אני תשושה ועייפה, וחם לי מאוד. והמזגן הארור במשרד פועל בקושי, אני חושבת שבעוד כמה ימים הוא כבר לא יעמוד בעומס, ויקרוס.

נכנס מפקד בכיר חדש.

הוא נראה קשוח, והוא כזה. רואים שהוא חסר ביטחון.

המפקד הקודם נפרד מאיתנו בפעם האחרונה, והביא לכולנו ספרים. הוא הביא לי תלוש של 100 ₪ לצומת ספרים, וכתב לי פתקון חמוד:

הדר

אם יש משהו שקשה לקנות ל"תולעת ספרים" הרי זה ספר... ובכל זאת את תמצאי את אותם כמה בודדים שעוד לא קראת.

המון תודה על תקופה ארוכה, על חיוך ומסירות.

שלך.

זה היה פשוט מקסים.

אני והפקידה שעובדת איתי, בכינו. זה תמיד קשה להיפרד מאדם יקר, בעיקר כשהחלופי הוא לא מי יודע מה.

הוא קשוח, מרוחק מאוד.

והייתה איזו ישיבה, ובאותו זמן מישהו התקשר, ואמר שהוא מבקש דחוף שאני אעביר אותו אליו. מאחר ותמיד זה היה נהוג ככה אצלנו, העברתי.

ואז הוא קרא אליי, ולפני שני המפקדים הנוספים שלי, ועוד שלושה קצינים שאני עובדת איתם בצמוד, הוא פשוט הוכיח אותי ונזף בי.

זה היה כל כך... לא נעים. כאילו, מה, לא יכולת לדבר איתי בצד ולהגיד לי בשקט? הוא מרגיש שהוא כזה מפקד גדול וקשוח בזה שהוא מלבין פניי ברבים?

בכל מקרה, אני זו שהייתה במשרד רוב הזמן, ועשיתי כל מה שהוא ביקש ומהר, בקיצור, תקתקתי עבודה.

החבר שלי אומר שעכשיו אני צריכה להראות לו כמה שאני טובה, ושאולי ממנו אני אקבל את ההערכה שמגיעה לי.

סוף השבוע היה כייפי.

ביום שישי נסעתי לחבר שלי. העברנו את הזמן עד לערב, ובערב יצאנו לנמל ת"א.

היה ממש כיף, הוא התלונן על הלחות ועל זה שחם לו (נו, ירושלמי).

טיילנו לנו בנמל וגם ישבנו במקס ברנר. איכשהו, אני מרגישה שזה המקום "שלנו".

אכלנו קרפ נוגט ופיצת שוקולד. זה היה כזה מפוצץ, אבל טעים וטוב. אני מכורת שוקולד.

נדמה לי שכמות הקלוריות בארוחה הזו הייתה זהה לכמות הקלוריות שאני אוכלת כל השבוע.

האמת שאני קצת מחפפת, אני לא תמיד מקפידה על הדיאטה.

עכשיו אני דיי רזה, המשקל שלי נע בין 45-46. כנראה שזה בגלל שאני לא ממש אוכלת במהלך היום.

לא יודעת למה.

חזרנו יחסית מוקדם.

קמנו למחרת ב-11:00.

ראינו יחד את הסרט "שרק", ואחרי הצהריים נסענו לים בת"א, יחד עם חבר טוב שלנו.

היה ממש כיף, ולראשונה בחיי, הלכתי עם ביקיני. ככה. בלי מכנסיים וגופייה מעל.

קצת התביישתי, אבל ניסיתי להתגבר על זה ולחשוב על זה שאף אחד לא מסתכל עליי.

חזרנו הרוגים.

ישבנו עוד קצת מול הטלוויזיה, ואכלנו.

האמת שהייתי הרוגה מעייפות, והלכנו לישון מוקדם יחסית.

אני עדיין עייפה.

אני מרגישה חלשה ותשושה.

נדמה לי שאני מחלקת את החיים שלי כרגע ל-בצבא, לא בצבא. כשאני בצבא- אני בודדה ואומללה.

כשאני לא- הכל דיי בסדר בעצם.

