לקופסה, וניסיתי לעשות כמיטב יכולתי. בשאר המטלות של הקורסים יש לי ציונים טובים, ככה שאני מקווהשאני אקבל ציון סביר.

שבוע הבא יש לי מבחן ב"ניהול משאבי אנוש". האמת שלא הייתיכל כך בקורס הזה, כי הוא שילוב של כמה קורסים שכבר עשיתי בעבר וגם כי תמיד נפלו לי על יום הקורס כל מיני בלת"מים. ככה שבינתיים ירד לי הציון בגלל הנוכחות. היום ארגנתי לי את כל החומר בצורה מסודרת ואפילו הסתכלתי על המאמרים והדפסתי את הסיכומים שלהם. אני אלמד בשישי- שבת ויש לי יום חופש לפני הבחינה, אני מקווה שיהיה בסדר.

משום מה, כבר אין לי ציפיות מעצמי. אני רק רוצה לעבור ולסיים עם זה כבר.

ונשאר לי הסמינריון להגיש מתישהו בסוף אוגוסט. ואם כבר מדברים על זה-מזכירה לכם את הקישור לשאלון שלי. ממש אשמח אם תענו ו/או תפיצו הלאה. זה מאוד מאוד חשוב לי.

http://tfasim.org.il/tofes/tm428

שלום לקוראיי היקרים,

אני עושה עבודה סמינריונית בנושא הטרדה מינית במקום העבודה.

אתם יודעים כמה שזה חשוב לי...

אם יש מישהי שרוצה לענות אני אשמח. גם אם תוכלו להפיץ הלאה לבנות אחרות שיוכלו לענות- גם אשמח.

זה ממש חשוב לי וזה למען נושא חשוב וציון טוב.

מיותר לציין שהשאלון אנונומי ואין לי שום דרך לדעת מי ענה. התשובות הן חסויות ולא מועברות לאף גורם.

זה הקישור:

http://tfasim.org.il/tofes/tm428

המון תודה!

אני לא יודעת איך להתחיל את הפוסט הזה ומה בדיוק לכתוב, כי יש לי המון מה לספר.

ביום שישי האחרון הלכתי עם ההורים והחבר לראות דירות. הדירה הראשונה הייתה מדהימה ובתהליכי שיפוץ, אבל יקרה, יקרה מדיי. מאוכזבת מאוד, הלכנו לראות דירה אחרת. הגעתי ללא ציפיות. ולפתע- רחוב שקט ונעים, כניסה מטופחת ובפנים- דירה קטנה ומקסימה. התאהבתי. אחרי שיצאנו מהדירה וישבנו בבית קפה, אמרתי שזה מה שאני רוצה. לא צריכה לראות עוד דירות, לא צריכה לראות חורבות, זה מה שנראה לי. מייד דיברנו עם בעל הבית, ביום שבת הגענו שוב עם אמא של החבר לקחת מידות ולסגור עניינים וביום שלישי- קיבלנו את המפתחות. ביום שישי הקרוב אנחנו נכנסים.

ומשם, הכל קרה כל כך מהר.

המיקום של הדירה מושלם. הרחוב הוא רחוב פנימי, אבל תוך שתי דקות יוצאים החוצה אל הרחוב הראשי- עם תחנות אוטובוס לכל מקום, דואר ואפילו בית קפה. מהצד השני של הרחוב יש יציאה לרחוב ראשי אחר, שם יש לי סופר, מאפייה ושאר חנויות.

הדירה קטנה, 60 מ"ר סה"כ, אבל מטופחת, משופצת ונקייה. זו דירת קרקע ומהחלונות רואים עצים ועציצים ויש אוויר נעים.

בעלי הבית מאוד נחמדים וניכר שהם משקיעים בבית.

השבוע קנינו מקרר ומכונת כביסה ומחר ניסע לאיקאה לקנות ספה, שולחן קפה ושולחן אוכל עם כיסאות. חוץ מארון גדול בחדר השינה אין פשוט כלום. היום התקינו לנו כבלים ואינטרנט וביום שלישי אני ואמא שלי צחצחנו את הדירה. יום שישי אנחנו כבר מעבירים את הכל. חלק מהדברים כבר יש, חלק אנחנו לוקחים מההורים, חלק נקנה.

וזהו, אני יושבת פה, בחדר שלי, על המיטה ומסביב הרבה באלגן וגם קצת באלגן בראש. חלק מהארון שלי נמצא בשקיות ואני חושבת איך לארוז את הכל ומה בדיוק לקחת, והנעליים בתוך קופסאות- אז להשאיר בקופסאות או להוציא, ואולי חלק מפריטי החורף להשאיר בינתיים ואת כל הספרים צריך לסדר בארגזים.