לפעמים אני לא יודעת איך להתייחס למי שנמצא סביבי. רוב הזמן אני לבד, ומרגישה בדידות ואומללות מטורפת, ובעיקר הרבה כעסים. אבל לפעמים זו שעובדת איתי דווקא בסדר, ונחמדה, והיום הצלחתי לשוחח עם המפקד הישיר שלי... אני לפעמים לא יודעת להחליט אם טוב לי או רע לי.

אני מרגישה שאני נחנקת, שאני רוצה לעוף משם כבר. משעמם לי, ונמאס לי. אני לא מרגישה שום סיפוק, שום עניין. שום אתגר, שום מטרה. כלום. אפילו בעבודה הכי מעצבנת ושוחקת- אני אוכל לחשוב, וואלה, אולי אני סובלת אבל לפחות אני מרוויחה כסף. כל שעה שלי בעבודה, זה עוד כסף. ועכשיו זה לא ככה. יש לי כל כך הרבה תוכניות- לטוס עם חבר שלי לקפריסין/ טורקיה/יוון, ואני נורא רוצה אמסטרדם (הייתי שם פעם ובא לי שוב), ללמוד נהיגה, למצוא עבודה, לעשות פסיכומטרי ולהיפטר מזה כבר. אני אפילו מתעניינת באתרים של אוניברסיטאות (מדעי המדינה, יחסים בינלאומיים ותקשורת נשמעים לי מעניינים).

ובינתיים- ינואר נראה לי כל כך רחוק. קיץ וחצי מהחורף. זה פשוט לא זז. אני מרגישה שזה יותר מדיי זמן. יותר מדיי.

חוץ מהצבא, הכל סבבה.

היה לי סופשבוע פרודוקטיבי למדיי, ישנתי הרבה, סידרתי את החדר,ביום שישי בערב ישבנו בפאב לכבוד יום הולדתה של ענת, ואכלתי מכל מיני פלטות מטוגנים כאלו וזה עשה לי קלקול קיבה (במשך כמה ימים היו לי התקפי כאבי בטן, וזה הרגיש לי כאילו משהו ממש לא טוב הולך לי שם. ואם כבר אוכל- התחלתי לאהוב משהו ממש טעים, סלט סלרי עם בצל ירוק שאבא שלי מכין).

בקיצור, בפאב היה ממש נחמד, רועי נעלם באמצע ובפעם השנייה הוא שוב שילם ברגע האחרון, היו גם חברים של ענת מהטכניון (היה שם אחד ממש נחמד, שהתחבר אלינו דווקא), ועמרי סיפר איך הוא התגייס וקיבל ישר גימלים.

אחרי זה ישבנו קצת בחוף הים.

ביום שבת נפגשתי עם הילה ומורן, וישבנו בבית קפה, והשירות היה נוראי ברמות מטורפות.

היינו צריכות לחכות הרבה זמן כדי שיתייחסו אלינו בכלל. וזה לא רק לנו- זה היה לעוד אנשים. היו אנשים שישבו בשולחן ואחרי שחיכו כל כך הרבה זמן כדי שייקחו מהם הזמנה- פשוט קמו והלכו.

וזה לא שהיה בית קפה מלא.

זה סתם מרגיז ומעצבן.

ביום שני היה לי יום חופש, אז הלכתי עם אחותי לסרט רטטוי. בהתחלה לא התלהבתי כל כך, אבל אחרי זה חשבתי מה יש לי להפסיד. ובאמת, הסרט היה מצחיק וחמוד- התלהבתי ממנו עד מאוד. מה שמרגיז, שצריך לחכות חצי שעה עד שנגמרות כל הפרסומות והסרט מתחיל.

(אה וראיתי גם את שרק השלישי במחשב).

ואחרי זה קניתי לה מקדולנדס, והלכנו הבייתה. אני לא אוכלת מקדולנדס, זה איכס.

בצהריים נסעתי לחבר שלי, למודיעין, והיה ממש כיף.

הוא כל כך מדהים וגורם לי להיות מאושרת, לפעמים קשה לי להאמין שיש לי אותו.

שיש מישהו שמסתכל עליי כאילו אני הדבר היפה שקיים בעולם. ולי, בכלל יש תסביכים עם איך שאני נראית, נגיד, אני לא מסוגלת ללכת עם בגד ים בים, והמון פעמים אני רואה בנות יפות וחושבת איך זה להרגיש להיות יפה, שהרבה אומרים לי שאני יפה, ואני לא מרגישה ככה.

לפעמים אני מרגישה שאני באיזה סרט או משהו, שמישהו כל כך אוהב אותי. כי אף פעם לא האמנתי שאני ראויה לאהבה, שמגיע לי משהו טוב.

אני רק מפחדת שכל זה ייגמר.

מחר כבר יום חמישי, ואין הרבה עבודה, אז אני בהחלט מתכוונת לעוף מוקדם הבייתה. המפקד שלי בכלל אמר שיש מצב שלא אצטרך לבוא.

אני מקווה שהסופשבוע יהיה כייפי ולא יעבור כל כך מהר.

היקף חזה: 74 ס"מ.

היקף מותניים: 58 ס"מ.

היקף בטן (מעל עצמות האגן): 71 ס"מ.

היקף ישבן: 90 ס"מ.

היקף ירכיים: 86 ס"מ.

גובה: 1.56

משקל: 45.4

BMI: 18.65

מתי תהייה השלמה?

לפני כמה ימים, אחרי שדיברתי עם חברה, הגעתי למספר תובנות.

אני נתתי לכל מיני אנשים אפסים להוריד לי את הביטחון עצמי, את ההערכה עצמית, את החיוך.

כל הזמן גרמו לי להרגיש (בעיקר זאת שעובדת איתי) שאני לא שווה בעבודה, שאני לא עובדת טוב.

וזה פאקינג שטויות.

את כל הדיונים אני מזמנת ואני מודיעה ואני בדרך כלל מקבלת.

אני מתעסקת תמיד בעבודות המעצבנות של המשרד- לטפל במכונת צילום, במכונת גריסה וכו'.

אני יושבת כל יום משמונה עד חמש במשרד, ולא זזה ממנו.

וואלה, חלק מהעבודה זה להיות במשרד שלך. לא להסתובב. בעוד שאני קמה ברבע לשש כל בוקר, כדי להיות בשמונה במשרד, בעוד היא, שישנה בבסיס, לא יכולה לקום בשבע וחצי כדי לבוא בשמונה.

תמיד היא מאחרת, וגם כשהיא נמצאת- היא לא תמיד במשרד.

ואיכשהו, כולם מייחסים רק לה את כל "התהילה".

אז מצטערת שאני יוצאת כל יום הבייתה. אני ביקשתי בסיס פתוח, עוד לפני שהתגייסתי, הבית שלי קרוב, ויש לי בעייה מהותית יותר- אני לא יכולה לאכול בבסיס. אין לי שום סיבה להרעיב את עצמי.

אני לא חושבת שחייל שיוצא הבייתה מדי יום הוא חייל פחות טוב.

אני כועסת על עצמי, שנתתי לעצמי להרגיש רע ושחשבתי שאני דפוקה ולא בסדר.

כי אני לא.

אני עושה את העבודה שלי כמו שצריך. הבעייה היא שאני פחות פעלתנית (סורי, אין לי כוחות לזוז) ולא חנפנית.

אין, נדמה שכמעט כולן פשוט חנפניות וטיפשות.

אני יודעת שזה נשמע נורא מתנשא והכל, אבל אני מעדיפה אנשים עם עומק.

אנשים שיש להם יותר עניין בחיים מלהידחף ללוחמים/חניכים, ולחשוב שזו המטרה שלהם.

זה פשוט דפוק.

אותה חברה סיפרה לי, שאותה בחורה שעובדת איתי (זאתי שדיברתי עליה), יום ראשון אחד באה אליה ומספרת לה בשיא ההתלהבות של ילדה בת 15 "את יודעת איפה הייתי? במסיבה של ***" (זה בן של מישהו חשוב בצבא). אז חברה שלי לא התלהבה במיוחד. אז בניסיון להלהיב אותה "יואו את יודעת איזה אנשים היו?"

תגידי, מה את טיפשה?

אפשר לחשוב מי זה הילד הזה, שהוא חניך אצלנו.

הוא עשה משהו ששווה "להעריץ" אותו ככה? אפשר לחשוב. עדיף להעריץ את רן דנקר (והוא גם יותר חתיך).

תלכי למסיבה ותהני מהאוווירה, מהחברה, לא כי היו שם "אנשים חשובים".

אני ממש מתחילה להתרגז.