והבטן שלי קצת מתהפכת והעיניים קצת דומעות, כי בכל זאת, זה הלילה האחרון שאני ישנה כאן בבית. וזה החדר שלי, מאז שאני בת 8. אני עוד זוכרת את הספרייה הענקית שהייתה ממוקמת בתוך הנישה, והיום עומד במקומה הארון. היו בה מדבקות של הדיירים הקודמים ואני ניסיתי לחפור במגירות ובדלתות, מנסה למצוא אוצרות. והחלפנו שני שולחנות, והורדנו מדפים והחדר נצבע בתכלת, סגול וקרם בהיר. החדר שלי, שאירחתי בו חברות (וגם חברים), הכנתי שיעורי בית, למדתי למבחנים, שמעתי מוזיקה, קראתי ספרים, חלמתי בהקיץ וגם בכיתי. העברתי פה כמעט את כל החיים שלי.

ואוטוטו אני בת 25.  עושה את הצעד הגדול הזה- צעד של עצמאות וצעד בזוגיות. וחיכיתי לזה, חיכיתי לזה כל כך. רציתי כבר את הפינה שלנו, רציתי כבר את הבית שלנו. אני הולכת לגור עם הגבר שאני הכי אוהבת בעולם. אחרי שדיברנו על זה כל כך הרבה – הגיע הרגע המיוחל.

אבל כמו בשיר "עוף גוזל" של אריק איינשטיין, שמרגש אותי מאז שצפיתי לראשונה בקלטת הוידאו "כמו גדולים" ואני שומעת אותו בריפיט וכבר זולגות לי הדמעות- " תמיד ידעתי שיבוא היום, שבו צריך להיפרד, אבל עכשיו זה בא לי פתאום... עכשיו כשבא הרגע אז מחניק קצת בגרון..."

אז אני קצת בוכה, וקצת מתרגשת, ויודעת שבימים הקרובים אני אבכה ואתרגש הרבה יותר. ויש לי פרפרים בבטן ואלפי מחשבות בראש, ואני מזכירה לעצמי שהעצמאות קוראת לי וגם אני רוצה לפרוש את הכנפיים. מאחלת לנו שנסתגל מהר, שנבנה את הקן הקטן שלנו ונטפח אותו בהרבה אהבה ושרק נהייה מאושרים ויהיה לנו טוב.

נתחיל עם הדבר הרע.

נכשלתי בטסט מספר 2 אתמול. אני עדיין לא יודעת על מה נכשלתי, אבל לפי דעתי נכשלתי ממש בסוף- בחזרה למשרד הרישוי. הטסט היה קשה. הייתי לחוצה והבחור שלפניי היה ממש מסכן, כי על ההתחלה הכביש שהוא היה צריך לפנות אליו היה חסום במשאית. ואחר כך הטסטרית גם נגעה לו בהגה. אני חושבת שנהגתי ממש יפה. הטסט היה קשה, היא לקחה אותנו לכל מיני אזורי תעשייה ועל כביש עם בורות וזה נמשך 25 דקות! אבל השתדלתי להפגין ביטחון, לחזור לימין, להסתכל טוב טוב על התמרורים ולשים לב להולכי הרגל, לא להיות הססנית וכדומה. גם החנייה הייתה בסדר, אפילו שחניתי קצת רחוק מהמדרכה. בכניסה למשרד הרישוי צריך לנהוג ממש ממש לאט ואני לא יודעת למה- בטעות לחצתי על הגז כי היא בלבלה אותי ולא הבנתי איפה בדיוק היא רוצה שאעצור. אני חושבת שזו הטעות שלי, אבל לעולם אין לדעת כי אפשר להכשיל על כל שטות. המורה שלי וגם כולם התחילו לעודד אותי. הייתי פחות מאוכזבת ולא בכיתי מרה, אבל באיזשהו מקום זה כן מבאס.

נמשיך בדבר הטוב.

התחלנו בחיפוש דירת החלומות שלנו. אמא שלי נרתמה לפרוייקט והיא כבר הלכה לראות דירה אחת. היא ממש התלהבה מהדירה- היא עונה על רוב הקריטריונים שלנו. היא אמנם מעט ישנה, אבל אין דבר שקצת צבע ופריטים נחמדים לא יכולים לשפר. אמא שלי  אפילו כבר דיברה עם הבעל בית ובדקה איתו אפשרות של התגמשות במחיר- בגלל שצריך לצבוע וקצת לעשות תיקונים. היא גם דיברה עם בעלת דירה נוספת באותו הרחוב- דירה שהיא קצת יותר גדולה אבל גם משופצת. אז מחר שתינו הולכות לראות את הדירות. ואז נדע מה לעשות. לצערי החבר שלי לא יכול להגיע כי הוא עובד, אז אצלם לו את הכל ונראה מה מחליטים.

אני מאוד מתרגשת מהעניין, כי זה הולך ונהייה קרוב וקרוב.

אני באמת מקווה שאחת מהדירות ימצאו חן בעינינו וזה יהיה במחיר שנוכל לעמוד בו.

מבטיחה לעדכן.