גרמו לי להרגיש כזאת קטנה, ומהמפקד שלי עוד מעודד את זה.

סליחה, מי היה שם כל השנה הזאת, ולבד?

רק אני.

והיא עוד מעזה לטעון (כמובן מאחורי הגב שלי) שאני לא עובדת, ואני לא בסדר.

כן, מי את חושבת עושה את כל הדברים אם את כל היום מסתובבת?

הצבא הזה לא תרם לי לשום דבר בחיי.

רק למוח מנוון.

רק כאבי לב.

הדבר הטוב שיצא מזה זה החבר שלי.

באמת.

אני מתה לעוף כבר מהמקום הצבוע והדוחה הזה.

אני מעוכה וחולה ומשתעלת כמו אחת שעישנה יותר מדיי סיגריות. אחרי שבסוף השבוע נתפסו לי הגב והצוואר, התחיל לי ביום שבת בערב כאב ראש מטורף במרכז הראש, שהוחרף במיוחד בכל פעם שהורדתי את הראש למטה (התכופפתי נגיד) ובכל פעם שהשתעלתי, וזה נמשך עד אתמול. גם היו לי בחילות איומות וצמרמורות וכאבים בלב וחשבתי שאני עומדת להתעלף ולהקיא בו זמנית, והייתי חיוורת כמו מתה. הייתי צריכה לחכות כל היום לתור לרופא. לשם שינוי, הרופא הזה התייחס אליי ברצינות. הרפואה בצה"ל היא איומה. לא משנה מה יקרה לך- ברוב המקרים יגידו לך לשתות מים ולקחת אקמול. זה אשכרה הפיתרון שלהם לכל דבר. באזרחות אם אתה "רק" מרגיש לא טוב- ישר יביאו לך ימי מנוחה, כי זה מתבקש. הרי כשלא מרגישים טוב ואי אפשר לתפקד כמו שצריך אין טעם לבוא לעבודה. אבל בצבא זה לא ככה. באים מתוך נקודת הנחה שאתה רק רוצה גימלים, רק רוצה ללכת הבייתה. וזה כזה דפוק. אז הרופא בדק אותי כמו שצריך, וגם היה לי מעט חום, הוא נתן לי גימל אחד על היום ואמר לי לנוח ולקחת אופטלגין. הוא רצה גם לתת לי לשבת שעה במרפאה עם אינפוזיה, אבל לא הסמכתי ואמרתי שאני מעדיפה ללכת הבייתה ולנוח בבית.

אז היום ישנתי המון, ואני מרגישה יותר טוב, חוץ מהשיעולים המטורפים האלו, אבל אם זה ימשיך להציק לי, אני אלך שוב לרופא.

וגם יש לי גירוי אדום ומתקלף בצד של הפנים. מה קורה לי לעזאזל?

הסתפרתי, וזה מוזר לי שיער קצר פתאום. אבל זה כיף ונוח, וסוף נעים לגעת בשיער והוא לא שרוף. וכולם מחמיאים לי על הצבע החדש.

גם נפרדנו מהמפקד שלי.

עשינו לי מין שתיית פרידה בהפתעה. והוא נורא התרגש. ואח"כ נתתי לו את המתנה שלי- הספר "שבויים בלבנון" עם מכתב שכתבתי לו, והוא ממש התרגש ואף נתן לי חיבוק ונשיקה! יש לי עוד חצי שנה, פחות או יותר, ואני מתחילה להריח את האזרחות.

אני חושבת על מה יהיה הלאה- דבר ראשון אני רוצה לעשות פסיכומטרי וללמוד נהיגה סוף סוף. בקשר ללימודים- אני רוצה ללמוד כתיבה, כל מה שקשור בזה. אני יודעת שזה הכיוון שלי פחות או יותר, אבל רק לקראת אוקטובר 09 אני אתחיל לחשוב על זה יותר ברצינות.

ביום חמישי בת דודה שלי התחתנה.

החתונה הייתה בנווה ים (לא רחוק מבסיסי, האמ האמ). זה היה ממש על ליד הים, זה לא חול, זה דשא, עם רחבה מעץ לריקודים. החופה ממש הייתה מעל הים. המקום מאוד מרשים.

לבשתי מכנסיים בצבע שחור וגופיית תחרה שחורה- ממש הייתי האישה בשחור.

הכלה גם הייתה יפה מאוד, עם שמלה ושיער פשוטים- ככה אני אוהבת- כמה שיותר טבעי ופשוט, בלי יותר מדיי נצנצים ושמלות קצפת פומפוזיות.

לפני החופה היו מעיין דוכנים כאלו, של אוכל- סושי בר (לא טעמתי, לא אוהבת סושי) ועוד דוכן שעשו בו בשר על האש, עם כל מיני לחמים מתוקים. והיו גם אנשים שהסתובבו וחילקו שיפודי בטטות קריספיות מגולגלות שבתוכן יש חזה עוף. זה היה ממש טעים.

אני ואבא כבר התחלנו לפתוח את הערב  בכוסות אבסולוט. שתיינים שכמונו. בכלל, אין לי מושג כמה שתיתי במהלך הערב. הייתי שיכורה שאשכרה עישנתי ליד ההורים שלי.

החופה הייתה מרגשת עד דמעות. מה אני אעשה כשאני אתחתן? אבכה ואהרוס את כל האיפור?

זה ממש מרגש בעיניי לראות אנשים שמתחתנים... אני כזו קיטשית לפעמים.

החברים של הכלה והחתן שרו להם שיר שהם כתבו בשבילם, עם בדיחות פרטיות, וגם המורות שעובדות עם הכלה (היא מחנכת כיתה א') שרו לה שיר, ובסוף אחותי ניגנה להם עם הגיטרה ושרה את "בלילות של ירח מלא" של ערן צור, וזה היה מקסים.

אחרי החופה היה אוכל- אני אכלתי פרגיות עם תפוחי אדמה ורביולי במילוי בטטה- מה שאהבתי במיוחד.

וכמובן שקמתי לרקוד עם אחיותיי.

הייתה אחלה מוזיקה, גם שמו מרגול! והיה מתופף מצחיק כזה. הכי מצחיק היה כשאני ואחותי ניסינו ללמד את אבא שלי לרקוד טראנס.

נשארנו עד שתיים בלילה, הריקודים נמשכו עד ארבע בבוקר!

אבל היה ממש כיף.

יום למחרת קמתי אחרי ארבע שעות שינה בלחץ, ונסעתי לחבר שלי.

את רוב היום העברתי אצלו בשינה. בערב ראינו כוכב נולד והלכנו לישון, הייתי ממש עייפה, וגם נתפסו לי הגב והצוואר- בצורה שלא יכולתי לזוז ממש. לא הפסקתי להימרח בבן גיי ולייבב.

ביום שבת הלכנו עם המשפחה למסעדת בשרים מזרחית- התפוצצתי מהר מאוד, נראה שהתמלאתי בעיקר מהסלטים.

בערב הלכנו למנזר באבו גוש. יש שם נזיר, אוליבייה, שאני בטוחה שחלק נכבד מהחיילים מכירים, שהוא והחבר שלי חברים. בהתחלה לא הבנתי מה לי ולמנזר, אבל המקום פשוט יפהפה ומיוחד, והנזיר עצמו מקסים ומארח בלבביות (היה איתנו בביקור עוד מישהו), וכיבד אותנו שתייה חריפה (שהוא מכין בעצמו!). הנזיר הזה ממש פריק של הצבא, יש לו את כל הסיכות ותגי היחידה שקיימים בצה"ל, ועוד כל מיני אביזרים כמו כומתות ודרגות וכל מיני דברים שחיילים כתבו לו. זה מדהים לראות את זה.

אחרי שנפרדנו מאוליבייה הנחמד, נסענו לגן הורדים, ליומולדת של חבר של חבר שלי.

זה היה לי קצת מוזר, כי אני לא ממש מכירה את האנשים, ובהתחלה הרגשתי לא קשורה.

אני לא יודעת למה, אבל מעטים האנשים שרואים אותי כמו שאני באמת. קשה לי כל כך להיפתח לאנשים, וכשאני עם אנשים שאני לא הכי מכירה- אני נהיית אילמת. אני פשוט לא מסוגלת להוציא את עצמי החוצה.

בכל מקרה, פטפטתי לי עם איזה בחור נחמד שהיה שם, וקצת דיברתי עם אנשים, ככה שהיה בסדר.

עבר לי הסופ"ש כל כך מהר.

בברכת שבוע טוב.